"מוות לא היה בתוכניות שלו, הוא לימד אותנו מה זה להילחם בשיניים - גם כשהכל מסביב קורס"

כשמדברים עם המשפחה של יונה בצלאל בריף ז"ל, הפצוע הקשה ביותר במלחמת חרבות ברזל, שהלך לעולמו לאחר אשפוז ממושך בשיבא, מבינים ברגע מהיכן שאב את תעצומות הנפש, את הכוח ואת הערכים שאפיינו אותו כלוחם וכאדם צמא חיים.

בשיחה מלב אל לב שהתקיימה עם הוריו ועם הצוות הרפואי שטיפל בו במשך כשנה, הם מספרים על הרגעים הקשים, לצד התקווה שאחזה בו וגרמה לכולם להאמין שהסוף יהיה טוב, וגם על הרגע שבו הבינו שעשו כל מה שאפשר כדי להציל אותו, אולם הפציעות החמורות שמהן סבל הכריעו את גופו החזק ואת נפשו האמיצה. כעת, בחלוף שנה מפטירתו, הם מדברים על הפצע שיישאר לעד בלבם, אבל גם על המורשת שהותיר בלכתו. כדי שכולנו נזכור אותו, שנדע מי הוא היה וכמה שהוא היה מיוחד.

"יונה נפצע במאי 2023 ובחר לחזור להילחם", מספרת אמו הייזל. "הוא היה בין הראשונים שהגיעו לחלץ משפחות מכפר עזה, הכוח ממש עבר בית-בית. בשלב מסוים, הוא רץ כדי להציל מישהו מהצוות שלו שנפגע, ואז הוא ספג 13 כדורים. אחד מהם פגע לו בראש, אחד ביד, אחד בגב והשאר ברגליים".

היא מספרת כי למרות מצבו החמור, באותם רגעים הצליח יונה לגייס כוחות ולזחול בעצמו לאחד הבתים. "הוא ירק המון דם בדרך, ולבסוף הגיע לאחת המשפחות. הבן שלהם, אגב, היה מפקד כיתת הכוננות של הקיבוץ והוא נהרג. כיוון שיונה היה חובש קרבי, הוא החל לטפל בעצמו - הוא שם לעצמו חוסם עורקים, ואז טיפל גם בחיילים אחרים שנפצעו". לדבריה, רק בחלוף כארבע שעות הצליחו לחלצו לשיבא. "הוא הכריח את עצמו להישאר ער בכל השעות הללו. הוא ידע שאם הוא יירדם – הוא פשוט ימות".

איך יונה הגיב למצבו בזמן האשפוז?

"הוא היה פייטר רציני, לאורך כל התקופה הזאת היה לו ברור שהוא יוצא מהמצב הזה, הוא לא ויתר לרגע, למרות הכאבים החזקים, ההקאות והסבל הרב שהוא עבר. הוא רק רצה להגיע כבר לשיקום ולהתחיל את החיים שלו. הוא עשה הכל כדי לחיות".

למרבה הצער, מצבו של יונה הידרדר ובסופו של דבר, לאחר שנה של מאבק, הוא נפטר. "הכבד והכליות ספגו פגיעה קשה מאוד והוא התמודד עם הרבה חיידקים עמידים שחדרו למערכות גופו. יונה הבין את מצבו, אבל למרות הכל הוא האמין בעצמו, וגם אנחנו חשבנו שאם נמשיך להתפלל, נסים ימשיכו לקרות".

"יש משפחות שלא זוכות להיפרד, הן נאלצות להסתפק בדפיקה בדלת. אנחנו זכינו"

הייזל, אמא של יונה ז"ל

למה את מתכוונת כשאת אומרת 'נסים'?

"העובדה שהוא הצליח להגיע חי לבית החולים ולשרוד כל כך הרבה מצבים גם במהלך האשפוז היא סוג של נס שגם הרופאים לא מבינים. זכינו לראות אותו וללוות אותו בזמן שהוא נלחם על חייו - זו הייתה זכות גדולה עבורנו, הידיים שלי היו עליו בעת נשימתו האחרונה. לצערי, יש הרבה מאוד משפחות שלא זכו לזה, ואני שומען מהן כמה זה קשה, כאלה שדפקו להן בדלת ובישרו להן את הנורא מכל. הנחמה שלנו היא שזכינו לדבר איתו, לראות אותו, לגעת בו, אבל היושב במרומים רצה אותו קרוב אליו. הבן שלי אמר שליונה הייתה משימה בעולם – הוא הציל אנשים, וכשסיים את המשימה הוא נפרד מהעולם. אני באמת מאמינה בזה".

הצלחתם להיפרד ממנו?

"כמה שעות לפני שהוא הלך לעולמו, אמרו לנו שהוא במצב ממש לא טוב. פרופ' קרייס (מנכ"ל ביה"ח) אמר לנו שהוא מכנס את כל הרופאים המטפלים כדי לוודא שלא פספסו שום דבר, ושכל הצוות עשה את כל מה שאפשר כדי להציל אותו. למרות זאת, לא האמנו שהוא ימות, וגם הוא לא. אני חושבת שלאור האופטימיות שלו, גם הרופאים סרבו להכיר במציאות".

איך חיים עם השכול?

"הדברים שהכי אפיינו את יונה היו הצחוק, החיוך והאופטימיות שלו, ובעיקר האהבה הגדולה לחיים. אנחנו מנסים להמשיך את דרכו ואת צוואתו, זה לא תמיד פשוט אבל אנחנו בהחלט מנסים. זו משימה גדולה לשמור על המורשת שלו".

"היינו בטוחים שהוא ייצא מזה, כבר התחלנו לחשוב על השיפוץ של הבית, איך הוא יסתדר עם החיים החדשים, הפרוטזות והמוגבלויות", מספר אביו, דוד. "באוגוסט 2024 הוא יצא מטיפול נמרץ, ואז החלו בעיות רציניות, אבל גם מהן הוא יצא. חזרנו לטיפול נמרץ והיינו בטוחים שהוא עובר את הכל, אבל אז החלו כאבים בצד שמאל ולפתע החל דימום מהכבד שלו. כל החברים שלו היו איתו, האחים, האחיות. פגשנו כ"כ הרבה אנשים וראינו את הטוב שבעם ישראל – כל אחד רצה לעזור במה שרק היה אפשר. היו אצלו בחדר מוסלמים, נוצרים, פוליטיקאים מכל הקשת הפוליטית".

"זה היה החדר הכי שמח במחלקת טיפול נמרץ, עם אור, מוזיקה והרבה תקווה וחלומות"

מוריה סולימאן, אחות

ספק אם תוכלו להישאר אדישים למראה החיוך הקורן של יונה המשתקף בתמונותיו. אנשי הצוות שטיפלו בו מתארים אישיות יוצאת דופן, עם הרבה שמחת חיים ואופטימיות שלא נסדקת גם בסיטואציות הקשות ביותר.

ד"ר יעל חביב ידיד, שניהלה אז את המחלקה לטיפול נמרץ כללי בשיבא, מספרת: "יונה היה איש מיוחד. היה בו קסם ששבה את כל מי שפנה אליו, הוא היה אמיץ ותאב חיים, ותמיד נתן לנו את ההרגשה שהכל 'קטן עליו' ושהוא יכול להתגבר על כל דבר. הוא באמת התאושש ממצבים שלא רבים מסוגלים לעמוד בהם, וזו גם הייתה הבעיה - כאשר הוא נפטר, זו הייתה חוויה מפתיעה ומתסכלת. למרות שכל רופא שהיה רואה אותו בעיניים אובייקטיביות היה אומר שהכתובת הייתה על הקיר, אנחנו פשוט סירבנו לראות את המציאות ולהאמין".

"אני זוכר שבאחד הימים נכנסתי לחדר שלו ושאלתי אותו מה עניינים, ידעתי שהוא עבר לילה קשה ביותר, עם סבל שמעט מאוד אנשים היו יכולים לשאת. למרות זאת, כל מה שהוא ענה לי זה – 'סבבה'"

ד"ר ערן סגל

ד״ר ערן סגל, מנהל המערך לטיפול נמרץ בשיבא: "מעבר לעובדה שיונה היה איש חביב ואהוב על כל מי שפגש בדרך, מה שהדהים אותי זה שהיה לו עניין בכל כך הרבה תחומים: מוזיקה, אוכל, פעילות גופנית – הוא היה חיית כושר".

הוא מספר על הפציעה הקשה שבסופו של דבר הובילה למותו. "מכיוון שמהלך הפינוי שלו מהשטח היה ממושך, רקמות הגוף שלו לא קיבלו אספקת דם וחמצן, מה שהוביל למצבו הקשה. לצערי, הפגיעות היו כה קשות ונרחבות ובמערכות רבות – בבטן, ברגליים, באגן, והמצב רק הלך והסתבך. מבחינה מוחית, לא היה נזק ויונה היה חד ונחמד לאורך כל האשפוז. הוא עבר ניתוחים לשחזור כלי דם, ניקוי פצעים, ובדרך סבל מהרבה זיהומים שהקשו על ההתמודדות, ובהם פטריות וחיידקים עמידים. הוא אפילו קיבל תרופות ניסיוניות שחברות תרופות תרמו לו, אבל כלום לא עזר. בשלב מסוים, הופיעה אצלו מחלת כבד קשה וקיצונית שבעטיה אף שקלנו השתלת כבד".

ד"ר סגל מציין שלאורך כל תקופת האשפוז, יונה שמר על אישיותו הקורנת. "אני הייתי נכנס לחדר והוא היה זה שמחזק אותי. אני עוד לא נתקלתי בדבר כזה. אני זוכר שבאחד הימים נכנסתי לחדר שלו ושאלתי אותו מה עניינים, ידעתי שהוא עבר לילה קשה ביותר, עם סבל שמעט מאוד אנשים היו יכולים לשאת. למרות זאת, כל מה שהוא ענה לי זה – 'סבבה'. הוא היה יושב מחובר למכונת הנשמה ומנגן על גיטרה, כשהיה לו כבר קשה להחזיק אותה, הבאתי לו כלי קטן יותר והוא ניגן גם עליו. הוא היה כמו בן משפחה עבורי - מצד אחד, אני מטפל בו הכי טוב שאפשר, ומצד שני הוא היה מכניס אותי לעולמו הפנימי - סיפר לי על הצבא, מלמד אותי על מוזיקה מודרנית, עד היום היא נמצאת בפלייליסט שלי כשאני מתאמן, זו הייתה בהחלט מערכת יחסים יוצאת דופן".

את היום שבו החליטו במחלקה להוציא אותו החוצה, כד שינשום מעט אוויר צח – הוא לא ישכח לעולם. "זה היה ממש מבצע. לקחנו אותו לאזור של האגם בשיבא, הוא היה עם המשפחה ועם האחיינים החמודים. אפילו הרצי הלוי, הרמטכ"ל לשעבר, הגיע לבקר אותו ולחזק אותו. כשלא הצלחנו להציל אותו, הכאב היה גדול מאוד, קשה לי לדמיין מה עובר על המשפחה שלו. הוא תמיד יישאר אצלי בלב".

"אין דרך אחרת לתאר את יונה מלבד קסם", מסכימה מוריה סולימאן, אחות במחלקה לטיפול נמרץ כללי בשיבא. "מדובר בלוחם צעיר שחווה כאבים ומכאובים בלתי נתפסים לצד טראומה נוראית מהשבת בעוטף. "אם הייתם נכנסים לחדר שבו הוא אושפז, באופן טבעי הייתם מצפים לראות את הקושי ולהיכנס לאווירה כבדה וקשה, אבל במציאות זה היה החדר הכי שמח במחלקת טיפול נמרץ, עם אור, מוזיקה והרבה תקווה וחלומות".

גם היא מספרת על האופי החזק שלו, שגרם לו לדחוק את המוות הצדה, בכל פעם עוד קצת. "בעיניים שלו הוא רק ראה איך הוא מתגבר, איך הוא משיג את החלומות ואת השאיפות שהיו לו בחיים, והיו לו הרבה. הוא אהב לצחוק, נהנה מאוכל טעים ושמח עם אנשים שבאו לבקר אותו. מוות פשוט לא היה בתוכניות שלו".

"לפעמים הייתי חסרת מילים, כשהבנתי כמה הוא דואג לאחרים, גם כשהוא עצמו עבר ייסורים נוראיים"

מוריה סולימאן, אחות

גם ראיית האחר הייתה נר לרגליו, כפי שהיא מתארת. "לפעמים הייתי חסרת מילים, כשהבנתי כמה הוא דואג לאחרים, וכמה הוא נבון ורגיש, גם כשהוא עצמו עבר ייסורים נוראיים. באחת הפעמים, כשנכנסתי לחדר שלו, הוא ראה שעובר עליי יום לא טוב, ומיד שאל 'מה איתך, היה לך יום רע היום?'. הייתה לנו כבר שפה כזאת, בלי מילים, גם אני יכולתי לקרא את הפנים שלו ומיד להבין מה מצבו. הוא היה הרבה מעבר למטופל, הוא היה לי לאח. גם כשהוא נפטר. אמרתי להייזל, אמו, שכל מה שהתפללתי עבורו זה רק שלא יסבול. הוא כאילו חיכה לאחיו שיגיע מארה"ב כדי להיפרד מהעולם הזה. הוא הלך מאתנו כשהוא עטוף באהבה".

באחרונה רכשו בשיבא סימולטור חדשני למחלקת טיפול נמרץ, המיועד ללמד את הצוות במקום כיצד להתנהל במצבים מורכבים. הייזל מספרת שהוקם צוות מיוחד להדרכה בטיפול נמרץ המכונה 'צוות יונה' לזכרו. "דברים כאלה מעניקים לנו קצת יותר משמעות למאבק הקשה שיונה ניהל. הבנתי שממש שינו פרוטוקולים בטיפול לאחר לכתו, וזה משמח".

היא מציינת כי המשפחה בחרה להנציח את יונה בדרך מיוחדת. "הוא אמר לו שחשוב לו 'להחזיר' את מנות הדם הרבות שקיבל כשנפצע. כשהוא נפטר, החלטנו שבכל פעם, במועד יום הולדתו שנערך ב-28 במרץ, נקים מוקדים לאיסוף דם בשיתוף מד"א. היעד היה 417 מנות – שזה מספר הימים שהוא אושפז. ביום ההולדת האחרון שלו אספנו 470 מנות, וגם השנה אנחנו מתכוונים לקיים את זה, זו המורשת שלו".

לסיום, מוריה מבקשת מאתנו להדגיש: "חשוב לי שתגידו שאנחנו כצוות למדנו ממנו המון. גם מהאופי החזק וגם מהמקרה הרפואי שלו. זו הייתה פציעה כל כך מורכבת, עד כדי כך ששינינו הרבה דרכי טיפול והצלנו חיילים בזכות זה. הוא לימד אותנו מה זה להילחם בשיניים גם כשהכל מסביב קורס, מהי משפחה ומהי אהבה. אני מקווה שכולנו נהיה קצת יונה".

הכתבה מוקדשת לכל חיילי צה״ל האמיצים שנפלו בקרב, ורוחם האיתנה ממשיכה ללוות אותנו, ולפצועים הרבים שנלחמים בעוז כדי לשוב לחיים.