בפסיכולוגיה, "טריגרים" הם גירויים שמעוררים מחדש זיכרונות של חוויה טראומטית מהעבר באופן בלתי רצוני. הגירוי עצמו לא חייב להיות מפחיד או עצוב במהותו – די בכך שיעורר זיכרון מסוים אצל אדם מסוים. הוא יכול להיות כל תזכורת חושית לאירוע הטראומטי: צליל, מראה, ריח או תחושה גופנית. מטח זיקוקים בשמיים, למשל, עלול להיות טריגר עבור יוצאי צבא הסובלים מהפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD), ואילו נביחת כלב עלולה להיות טריגר לאדם שננשך בילדותו.
הכתבה פורסמה במקור באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי
איננו יודעים איך בדיוק הטריגר נוצר במוח. חוקרים משערים כי כשמתרחש אירוע טראומטי שמערער את תחושת הביטחון שלנו, המוח שלנו שומר זיכרונות באופן שונה מהרגיל, ומאחסן לצד המידע העובדתי על מה שאירע, גם את הגירויים שקלטנו באותו זמן בחושינו. חלקם עלולים להפוך לטריגרים, ובפעם הבאה שניתקל בהם המוח שלנו יפרש אותם כאיום ויפעיל מחדש את התגובות והתחושות המקושרות לטראומה.
במצב כזה נחווה לחץ נפשי ועוררות גופנית בעקבות הפעלת מערכת "הילחם או ברח" – רצף של תגובות עצביות והורמונליות שנועדו להכין את גופנו לקראת מצב חירום שעלול לחייב תגובה מהירה. לעיתים אפילו לא נהיה מודעים לסיבה לכך שאנו דרוכים פתאום. לדוגמה, אם חלילה נקלענו לתאונת דרכים בדיוק כשברדיו של המכונית התנגן שיר מסוים, השיר עלול לעורר מחדש את החוויה הטראומטית. בפעם הבאה שנשמע את השיר ייתכן שנרגיש מצוקה, גם אם לא נדע לקשר בין השיר לבין התחושה.
הגנה שנויה במחלוקת
התפתחות הרשתות החברתיות בשני העשורים האחרונים הולידה את תופעת "אזהרות הטריגר" – המנהג להזהיר מראש אנשים שסובלים מטראומות מפני תוכן שעלול לעורר בהם את הרגשות הקשים. השימוש בהן החל במקור בפורומים מקוונים שהוקמו עבור אנשים שחוו טראומות מיניות, ומשתתפיהם נהגו להזהיר את עמיתיהם לדיונים כשהודעות שכתבו כללו תכנים טעונים. עם הזמן, השימוש בהן התפשט גם מעבר לעצם המאמץ לגונן על נפגעי טראומה. כיום מקובל במקומות רבים לפרסם אזהרות גם כדי להגן על קבוצות פגיעות ממגוון רחב של תכנים, כולל אלימות, גזענות, התעללות ופגיעה עצמית.
אפשר לא פעם לראות או לשמוע אזהרות טריגר גם במוסדות חינוך, באפליקציות וברשתות חברתיות ובסרטים ותוכניות טלוויזיה, לפני תכנים העוסקים בנושאים שעלולים להתקשר לטראומות. בעשור האחרון השימוש בהן התרחב מאוד במוסדות אקדמיים רבים בארצות הברית, שם סטודנטים דורשים מהמרצים שלהם להתריע מראש לפני שהם דנים בתכנים שעלולים להיות מטרידים.
השימוש הנרחב באזהרות טריגר עורר גם תגובות נגד, בין השאר מצד חוקרים שערערו על יעילותן. חסידי האזהרות מסבירים שהן מאפשרות לאנשים להימנע מחשיפה בלתי רצויה לתכנים שעלולים לעורר אצלם תגובה רגשית טראומטית. לפי הגישה הזאת, גם אם הם בכל זאת יבחרו להיחשף לתוכן טעון אחרי שקיבלו אזהרת טריגר, הם יהיו מוכנים לקראתו טוב יותר מבחינה נפשית ויצליחו לנהל את רגשותיהם ולהגיב אליו טוב יותר.
המתנגדים, לעומת זאת, סבורים שכשאדם נמנע מהתמודדויות עם תכנים שמעוררים בו תחושות לא נעימות, הוא מונע מעצמו את האפשרות לתרגל את התגובות הרגשיות שלו וללמוד לנהל אותן. נקודת המבט הזאת מתבססת על ממצאי מחקרים שזיהו קשר בין אסטרטגיות התמודדות שמבוססות על הימנעות לבין עלייה בעוצמת המצוקה הנפשית.
טריגרים במבחן המציאות
האם האזהרה באמת עוזרת לאנשים להתכונן נפשית לקראת התוכן הקשה? במחקר שפורסם בשנת 2018 נתנו חוקרים מאוניברסיטת הרווארד ל-270 נבדקים לקרוא טקסטים ספרותיים טעונים שנלקחו מחומרי לימוד בבתי ספר תיכוניים ובקורסים אקדמיים במכללות. המשתתפים לא חוו בעברם אירועים טראומטיים משמעותיים. הם חולקו באקראי לשתי קבוצות: באחת, הנבדקים קיבלו אזהרה לפני קריאת התכנים הקשים, ובשנייה קראו את אותם קטעים בלי הכנה מוקדמת. בתום הקריאה התבקשו הנבדקים לדרג את רמת החרדה שלהם, ומילאו שאלונים לבחינת רמת הרגישות ותפיסת החוסן שלהם.
מניתוח הממצאים עלה שמשתתפים שנחשפו לאזהרות טריגר נטו לצפות שהם ואנשים אחרים יהיו פגיעים יותר מבחינה רגשית אם יחוו טראומה, לעומת חברי קבוצת הביקורת שחששו מכך פחות. יתר על כן, חלק מהנבדקים שנחשפו לאזהרות הטריגר דיווחו על חרדה גדולה יותר אחרי הקריאה בהשוואה לאחרים, אם האמינו שמילים יכולות לפגוע. מכאן הסיקו החוקרים שאזהרת הטריגר עצמה עלולה לערער היבטים מסוימים של חוסן נפשי.
מחקרים אחרים בדקו מדדים דומים ביחס לתכנים חזותיים, למשל במתן אזהרת טריגר לפני הצגת תמונות קשות לעיכול. ממצאיהם העלו שהאזהרות חיזקו את הרגשות השליליים שחשו המשתתפים לפני הצגת התמונות, אך לא שינו בהרבה את התגובה הרגשית שלהם לתמונות עצמן.
מחקר אחר בחן את השפעתן של אזהרות טריגר על גילויי מצוקה בעקבות חשיפה לתכנים טעונים. התכנים עסקו בנושאים שנהוג לחבר לאזהרות טריגר, כמו התעללות בילדים, רצח, תאונת דרכים ואלימות במשפחה. החוקרים חשפו יותר מ-1,300 משתתפים לסיפורים קצרים ולסרטונים שהיו צפויים לעורר רגשות שליליים ברמות משתנות, וחלקם קיבלו לפני כן אזהרות טריגר. נמצא שלאזהרות הייתה השפעה מעטה, אם בכלל, על האופן שבו המשתתפים שפטו את התכנים או חוו אותם. הן אכן עוררו בהם ציפייה לחוות רגשות שליליים, אך לא השפיעו על רמת המצוקה שדיווחו בפועל. אזהרת הטריגר לא השפיעה על דירוג התכנים אפילו אצל משתתפים שדיווחו כי הם חוו אירועים טראומטיים בעבר. אחרי שקלול כל הממצאים, החוקרים הסיקו שאזהרות טריגר אינן מועילות ואינן מזיקות באופן משמעותי.
זהירות: אזהרה לפניך
כמו מחקרים רבים בפסיכולוגיה, המחקרים שהזכרנו מתבססים על שאלונים ודיווחים עצמיים, שבוחנים את רמת המצוקה שהמשתתפים מדווחים עליה בעקבות החשיפה לתכנים. אולם תגובת פחד כוללת רכיבים נוספים, שאת חלקם אפשר לזהות ולמדוד ישירות, בלי להסתמך על מה שאנשים מוכנים ויכולים לספר על תחושותיהם ומחשבותיהם – למשל הימנעות מהגורם המפחיד, או חילוף חומרים מוגבר בעקבות הפעלת מנגנוני "הילחם או ברח". אזהרה על אתגר רגשי שמתקרב ובא עשויה להגביר את העוררות הגופנית, ולהגברה הזאת יש סממנים פיזיולוגיים שאפשר למדוד.
בשנת 2021 התפרסם מחקר שבחן אם אזהרת טריגר יכולה לעורר תגובה פיזיולוגית כזאת, ואם היא קשורה להחלטתם של אנשים להימנע מצריכת תכנים טעונים. החוקרים חילקו באקראי 106 משתתפים לשלוש קבוצות; באחת קיבלו אזהרת טריגר מפורשת, בשנייה נחשפו לשקופית אזהרה סטנדרטית על תוכן שאינו מתאים לילדים (PG13), ובשלישית לא קיבלו שום אזהרה. אחרי מתן האזהרה בקבוצות הרלוונטיות ניתנה למשתתפים הבחירה אם לצפות בתוכן הטעון – סרטון שתיאר סצנה מתוחה אך ללא אלימות בוטה – או לדלג עליו.
את מידת העוררות קבעו החוקרים על סמך קצב פעימות הלב, קצב הנשימה והמוליכות החשמלית בעורם של המשתתפים. כל שלושת המדדים העידו שאזהרת הטריגר עצמה הובילה לעלייה משמעותית ברמת הדריכות של חברי הקבוצה הראשונה, והיא הייתה גבוהה יותר מהתגובה המקבילה לשקופית. למרות זאת, אף משתתף לא ניצל את ההזדמנות לוותר על הצפייה.
גם הפעם הממצאים העלו שגם אם יש תועלת כלשהי לאזהרות טריגר, היא שולית לכל היותר, אך האזהרות עצמן עלולות להגביר את רמות הלחץ והחרדה. עוד נמצא שלא היה הבדל משמעותי בין מידת העוררות הגופנית שחוו משתתפים שהעידו כי הם סובלים מהפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD) לבין שאר המשתתפים.
להזהיר או לא להזהיר?
לעת עתה, הדעות חלוקות בשאלה אם אזהרות הטריגר נחוצות, ואם כן – למי? חקר השאלה נמצא עדיין בראשית דרכו וסובל מלא מעט בעיות. בין הבולטות מביניהן נמצאת העובדה שרוב המחקרים בחנו את תגובותיהם של אנשים ללא הפרעות חרדה ידועות או טראומות משמעותיות בעברם, כך שאין כמעט מידע שמראה איך הקבוצה העיקרית שלמענה החל השימוש באזהרות כאלה מגיבה להן בפועל. כמו כן, רוב המחקרים נעשו בתנאי מעבדה, שלא בהכרח משקפים את המציאות. הפסיכולוג כריסטיאן ג'ארט (Jarrett) אומר כי "אזהרות טריגר צריכות לבוא עם אזהרה משלהן", משום שלדבריו לא רק שהן לא ממש עוזרות, הן גם גורמות לאנשים לחשוב שבני האדם יותר שבריריים מכפי שהם באמת.
אולם גם אם הממצאים המחקריים על אזהרות טריגר אכן נכונים, ואין להן כמעט שום תועלת פסיכולוגית עבור רוב האנשים, השאלה האתית והאידיאולוגית נותרה פתוחה: האם לא מגיע לאנשים לבחור בעצמם אם הם רוצים להיחשף לתכנים קשים? מייסון סטוקס (Stokes), מרצה לספרות השייך לתומכי אזהרות הטריגר, משוכנע בחשיבותן. הוא מספר שסטודנטית באחד הקורסים שלו, שחוותה בצעירותה גילוי עריות, נקלעה למשבר נפשי קשה בעקבות רומן על הנושא שנדרשה לקרוא במסגרת הקורס, ונזקקה לאשפוז בבית חולים פסיכיאטרי. באירועים מרובי משתתפים קשה לדעת מראש מי ייחשף לתוכן, כך שייתכן שרצוי בכל מקרה להתחשב באפשרות שאדם עם הפרעת דחק פוסט טראומטית יימצא בקהל, ולהתריע מבעוד מועד לפני שמעלים תכנים שיוכלו לעורר מחדש את הטראומה.