״החיים קפאו בשבילם - וגם בשבילנו״: נחשפות לראשונה העדויות של העובדות הסוציאליות שטיפלו בשבים

ב-24 בנובמבר 2023, עם הפעימה הראשונה של החזרת החטופים, נפתחו דלתותיה של מחלקה חדשה בבית החולים שניידר בפתח תקווה: ״מחלקת השבים״. במרכז הרפואי לילדים שניידר נקלטו 16 ילדים, 6 אמהות וסבתא אחת. משרד הבריאות גיבש פרוטוקול טיפול בשבים שכלל הקמת מחלקה ייעודית והנחיות לכלל הצוותים, כולל הגדרת תפקיד העובדת הסוציאלית כ״מנהלת המקרה״. תפקיד זה כלל יצירת קשר ראשוני עם השבים ומשפחותיהם, תיאום הטיפול מול הצוותים השונים בביה"ח ומחוצה לו - כולל צה"ל, שב"כ וגורמים בקהילה, נוכחות בחלק גדול מהמפגשים הללו ובכל מרחבי המתחם, וכן תיאום תוכנית שחרור להמשך ליווי וטיפול בקהילה.

האחריות הגדולה שהונחה על כתפיהן הפכה את העובדות הסוציאליות לדמויות המפתח בהבנה של תהליך קליטת החטופים ששבו. כדי לתעד את התהליך ולהסיק ממנו מסקנות, אפרת הראל, מנהלת השירות הסוציאלי בשניידר, גיבשה צוות מחקר בהובלתה של ד״ר ורד סלע מלכה, חוקרת מאוניברסיטת חיפה, ובהשתתפות עו"ס יפעת עזר כהן משניידר וחוקרות נוספות. כך נולד מחקר ייחודי בנושא עבודה עם חטופים ששבו, שפורסם לאחרונה ב-Journal of Social Work, כתב עת בריטי יוקרתי מבית Sage. מדובר בהישג כפול: גם תרומה אקדמית ראשונית בתחום שאין בו ידע קודם, וגם פרסום בזירה בינלאומית עוינת יותר ויותר לחוקרים ישראליים.

"הלב דופק פטישים": המפגש הראשון עם החטופים

מעדותן של 13 העובדות הסוציאליות שרואיינו לצורך המחקר עולה תמונה משותפת של התרגשות גדולה לקראת קליטתם של החטופים, המלווה בחרדה גדולה לא פחות. ״זה הרגיש כמו אירוע היסטורי שכל המדינה מחכה לו״, מספרת עו״ס יפעת עזר כהן. ״זו הייתה התנסות אחרת מכל מה שחווינו עד כה בחיים האישיים והמקצועיים שלנו. היא הצריכה הרבה יצירתיות ועבודה תוך כדי תנועה, לצד יכולת להכיל תכנים שלא חשבנו שנשמע אי פעם, משברי אמון וכעסים ששונים מכל מה שהכרתי״. 

"אחרי דריכות של שבועות, התרגשות, לחץ, ציפייה, הגיע היום. הלב דופק פטישים, ואני נכנסת לתדריך. שם מדובר על כך שנעשה את ה-100 אחוז שלנו, ואף לא אחוז אחד פחות. שוב לחץ. 100 אחוז ממה? מה מחכה לנו? מה אנחנו הולכות לפגוש? […] קיבלתי את אחת המשפחות - לא שמעתי עליה קודם ולא הכרתי את הסיפור. אני שומעת קצת רקע ומחכה בהתרגשות לראשון שיגיע. המשפחה נראית אסופה ועצורה, ואני מסמנת לעצמי שלא קל לי להיכנס למשפחה כזו [...] אנחנו אוזרות אומץ ונענות בחיוב. הם שמחים. אני מרגישה שמחה, הקלה, יעילה בעשייה, בהתקרבות".

(עובדת סוציאלית שקיבלה את השבים והשתתפה במחקר)

חטיפת ילדים ואימהות לשבי חמאס בעזה - והשבתם משם - הן בבחינת אירוע חסר תקדים. כפועל יוצא מכך, אין ידע מחקרי וקליני מקדים עליו ניתן להישען בבניית תוכנית טיפולית עבורם. מטרת המחקר הייתה חקר קולן האישי והמקצועי של העובדות הסוציאליות בהתייחס למפגשן עם השבים ומשפחותיהם, מרגע הגעתם מהשבי ועד השחרור מבית החולים.

"כמעט ולא רציתי לעמוד מול החלון (המשקיף על נחיתת המסוק). הרגשתי שזה לא מתאים. ניסיתי להסביר לעצמי למה. הרגשתי ששמחים מידי, וזה לא שייך. לקחתי רוורס אחורה, עבדתי בתוכי על צמצום הפער הזה [...] ברגע הראשון השבה שלי הייתה במקום לא טוב. כמו עלתה מן האוב, מאיזה בור [...] לכאורה אני במקום אחר ממה שהיא נמצאת. יש פער בין ההתרגשות שלי לבהלה שלה. נחתי לקרקע המציאות. הייתי בחרדה - תהליך מקביל שלי מול השבה והמשפחה. הילדה הייתה מבוהלת, מלאת כינים..".

(עובדת סוציאלית שקיבלה את השבים והשתתפה במחקר)  

חוויית השבי, בה כרוך איום ממשי על החיים, מובילה לרגשות קשים ולפגיעה ביכולת לבסס אמון ובתחושת הביטחון והשליטה. מפגש מיידי ראשוני עם צוות טיפול מקצועי ומיטיב עשוי להיות קריטי למסוגלות של השבים להתחיל לחשוב על שיקום תחושות אלה. תהליך של יצירת קשר משמעותי עם הצוות הרפואי יכול לזרוע מחדש זרעים של אמון, ביטחון ושליטה - גם אם הוא מתרחש רק בזמן המוקצב של תקופת האשפוז, הנמשכת בין ימים לשבועות בודדים.

"התבוננתי בילדים ברגע היציאה מהמעלית. ראיתי נערה שצרחה כשהיא יצאה, צרחות של התרגשות, של פורקן: ׳זה לא אמיתי, אני לא מאמינה׳. היא בוכה ואני בוכה איתה [...] בו זמנית אני רואה את הילדה שלי מחבקת את דודה שלה בריחוק מסוים ואומרת לה בשקט: ׳יש לי ריח לא טוב, שלא יידבק לך הריח׳… ואני שמחתי - הבנתי שהילדים האלה בריאים בנפשם, שהילדה בשפיות. ככל שהיא דיברה יותר ככה הפחדים שלי ושל האחות ירדו״.

(עובדת סוציאלית שקיבלה את השבים והשתתפה במחקר)

להחזיר את תחושת הביטחון

במחקר חוזר ומתואר המתח המתמיד של השבים והצורך שלהם בבריחה. ״היא התנהגה כאילו היא עדיין בשבי. כל הזמן חיפשה יציאות חירום״, מתארת אחת העובדות הסוציאליות את השבויה המשוחררת אותה ליוותה. ״היא רצתה שנרד לעשן. לקחתי אותה למקום אחר, מחוץ למתחם, ודיברנו שם מבלי לעשן. הסיגריה הייתה רק תירוץ לברוח״.

היא ממשיכה: ״החיים קפאו בשבילם, ואיכשהו קפאו גם החיים האישיים שלנו מחוץ למתחם. האמא אמרה לי ׳אני לא יודעת מאיפה להתחיל, אני אבודה׳. גם אני הרגשתי ככה. היא רצתה לבכות, וגם אני. היא התאפקה, וגם אני״. היכולת להחזיק את המורכבות הזו - לא להתפרק מול המטופל, אבל גם לא להתנתק - היא שהפכה את החוויה הזו לכל כך עוצמתית עבור העובדות הסוציאליות. הן היו צריכות להיכנס לנעליהם של השבים תוך שמירה על ההפרדה - להבין את החרדה שלהם, ולהשתמש בעצמן באסטרטגיות ויסות רגשי כדי לגלות כלפיה אמפתיה מבלי להיאחז בה גם כן.

תהליך זה אפשר לעו"סיות מעבר יעיל לשלב הטיפול התפקודי-שגרתי, ממקום המשלב טיפול מקצועי תוך יצירת יחסי התקשרות משמעותיים בינן ובין השבים והמשפחות. מניתוח הנתונים עולה כי שילוב זה תרם לתחילתה של חזרתם של ניצני אמון בקרב החטופים ששבו, לצד תחושת ביטחון ושליטה. התהליך הזה השתקף גם ברגשותיהן של המשפחות ושל העובדות הסוציאליות.

"זה היה רגע מרגש ששבר את הקרח, כשהם הגיעו לחדרים ונתנו להם לדבר עם המשפחה בפייסטיים. שמחה מזוקקת - לפני שאנחנו מגלים מה הנזקים, מה הדאגות, לפני שצריכים להתחיל לעשות. משכתי את החלקים הטובים עד כמה שאפשר, כי אחר כך אני משתמשת בהם - מחזירה אותם לרגעים האלה - ואז אני רואה שזה מעלה להם חיוך, מחזק אותם ומאפשר להם להמשיך.“

(עובדת סוציאלית שקיבלה את השבים והשתתפה במחקר)

״זה היה טיפול בווליום רגשי מטורף. לימים הבנתי עד כמה מחלקת השבים נשארה איתי גם אחרי שהשבים שוחררו״, מספרת עו"סית יפעת עזר כהן. ״העיבוד של התכנים האלו לקח יותר זמן מכל התנסות אחרת שהייתה לי. גם חצי שנה אחרי עוד הייתי שם, מחזיקה את התקווה ואת החיבור הרגשי לשבים ולמשפחות שלהם. אמרתי לשבים שמה שהיה לי הכי חזק זה לראות עד כמה היצור האנושי הוא חכם, סתגלן, שורד, יצירתי, יוצא דופן ביכולתו להחזיק סיטואציות קשות ומורכבות. השבות שאני זכיתי להכיר השתמשו בכל מה שהיה להן על מנת לצלוח את הגיהינום, וההורות שלהן הייתה כל כך חכמה ונדיבה שהיא אפשרה לילדים לעבור את החוויה אולי עם קצת פחות סיכון רגשי. זה נתן לי תקווה לגבי העתיד של השבים וההשתלבות שלהם חזרה בחיים״. 

"כשהגעתי בבוקר, ראיתי את הבנות בפיג'מות, ואמרתי לעצמי: זאת העבודה שלי, אבל אלה החיים שלהם [...] ואז חשבתי: אלה הפרצופים מהפוסטרים, ועכשיו הם כאן עם נעלי בית, ואפשר לראות אותם ולהריח אותם“.

(עובדת סוציאלית שקיבלה את השבים והשתתפה במחקר)

מסקנות המחקר: תהליך מקביל בין העובדות הסוציאליות לחטופים ששבו

כמה מסקנות עיקריות עלו מהמחקר. ראשית, בעוד השבים אושפזו בבית החולים וקיבלו טיפול רפואי, הצורך העיקרי שלהם היה בטיפול רגשי-תפקודי. שנית, נוכח המאפיינים הייחודיים של הטראומה, היה על העובדות הסוציאליות להתמודד עם קריסת התחושות הבסיסיות של אמון, שליטה וביטחון - תחילה בקרבן, מתוקף היותן חלק מהחברה הישראלית אחרי ה-7 באוקטובר, ובהמשך  כמובן בקרב השבים ומשפחותיהם. 

"היא שבירה בעיניי, ומשהו בסיפור הכל כך אחר שלה מנפץ לי את תחושת הביטחון וההקלה שאפיינה את החיבור עם השבה הראשונה. היא השאירה שם משפחה, ואני מתקשה מאוד להתמודד עם זה רגשית. זה שובר גם אותי. אני חושבת על משפחתי. בשיחות איתה היא מתארת רגעים קשים: השהייה בממ"ד, החטיפה, האימה הבלתי נתפסת. היא כבויה, עצובה ומאוד במצוקה [...] משהו בסיפור שלה מפגיש אותי עם חוויית נטישה בהיסטוריה המשפחתית שלי - אימי ננטשה והתאמצה מאוד לא להנחיל לנו את ההרגשה הזו. ככל שעוברים הימים הקשר [עם השבה] מתהדק. כשהיא אמרה לי שהפכתי להיות חלק מהמשפחה, הנשימה שלי התרחבה, ויכולתי לחזור למקום שלי כמטפלת בה״.

(עובדת סוציאלית שקיבלה את השבים והשתתפה במחקר) 

כהכנה למקרים דומים, החוקרות המליצו לקחת בחשבון את ״התהליך המקביל״ ביצירת הקשר בין העו"סיות והשבים, תוך שימת דגש מיוחד על מצב התודעה של העו"סיות לפני, במהלך ולאחר תקופת האשפוז. עוד המליצו החוקרות ללמד ולתרגל ברמה פרטנית וקבוצתית מיומנויות ויסות שיאפשרו לעו"סים להתמקד בביסוס אמון, ביטחון ושליטה בעצמם כמטפלים נוכח האתגר. לבסוף, הומלץ לבחון את הצורך בשמירת קשר רצוף ומוסדר בין העובדות הסוציאליות לבין השבים גם אחרי השחרור מבית החולים - זאת לאור דיווחי העו״סיות על קשיים בפרידה בקרב חלק ניכר מהמקרים.

"קיבלתי אם שהתפללתי עליה במשך שלושה שבועות קודם. הצלחתי לאכול רק אחרי שהיא אכלה. חיכיתי שהיא תירדם, ורק אז הרגשתי שאני יכולה לחזור לבית שלי לכמה שעות. בבוקר רציתי לתת מקום גם לשיח. במהלך היום היא תיארה את ההתמודדות שלה עם הזוועות אותן חוותה. התאפקתי לא לבכות מולה. אבל הרצון שלה לקבל עזרה, לה ולילדיה, סימן לי שהיא תהיה בסדר. היא התגלתה כ׳אמא לביאה׳, אישה עם כוחות עצומים שעשתה הכול כדי לשמור על המשפחה שלה״. 

(עובדת סוציאלית שקיבלה את השבים והשתתפה במחקר)

מהמלחמה אל האקדמיה: המסע המפרך לפרסום המחקר

המאמר פורסם בסופו של דבר בכתב עת יוקרתי - אבל הדרך לשם לא הייתה קלה. המלחמה הקשה בעזה הציתה בעולם חרמות אקדמיים על ישראל, שהושפעו באופן תדיר מהאירועים בחדשות. ״העורך הראשי תמך ועודד אותנו לא לוותר עד שהמאמר פורסם״, משתפת ד”ר סלע-מלכה. ״בסופו של דבר קיבלנו את האישור הסופי מיד בתום המלחמה עם איראן. מבצע ׳עם כלביא׳ הביא לתקופה מסוימת של אהדה לישראל - אבל אז חזרו גלי השנאה״.

למרות הכול, מאז הפרסום קיבלו החוקרות תגובות חיוביות מאוד ואינספור הודעות תמיכה מקולגות מעולם הרפואה ומהאקדמיה בארץ ובחו״ל. תגובות רבות התייחסו גם לתלאות אותן עוברים אנשי רפואה ומחקר ישראליים בניסיון לפרסם את מחקריהם בקהילה המדעית הבינלאומית או להשתלב בכנסים ובשיתופי פעולה עם חוקרים מאירופה ומארה״ב.

עבור ד״ר סלע-מלכה, המסע הזה לא הסתיים: היא כבר מעורבת במחקר חדש העוסק בהשלכות ארוכות הטווח של חוויית השבי, הפעם בקרב ״ילדי אנטבה״ ואמהותיהם. המסקנות העולות משני המחקרים מסייעות לה לפתח מודלים לטיפול בטראומה אקוטית - שמתגלים כרלוונטיים כבר עכשיו.  ״קיבלנו מספר פניות חסר תקדים ממפקדים וממשרתי מילואים לקבלת סיוע נפשי״, היא מספרת. ״בעקבות כך יזמתי מספר שיתופי פעולה, ביניהם אחד עם איתן עזריה, מאמן מנטלי בינלאומי ובעל בית ספר ותיק להכשרת מאמנים מנטליים. התאמנו את מודל הטיפול לפורמט האימון המנטלי, והעברנו אותו בהצלחה רבה בפיילוט ראשון לחיילי מילואים המשרתים שירות אינטנסיבי וממושך, וחווים קושי מהותי במעבר משלב הלחימה לחזרה לשגרה״. בנוסף, השניים יזמו פרויקט המשתמש בבינה מלאכותית כדי לספק מענה מיידי ונגיש למשרתי המילואים בשעת מצוקה. 

שיתוף פעולה נוסף נולד מתוך הקשר המיוחד שנרקם בינה לבין משפחת החייל החטוף סמ״ר עוז דניאל, שנרצח על ידי החמאס. בעזרת קבוצה מכובדת של תורמים הם הקימו עמותה למען משרתי המילואים על שמו של עוז. העמותה תקיים התערבויות טיפוליות קצרות מועד, סדנאות למשרתי המילואים ומשפחותיהם, והכשרת מטפלים בהתבסס על מודל ההתערבות בטראומה שפיתחה ד״ר סלע-מלכה.