כשהגוף הוא האויב: "זו תחושה עמוקה שמשהו בגוף לא נסבל"

במשך שנים נתפסה הפרעת גוף דיסמורפית (BDD) ) כעוד סיפור על תרבות הרשתות החברתיות והפילטרים - אך מחקר ישראלי חדש וראשון מסוגו, בהובלת פרופ' יעל להב, ראש המעבדה לחקר הטראומה מאוניברסיטת תל אביב, מגלה תפיסה שונה לגמרי - כזו שממקמת את ההפרעה לא מול המראה, אלא בתוך חוויות הילדות. "הפרעת גוף דיסמורפית לא משקפת מחסור בביטחון עצמי שיש לרבים מאיתנו, אלא פגיעה עמוקה בתפיסת המראה החיצוני", אומרת פרופ' להב בשיחה עם mako, "אנשים שסובלים מההפרעה בטוחים שמשהו בהם מעוות, מוזר במיוחד, פגוע, והתפיסה הזו מפעילה אותם בלי הפסקה. המחקר שלנו חושף פן אחר בנוגע להפרעה הזו, ומצביע על כך שאצל לא מעט נשים תפיסת גוף דיסמורפית קשורה להתעללות קשה שחוו, ובעיקר התעללות רגשית במהלך הילדות".

הפרעת גוף דיסמורפית היא מצב נפשי שבו אדם עסוק באופן אינטנסיבי ואובססיבי בפגם כלשהו במראה שלו - פגם שבדרך כלל אינו קיים כלל או נראה זניח לחלוטין בעיני אחרים. זה יכול להיות האף, העור, הבטן, השיער או כמעט כל איבר אחר. ההפרעה נקשרת אף לשיעורים גבוהים של דיכאון, חרדה, פגיעה תפקודית ואף מחשבות אובדניות - ונחשבת לאחת ההפרעות הנפשיות הכואבות והמשתקות ביותר.

אנשים שסובלים מההפרעה עלולים לבלות שעות מול המראה, להשוות את עצמם לאחרים, להסתיר חלקים בגוף, להימנע מאירועים חברתיים ולעיתים גם לפנות שוב ושוב לטיפולים קוסמטיים או רפואיים - בלי לחוות הקלה אמיתית. "גם כשיש לאדם מודעות מסוימת לכך שהתפיסה שלו מוגזמת", מסבירה פרופ' להב, "החוויה הרגשית של פגימות יסודית מכאיבה באופן בלתי נסבל".

"התפיסה בנוגע למראה החיצוני קשורה לחוויות של השפלה ודחייה"

המחקר נערך בשיתוף פעולה עם החוקרים פרופ' מרילין קלויאטה מאוניברסיטת סטנפורד, פרופ' פיליפ היילנד מאוניברסיטת מיינות', פרופ' מארק שבלין מאוניברסיטת אלסטר, פרופ' מנחם בן-עזרא מאוניברסיטת אריאל, ופרופ' תאנוס קראציאס מאוניברסיטת אדינבורו נאפייר, ופורסם לאחרונה ב-American Journal of Orthopsychiatry.

המחקר שבוצע בקרב 404 נשים ישראליות, חשף מספר ממצאים חדשניים. נמצא כי יותר ממחצית הנשים שהשתתפו במחקר (53.7%) חוו לפחות סוג אחד של התעללות בילדות: פיזית, מינית או רגשית. בנוסף המחקר הצביע על הקשר בין הפרעת הגוף הדיסמורפית ובין תגובות פוסט-טראומטיות.

"מצאנו שהפרעת גוף דיסמורפית קשורה לא רק לתסמונת הפוסט-טראומטית הקלאסית, אלא גם למה שנקרא תסמונת פוסט-טראומטית מורכבת, שמשקפת פגיעה קשה בעצמי בעקבות התעללות. בנוסף מצאנו שבעוד שהתעללות פיזית לא נמצאה כבעלת השפעה ישירה על התסמינים הללו, והתעללות מינית היתה קשורה בעיקר לתסמונת פוסט-טראומטית, הרי שהתעללות רגשית בילדות היתה גורם סיכון לשלושת התופעות: לתסמונת פוסט-טראומטית, לתסמונת פוסט-טראומטית מורכבת וגם להפרעת גוף דיסמורפית".

עוד עלה כי ככל שהתסמינים שקשורים לטראומה, כמו דריכות מתמדת, הימנעות, קושי בוויסות רגשי ודימוי עצמי שלילי היו חמורים יותר - כך גם עלתה רמת העיסוק האובססיבי במראה. "הממצא הזה מחזק את ההבנה שהתפיסה הפגועה בנוגע למראה החיצוני נעוצה בחוויות של דחייה, השפלה ופגיעה בזהות בעקבות התעללות מוקדמת".

האלימות הבלתי נראית: "הגוף הופך לזירה שבה מתבטא הכאב"

עבור רוב האנשים, המונח "התעללות בילדות" מעלה תמונות של אלימות פיזית קשה או פגיעה מינית, אך המחקר מבקש להפנות את הזרקור לסוג אחר, שקט ושקוף יותר של פגיעה: התעללות רגשית. "התעללות רגשית הרבה פעמים נתפסת כפחות חמורה: אין סימנים כחולים ואין פגיעה מינית, אבל זו טעות, והיום יש כבר עדויות מחקריות רבות שמצביעות על ההשלכות העמוקות והקשות של ההתעללות הזו. והעובדה שמדובר על אלימות שקופה, כלומר כזו שלא זוכה להכרה חברתית, רק מקשה עוד יותר על הנפגעים", אומרת פרופ' להב.

לדבריה, ההתעללות הרגשית חושפת ילדים לסביבה פוגענית שמסכנת באופן חריף את הבריאות הנפשית שלהם. "בהתעללות רגשית ההתקפה היא על עצם הערך העצמי של הילד או הילדה. ילדים שעוברים התעללות כזו נתונים שוב ושוב לדחייה, לעג, החפצה והשפלה מצד ההורים, המטפלים העיקריים ובני משפחה נוספים, ולאורך זמן מפנימים את החוויות הקשות האלה ומתיקים אותם לגוף. באופן הזה, הפצעים הרגשיים המוקדמים משתקפים בתפיסה של פגמים פיזיים שהם מזהים מול המראה כממשיים".

"התעללות מהסוג זה היא בדרך כלל מתמשכת וחמקמקה", מוסיפה פרופ' להב. "היא סודקת לאט-לאט את תחושת העצמי, וכשזו מתערערת - הגוף עלול להפוך לזירה המרכזית שבה הכאב הנפשי מתבטא". לדבריה, הרצון לעצב מחדש את המראה החיצוני שבולט במיוחד בהפרעת הגוף הדיסמורפית "יכול לשקף את המשאלה למחוק את אותו עצמי שנתפס כדחוי וכבלתי ראוי".

בנוסף היא מציינת, "כי ההפרעה יכולה גם לשקף ניסיונות להתמודדות עם הטראומה. על ידי ההפרעה אפשר לנתב רגשות מכאיבים כמו בושה, וחוסר אונים למשהו מוחשי - כמו מראה של איבר מסוים. זה נותן אשליה של שליטה, אבל מדובר על הקלה זמנית בלבד, כיוון שהפצע המקורי שעורר את המצוקה מלכתחילה לא באמת החלים".

לממצאים יש משמעות חשובה בהקשר לטיפול. כיום, הטיפול המרכזי בהפרעת גוף דיסמורפית הוא טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, שמתמקד בדפוסי חשיבה והתנהגות הקשורים למראה החיצוני. "זה טיפול חשוב, והוא מסייע לרבים הסובלים מההפרעה, אבל לא תמיד הוא מספיק", היא אומרת. לדבריה, כאשר מדובר במטופלים עם הפרעת גוף דיסמורפית לצד היסטוריה של התעללות בילדות, ייתכן שיש צורך לשלב גם אסטרטגיות מעולם הטיפול בטראומה מורכבת. "שילוב כזה יכול לסייע בעיבוד חוויות ההתעללות ובהיחלצות מהלפיתה של תפיסות עצמי שליליות ופוגעניות שנוצרו בעקבותיה".

"מטופלת אמרה לי שאני חייב 'להציל' אותה"

"זיהוי מוקדם של גורמי סיכון כאלה חשובים כדי להבין את המניעים העמוקים של המטופלת ולהפנות אותה לטיפול מתאים במידת הצורך", אומר ד"ר תומר איזנברג, מומחה לכירורגיה פלסטית ואסתטית, אחראי שירות הניתוחים הפוסט בריאטרים בבית חולים סורוקה. לדבריו חשוב שרופאים יבינו לעומק את ממצאי המחקר וייקחו אותם בחשבון כשהם פוגשים מטופלות: "חשוב לדעת שלמטופלות שפונות לטיפולים אסתטיים עשוי להיות רקע של טראומת ילדות, ובמיוחד התעללות רגשית".

לדבריו, לפעמים כבר במהלך הייעוץ אפשר לזהות סימנים להפרעה. "למשל מטופלת שמתמקדת בפגם שקשה מאוד להבחין בו או שהוא מינורי לחלוטין ומתארת אותו במילים כמו 'מעוות', 'נורא' או 'מפלצתי'... יש נשים שבודקות שוב ושוב את המראה שלהן, מגיעות עם תמונות סלפי מזוויות מסוימות כדי להוכיח שיש בהן פגם, או שמאמינות שהניתוח ישנה את חייהן ויפתור בעיות בזוגיות, בעבודה או בכל דבר אחר. כמובן חשוב לשים לב לאלו שהן בעלות היסטוריה של פרוצדורות דומות ללא שביעות רצון ופנייה ללא מעט מנתחים".

אחד המקרים הזכורים לו הוא מטופלת שרצתה ניתוח אוזניים. "היא הגיעה אליי בטענה שהאוזניים שלה בולטות. בבדיקה התרשמתי שהאוזניים כלל לא בולטות וגם המדידות היו תקינות, אבל היא הביאה תמונות מזוויות שונות כדי 'להוכיח' לי, אמרה שהיא נגעלת מהמראה שלה". במקרה אחר מטופלת ביקשה שאיבת שומן מהירכיים לאחר שכבר היתה בייעוץ אצל כמה מנתחים שלא הסכימו לנתח אותה. "הבדיקה הראתה שהירכיים בלי עודף שומן, אבל היא טענה שהיא התגרשה בגלל המראה שלהן, שהיא מתביישת ואף נמנעת מאירועים חברתיים, למרות שמדובר באזור מוסתר יחסית".

במקרים כגון אלו, הוא אומר, הוא מסרב לנתח: "אני יודע שזה לא יעזור, והיא לא תהיה מרוצה מהתוצאה, וזה אף יחמיר אולי את ההפרעה. אני מנסה להפנות ליעוץ מקצועי עם פסיכולוג או פסיכיאטר, אך רק מעטות אכן עושות את זה. אם אני מתלבט והמקרה גבולי אני מבקש הערכה פסיכולוגית כתנאי לניתוח".