"אנחנו נמצאים עם עידו פיזית אבל הוא לא איתנו. זה געגוע גדול"

חצי שעה בלבד הפרידה בין עידו נחמד לבין יציאה מעזה לקורס מכ"ים. רגע לפני שינוי מסלול, החיים שלו קיבלו תפנית חדה – כזו שאף אחד לא היה יכול לדמיין. ב־3 בינואר 2024, במהלך פעילות ליד ג’בלייה, עידו נפצע מירי צלף בזמן שחיפה על כוח שירד למנהרות. הפגיעה הייתה קשה מאוד. בשטח היו בטוחים שהוא לא שרד.

בשיחה עם mako בריאות מספרת אמו, ענבל כי הפגיעה בראש השפיעה על הכל. "כיום הוא סיעודי לחלוטין. עידו נפגע בגזע המוח וזה למעשה מרכז הבקרה והשליטה של הגוף. הוא לא יכול לדבר, ללכת או לתקשר, ובבדיקה שעשינו גילינו שהוא גם לא שומע, אבל ממשיכים במסע ושומרים על תקווה".

היא מספרת כי בתוך 24 דקות מהרגע שנורה הוא כבר היה בחדר הניתוח. "עידו הוגדר אנוש, ובשטח היו בטוחים שהוא נהרג. המחלקה והגדוד ידעו שהוא שרד רק אחרי יממה". היא מספרת כי הוא ניצל באורח נס, אבל מאז המשפחה מנהלת מאבק כדי לאפשר לו לקבל את הטיפול הטוב ביותר. "רק לשכנע את המערכות שהוא עדיין איתנו ושצריך להשקיע בו משאבים ומחקרים זו מלחמה מתישה מאוד", היא אומרת בכאב.

במהלך המסע שלהם הם עברו כבר שמונה בתי חולים שונים ברחבי הארץ. "עידו עבר כבר 20 ניתוחים. בכל פעם הוא יצא מבית חולים לבית לוינשטיין – וככה בכל פעם מחדש", היא מספרת. אחרי מאבק ממושך ואשפוזים ארוכים בבתי חולים שונים ובהם בסורוקה, איכילוב ובבית לוינשטיין, נפתחה בשיבא מחלקה מיוחדת לחיילים במצבו - ילר"ם – יחידה לטיפול רפואי ממושך. "הגענו עד לשר הביטחון לשעבר יואב גלנט, שהורה לפתוח מחלקה בשיבא. לשמחתי, היה פילנתרופ נדיב שתרם להקמתה. עד לאותה נקודה הפתרון הכי טוב שהיה לחיילים כאלה הוא מוסד שיקומי גריאטרי. נלחמנו על זה שיראו אותו ואת כל החיילים שנפצעו כל כך קשה".

תמיד מעדיפים לסקר את אלה עם הפרוטזה שמצליחים ללכת על הר, או את אלה שחזרו להילחם כנגד כל הסיכויים, אבל לצערי, אלה שלא יכולים לתקשר ולדבר נותרים בחצר האחורית

ענבל נחמד

היא מספרת שמאז הטיפול בעידו יוצא דופן. "מנהלת המחלקה שם היא עילוי ומהרגע הראשון היא אמרה שיש לזה זכות גדולה לטפל בעידו, גם הצוות היה מחויב והבין את משימתם הערכית והמוסרית. לצערי זה לא תמיד היה ככה. אגב, אנחנו רואים את זה גם בתקשורת – איך תמיד מעדיפים לסקר את אלה עם הפרוטזה שמצליחים ללכת על הר, או את אלה שחזרו להילחם כנגד כל הסיכויים, אבל לצערי, אלה שלא יכולים לתקשר ולדבר נותרים בחצר האחורית".

"כל כולנו בעידו"

ענבל מספרת על הטלטלה שעוברת המשפחה מרגע פציעתו של עידו. "הוא עדיין מוגדל בהכרה מינימלית, ואנחנו לא מצליחים לתקשר איתו. הוא באשפוז בית כבר שלושה חודשים. החלטנו להחזיר אותו הביתה בעצת הרופאים. אני הפסקתי לעבוד ואני צמודה אליו 24 שעות ביממה. יהלי שלי, בן 19, היה אמור להיות בקרבי ועכשיו הוא במודיעין. הבכורה שלי בת 25, קצינה בצבא, שניהם מטפלים בו במסירות. אנחנו נמצאים עם עידו פיזית אבל הוא לא איתנו. זה געגוע גדול.

"אני מגיעה מתחום דומה של עבודה עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים, וכולנו למדנו איך לטפל בו ולהעניק לו גם מעטפת שיקומית – הכל השתנה, כל החיים מקבלים תפנית אחרת, כל כולנו בעידו, ויחד עם זה, כהורים אנחנו מנסים גם שם גם עבור שני הילדים המדהימים שלנו. הם עדיין זקוקים לנו. העובדה שאנחנו בבית מאוד עוזרת כי המשפחה הייתה מפורקת שנתיים, ועכשיו מסלול הטיפול יותר אינטימי".

כיום המשפחה גרה בכפר אורנים. ענבל מספרת שכל הבית הותאם לצרכיו. "שכרנו בית מונגש, עברנו הכשרה והכנו את הבית לבואו. יש לו שני מטפלים, הם עובדים זרים שלא מוסמכים רפואית אבל ביה"ח הכשיר אותם ואותנו לטפל בו מבחינה סיעודית. יש לו למשל מיטה שהופכת למיטת עמידה, כדי שיוכל להרגיש משקל על המפרקים. בנוסף, אנחנו מחברים אותו לאופניים שמניעים את המפרקים והוא נמצא גם בטיפול בהידרותרפיה בשיבא. מעבר לזה, עידו עובר טיפולים שונים ע"י מטפלים מקסימים שמגיעים אלינו הביתה – ריפוי ועיסוק, קלינאות תקשורת ופיזיותרפיה. לשמחתי, יש לנו אפשרות לבחור אותם והם מגויסים לחלוטין ובאים עם ראש פתוח. אנחנו נותנים להם יד חופשית ומאמינים בהם".

מה אומרים הרופאים?

"הבדיקות מוכיחות התקדמות – מבחינה רפואית הוא יותר יציב, וזה מפנה את הגוף לאנרגיות של שיקום, כי הוא לא צריך להיאבק בזיהומים. לאחרונה עידו עבר FMRI – זו בדיקה שבודקת את תגובות המוח בלי שהאדם מגיב בפועל, וכך רואים אילו אזורים נדלקים במוח בתגובה לגירויים. כשהוא נפצע הבדיקה הראתה שהוא הפך חירש. בבדיקה השנייה גילו שהוא קורא ומבין, ועכשיו אנחנו מנסים לתקשר איתו בכתיבה. תלינו שלט ענק מעל הראש שלו שבו כתוב שאנחנו אוהבים אותו מאוד. עדיין אין הבעה או תגובה מצדו. אפשר לומר שהוא הוא כרגע חטוף וכלוא בתוך גופו".

אנחנו מאוד רוצים לדעת איך הוא מרגיש ומה הוא רוצא. אני מנסה להבין מהמבט בעיניים שלו

ענבל נחמד

יש להם תחזית כלשהי?

"המוח שלנו הוא איבר מורכב, עד כה בישרו לנו רק שחורות – אמרו שהוא לא יצליח לצאת ממצבו, אבל הבדיקה הזאת קצת שינתה את הגישה שלהם. אנחנו ממשיכים למצוא דרכים, לראות אותו עוקב עם האישונים. אנחנו מאוד רוצים לדעת איך הוא מרגיש ומה הוא רוצא. אני מנסה להבין מהמבט בעיניים שלו. הוא מביע כאב כשכואב לו, ואנחנו רואים מתי הוא באי-נוחות.

מה עוזר לכם?

"כל דבר שהוא מצליח לעשות מעודד אותנו, גם העובדה שיש לידו אנשי מקצוע מלאי תקווה ואופטימיים. זה גורם לנו להבין שאנחנו לא לבד במסע הזה. יש לנו עם נפלא ואנחנו מוקפים בהמון אנשים טובים. גם החברים של עידו, גם הורים אחרים שהכרנו, מתנדבים, מטפלים שמגיעים הביתה ואנשים טובים שהכרנו – הם מלווים אותנו ולא שוכחים שהמלחמה שלנו לא נגמרה, ושהיא כנראה תיקח חיים שלמים. בשנתיים שהיינו בבתי החולים בישלו לנו פעמיים בשבוע חברות טובות מהבית במבשרת ציון, וכשברנו לכפר אורנים הקהילה פה התגייסה במקומן, ומאז הם מבשלים לנו שלוש פעמים בשבוע אוכל חם ומפנק. כל עזרה כזאת מאפשרת לנו להתמקד בשיקום של עידו ובטיפול בו. היא מאוד משמעותית עבורנו וכלל אינה מובנת מאליו".

אני לא אגיד שאין רגעי שבירה והרבה תסכול בדרך, וגם ובקרים שלא רוצים לקום מהמיטה, אבל אין לנו את הפריבילגיה לוותר

ענבל נחמד

את מטופלת?

כן, יש לנו תמיכה נרחבת מאגף השיקום במשרד הביטחון, הם דואגים לצרכים של עידו וגם של המשפחה הם דואגים לכל המעטפת מסביב ולכל הציוד שלו הוא זקוק. אנחנו משתדלים להמשיך את החיים שלנו לצד הטרגדיה. אני לא אגיד שאין רגעי שבירה והרבה תסכול בדרך, וגם ובקרים שלא רוצים לקום מהמיטה, אבל אין לנו את הפריבילגיה לוותר. יש לנו אחריות גם לעידו וגם לאחים שלו. לשמחתי, לא יכולתי לבקש משפחה טובה יותר שמחזקת אותנו, ואריאל בעלי".

לסיום היא אומרת: "אנחנו רחוקים להישבר, נמשיך לפעול כדי שהפצועים הקשים ביותר יקבלו את מה שמגיע להם בזכות ולא בחסד. הוכחנו שעם הרבה עבודה אפשר למצוא נתיבים של תקווה".