אני יושבת וממתינה לתוצאות הביופסיה שנלקחה ממני בסוף ספטמבר. הפחד מחזרתו של הסרטן מתערבב בכל הוורוד שאוקטובר מביא עמו, עם הסיפורים האישיים והפרסומות מכל כיוון. אני מנסה להתכונן שוב למצב שבו ההתמודדות האישית שלי מתודלקת בחודש המודעות הבינלאומי לסרטן השד. מנסה להסתמך על כך שזו הפעם השלישית שלי מאז שאובחנתי, אני מחושלת יותר.
ב-4 באוקטובר 2018 התחלתי כימותרפיה. מאובחנת טרייה, בת 37 עם שני ילדים, ופתאום אני אחת מ-7, וההתמודדות הכי מפחידה שלי נחגגת בחוצות העיר, מסנוורת אותי. רק רציתי לחזור למיטה.
בשנה שעברה, כבר אחרי שני סבבי כימותרפיה, כריתה חלקית וטיפול ביולוגי, התחלתי להתכונן לסיום הטיפולים. ידעתי שאני בדרך להחלמה, והיה חשוב לי להדגיש את החשיבות שבגילוי מוקדם, בזכותו חיי הולכים להינצל. השתתפתי בחגיגה, צעדתי בתצוגת האופנה וקראתי לכולן ללכת להיבדק.
והשנה, אני כבר עמוק בתהליך ההחלמה שלי, אחרי פרויקט גמר במסגרת תואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל המתעסק בתהליכי החלמה בקרב צעירים חולי סרטן, מנהלת קהילת מחלימים של חלאסרטן, ויזמת של פודקאסט בנושא סרטן. עמוק בקהילה, ועמוק בהחלמה.
ואז מגיע אוקטובר הוורוד, ואני קצת בקונפליקט - הוא מציף, הוא משתלט על הסרטנים האחרים, הוא שטחי, אבל גם חשוב ויכול להציל חיים. אני נתקלת בהמון תכנים ביניהם סיפורים שוברי לב, סיפורים מעוררי השראה, אבל גם בהשטחות של חווית הסרטן לכדי אבחון וריצת מרתון בסופה.
לכן, חלק מהמשימה שלקחתי על עצמי עם ההחלמה, היא נרמול השיח על סרטן, חשיפת הרבדים השונים והמורכבים, תוך מתן דגש על ההתמודדויות של צעירים עם סרטן.
אז הנה - מגישה לכן את 10 הדברים שלא ידעתן על סרטן השד, "חלאסרטן" סטייל:
1. גם אם תלכי להיבדק, יש סיכוי שהאבחון שלך יתפספס. אולטרסאונד וממוגרפיה הן בדיקות משלימות, הן לא אחת במקום השנייה. הבדיקה שאני עברתי הראתה כי הגידול שלי הוא ציסטה לא צלולה ונאמר לי לבוא לביקורת. ההתעקשות שלי על ביופסיה לגידול שהוגדר כ-birads3 היא שהצילה את חיי. מי יודע מה היה קורה עוד חצי שנה? ואני לא היחידה.
2. בכלל נשים צעירות לא מאובחנות תמיד בזמן - הגיל הממוצע של מאובחנות בסרטן שד הוא 62.3, וצעירות הן מניקות, הריוניות, הן עסוקות והרבה פעמים פשוט מפוספסות. אבל ניתן לחלות בזמן הריון, הנקה, וכאשה צעירה. סרטן השד זה לא משהו שקורה רק למבוגרות.
3. ואם אובחנת - את תשמעי על כל מי שהיה לה סרטן שד, גם אם היא נפטרה. את תשמעי הרבה עצות ומכולם, למרות שיש סוגים שונים ורבים של סרטן שד, ולכל אחד פרוטוקול טיפול שונה, אבל למומחי סרטן מטעם עצמם זה לא משנה. ואם את מוצאת שהעצות הללו מציפות אותך - זה בסדר להגיד שאת לא מעוניינת לשמוע על אף אחת, ולמצוא את הדרך שלך להתמודד עם האבחנה הטרייה שלך.
4. אבל חשוב לציין - אבחנה של סרטן השד היא לא גזר דין מוות.
סיכוי ההישרדות של מאובחנות בשלבים מוקדמים עומדים על 90 אחוז, אבל גם למאובחנות בשלבים מתקדמים יותר ישנן אפשרויות טיפול, והן לומדות לחיות עם סרטן כרוני, חיים עם סרטן ולאחר האבחנה. אז אל תתייחסו למאובחנות כאל מתות מהלכות, כי אנחנו חיות לגמרי, ולעיתים גם יותר טוב מלפני האבחנה.
5. האבחנה היא לא מתנה, אבל היא התחלה של שיעור בקבלת החלטות או במילים אחרות, הקשבה למה שנכון עבורך - החל מאיפה להיות מטופלת, מי יטפל בך, בחירה של פרוטוקול טיפול, האם את רוצה לעשות שימור פוריות, האם את רוצה לעשות כריתות מניעתיות, לבצע בדיקות גנטיות - ואלו רק חלק קטן מההחלטות הרפואיות. אבל מה עם ההחלטות האחרות; למי לספר, איך, כמה לספר לילדים, האם לספר בעבודה וכו'. אז אנחנו לוקחות אותן, ואין צורך לשפוט אותנו על הבחירות שלנו, אנחנו רק מנסות להציל את חיינו בדרך הטובה ביותר עבורנו.
6. מה שמוביל אותי לזה שהסרטן אמנם לא מגיע עם חוברת הפעלה, אבל קיימים מעגלי תמיכה עבור מסורטנות שד ובכלל הרבה מקורות ידע ותמיכה - בין שזה מסורטנות אחרות, טיפולים פסיכואונקולוגיים במחלקה, מרכזים לרפואה אינטגרטיבית, עו״ס, קבוצות פייסבוק כמו הקהילה של חלאסרטן, פודקאסט המחלה, תוכניות שיקום ועוד. והידע הזה יכול לשנות חיים, לתת להן דרכים להתמודד ולהקל את התקופה המורכבת הזאת.
7. ואם כבר תופעות לוואי, ויש ספקטרום רחב של תופעות - וחלקן הפיכות וחלקן לא. ולכן חשוב לדווח לצוות הרפואי על כל תופעות הלוואי, זה יכול להשפיע על הפרוטוקול, ועל המשך חייכן. אל תזלזלו בנימול בידיים, בשלשולים, בפיסורה, בכאבי עצמות, ביובש הווגינלי או בירידה ביכולות הקוגניטיביות. הדברים הללו יכולים ללוות אתכן הרבה אחרי שטיפולי הסרטן ייגמרו, וחלקם ניתנים לטיפול.
עוד ב-mako בריאות:
>> התרופה לקורונה כבר כאן, למה לא משתמשים בה?
>> מחקר חושף: ההרגל הנפוץ הזה גורם לעלייה במשקל
>> תביעה: רופאה צעירה מתה בעקבות זריקת אפידורל
8. ואני לא מדברת רק על הצד הפיזי, אלא גם על הצד הנפשי. חווית החולי יכולה להוביל לקשיים בכל האספקטים בחיים; דימוי גוף, זוגיות, מיניות, קריירה, הורות ועוד.
לסרטן קשר ישיר לדיכאון ולפוסט טראומתיים. והאמת? בזמן הטיפולים אנחנו מחובקות על ידי הסביבה והמשפחה, אבל ברגע שהם נגמרים חושבים שאנחנו יכולות פשוט לחזור לעצמנו, להמשיך הלאה. אבל זאת לא מהמורה בדרך, זה אירוע משנה חיים, ואנחנו מגיעות ל"קו הסיום" שלו במצב הכי קשה שלנו, לעיתים בגוף וחיים שאפילו אנחנו לא מזהות.
9. ובכלל העתיד הוא משהו מאוד מפחיד.
בעת האבחון הרבה מאיתנו מרגישות רגיל לחלוטין, בריאות, ללא כאבים. ואז במחי של שיחה אחת - הופכות קרובות למוות יותר מאי פעם. האבחנה וחווית החולי גונבת לנו את היכולת לחשוב על העתיד, להתחייב. אנחנו חרדות מהבדיקות ובעיקר מהחזרה של המחלה, כי עכשיו אנחנו לא אחת מכמעט 7, אלא אחת מ-3.
10. חשוב לזכור, סרטן הוא לא מדבק, והסרטן גם לא מגדיר אותנו. אנחנו עדיין נשים, חברות, אימהות, בנות זוג, מאהבות, קרייריסטיות ועוד, ואנחנו זקוקות לתמיכה של הסביבה כדי להצליח ולהתמודד עם הדבר המורכב הזה. בנוסף לכל הדברים הקשים בחיים אנחנו מתמודדות גם עם סרטן. הסרטן לא עוצר את הכל, הוא רק מעמיד זרקור אכזרי על החיים, מקצין את המציאות. ואנחנו זקוקות לסביבה שתאפשר לנו להתפרק, לדבר בכנות, לפחד בה. אנחנו יודעות שלא תמיד יש מה להגיד, אבל סיסמאות כמו: "תהיי חזקה", "את גיבורה", "הכי חשוב להיות אופטימית" או "את לא נראית חולה" אוטמות אותנו. אנחנו צריכות שלא יברחו מאיתנו, אלא שיהיו שם לצדנו ויחזיקו לנו את היד, כי כמו שהמוות מפחיד אתכם - הוא מפחיד גם אותנו.
ולפעמים, אנחנו צריכות שידברו איתנו על עוד דברים חוץ מסרטן.
11. אמנם הבטחתי פה רשימה של 10 דברים שלא ידעתם על סרטן השד, אבל אי אפשר לכמת את ההתמודדות עם המחלה הזאת לרשימת מכולת. כל אחת מאיתנו שונה, ובעלת צרכים שונים ומתמודדת אחרת. לחלקנו יהיה טוב לדעת הכל מראש, ואחרות זה ידכא. חלקינו רוצות לדבר עם מסורטנות אחרות וחלקינו רוצות לעבור את זה לבד. חלק יזדהו עם מה שכתבתי פה, וחלק יחשבו שזה לא מייצג אותן בכלל.
כל אחת מאיתנו בוחרת אחרת אבל בעיקר כל אחת מנסה להתמודד עם הסרטן הזה בדרך שהכי טובה עבורה.
אבל מה שכולנו יודעות זה שגילוי מוקדם הוא הסיכוי הכי טוב להבריא מהסרטן הזה, אז כשתקראו עוד סיפור או טור, תזכרו שמישהי כתבה אותו לרוב עם דמעות בעיניים, במחשבה על אותה אחת שאולי תציל כי תעודד אותה לקבוע תור לכירורג/ית שד. אז תקבעו את התור עכשיו, אין צורך בהפניה מיוחדת.
ואם אתן כבר שם - תקבעו תור לרופא/ת הנשים, רופא/ת עור ותבקשו בדיקות דם שגרתיות. סרטן זה לא רק בשד.
ולגביי? הבדיקה שלי חזרה שפירה. הרווחתי עוד קצת אוויר עד לסבב הבדיקות הבא.
ענת שפירא, מנהלת קהילת מחלימים של חלאסרטן, סטודנטית לתואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל ויזמת של פודקאסט בנושא סרטן.