כשהסרטן דפק אצלי על הדלת, לא היה צורך לערוך בינינו היכרות. פגשתי בו לראשונה כשהייתי בת 17 בלבד, כשאבא שלי חלה במלנומה, סוג של סרטן עור. בפעם השנייה לפני כעשרים שנה, הוא לקח ממני את אמא שלי, הפעם באמצעות סרטן שד גרורתי. מה שנקרא, לא תנאי הפתיחה הכי טובים בספר. רק דמיינו את כמות הבדיקות והמעקבים השנתיים של מישהי כמוני.
למרות הרקע המשפחתי, אני החלטתי להיות ייחודית - מי ידע שגוש פצפון ליד המרפק יספיק כדי לחולל מהומה כל כך גדולה? הבטיחו לי שהוא שפיר, בדקו אותו מפה ומשם ובסוף, כשהפצפון כבר גדל לכדור טניס, לא נשארה ברירה אלא לחתוך בבשר החי ולברר את העניין עד הסוף. כך הצטרפתי לחוג הסרטן וזכיתי בלימפומה פוליקולארית, לימפומה ממשפחת נון-הודג'קין שלפי המידע הכי עדכני, אין דרך להעלים אותה לגמרי והשאיפה של הרופאים היא, שאחיה איתה שנים רבות ככל הניתן.
מכיוון שאצלי היא התיישבה בכלל מחוץ למערכת הלימפה (מה היה לה לחפש במרפק השמאלי רק היא יודעת..), לרגע היתה תקווה שאולי הקרנות נקודתיות יעלימו את הלימפומה שלי לתמיד. עברתי הקרנות, קיוויתי והחזקתי אצבעות, אבל כעבור עוד בדיקה שגרתית או שתיים התברר שהיא כאן ולא נעלמה לשום מקום. ככה התחילה מערכת היחסים שלי עם הלימפומה, שקיבלה את הכינוי המתבקש "פנלופי", ואני נכנסתי למצב שגרתי שמכונה אצל הרופאים – wait and watch, בואו נסתכל עליה, נראה מה קורה ונגיב בהתאם. אז הסתכלנו.
עקבו אחרינו בפייסבוק ותקבלו את כל הכתבות ישר לפיד >
מחלה 'מתחשבת' אך מפתיעה
בינתיים עברו כמה שנים בהן עברתי לטבעונות כדי להפסיק לפגוע בבעלי החיים; פרצתי בקריירה חדשה עם הבלוג "טבעוניות נהנות יותר" שכללה פיתוח מתכונים, ייעוץ למסעדות, הפקת ארוחות, הנחיית סדנאות והרצאות; מצאתי את אהבת חיי ובאופן כללי, היה נראה שאני ופנלופי מסתדרות לא רע ביחד. אני לא הפרעתי לה יותר מדי (או לפחות ככה חשבתי בזמנו) והיא לא הפריעה לי.
יש אנשים שעוברים טלטלה רצינית כשהם מקבלים את כרטיס הכניסה שלהם לעולם האונקולוגי. לפעמים הם לא מספיקים לנשום וכבר נשאבים לסחרחרה של טיפולים, בלי להבין עד הסוף מה ולמה. לפעמים הם מבינים שכדאי להם לעצור, להתבונן פנימה ולעשות שינויים רציניים בחיים. ולפעמים, כמוני, הם מקווים שהכל היה טעות אחת גדולה ושאם רק אתעקש מספיק חזק כמו שג'ינג'ית עקשנית יודעת, המחלה פשוט תיעלם. היה לי מזל גדול ש"זכיתי" בסרטן "נוח", סרטן איטי ומתחשב, שלא התיישב בנקודות קריטיות ואפשר לי למשך כמה שנים תמימות, להישאר קצת עם הראש בחול ולהאמין שאצלי זה יהיה אחרת. הרי כבר עברתי לטבעונות, אני אוכלת בריא יותר וגם התחלתי לעשות כושר לראשונה בחיי (כן, כן, מתברר שטבעונים לא מתפוררים ואפילו יכולים לפתח מסת שריר לא רעה!). על פניו היו לי את כל הסיבות להרגיש בריאה וחסינה.
ואז הסטירה האמיתית הגיעה. לפני כשלוש שנים פנלופי החליטה שלא מתאים לה יותר לשבת בחושך ושלחה אותות חיים לכל הכיוונים. בסריקה שגרתית שנקראת 'PET CT' הופיעו כתמים בכל מיני מקומות בגוף, בעיקר בתוך העצמות. אלה לא ממש גידולים (יותר צברי-תאים) והם גם בהיקף מאד קטן (מה שנקרא "עומס מחלה נמוך") אבל וואלה, זה גם כבר לא השקט היחסי שהיה עד עכשיו. ומי בכלל יודע מה עלול לקרות בשלב הבא, איפה עוד המחלה יכולה להתיישב? האם אני יכולה להמשיך לשבת לי שאננה או שאני בעצם קצת חולמת? כי החבילה שזכיתי בה, של מחלה איטית ומתחשבת שכזו, כוללת גם הרבה לא נודע – אין לה מהלך קלאסי שאפשר לנבא מראש. היא מחלה מערכתית שמסתובבת לה בדם ובמח העצם, ואף אחד לא יכול לדעת מתי ואיפה היא תחליט להתנחל.
"חייבת להיות דרך אחרת להשקיט את המחלה"
אז שמעתי לראשונה את הרופא שלי אומר "כימו". עכשיו, כמו שאכתוב כאן הרבה פעמים בהמשך, אני הראשונה שמאמינה שלכל אחת ואחד הזכות המלאה לבחור את הדרך שלו או שלה לטפל בגופם. ככה שכמו שמישהי אחרת היתה אומרת לרופא שלה "אוקי, מתי מתחילים?", אני אמרתי קודם לעצמי ואחר כך לרופא, שכימותרפיה ואני זה ממש לא. כזכור, ליוויתי את שני ההורים שלי בהתמודדות שלהם עם המחלה והטיפולים שהם עברו לא עשו לי הרבה חשק להתנסות בהם בעצמי, אם להתבטא בעדינות. נכון שעברו מאז הרבה שנים, הטיפולים השתכללו והרפואה התקדמה, אבל מבחינתי לבחור בטיפול אגרסיבי כל כך, בשלב בו המחלה למעשה לא מאיימת על חיי, הרגיש לי לא נכון. הרגשתי שחייבת להיות דרך אחרת להשקיט את המחלה שוב, בלי לשלם מחיר כבד כל כך.
עכשיו אולי חלקכם אומרים לעצמכם, "וואו, היא לא נורמלית, אבל הרופא אמר!". ואני מבינה לגמרי, לרופאים יש הרבה ידע והם מצילי חיים, הנה בזכות ההקרנות שעברתי, הגוש העצום שהתפשט לי לתוך היד והיה יכול לפגוע בתפקוד שלי, נעלם לחלוטין - ברור שיש לי את כל ההערכה וההודיה על כך! ומצד שני, אני גם תמיד זוכרת את המשפט הקבוע שאמא שלי היתה אומרת לי מאז שהייתי ילדה – "רפואה זה לא מדע מדויק". עם כל הידע הנרחב שיש לרופאים, בסופו של דבר במיוחד במחלות מערכתיות ואוטואימוניות, הם בעיקר משקללים את הניסיון שלהם עם הסטטיסטיקה המחקרית ומקווים לטוב, קצת כמו כולנו. כמובן שהרופא שלי מציע לי טיפול מסוים כי זה מה שהוא חושב שהכי כדאי לי לעשות, אבל הוא יכול רק להציע, הוא מייעץ. ואם אני רוצה להחליט משהו אחר והוא לא יסכים איתי ולא ישתף איתי פעולה? אני גם יכולה להחליט שאני הולכת לרופא אחר. אני אולי נשמעת צינית אבל אני ממש רצינית, עד לאחרונה לא הייתי מעלה על דעתי רעיון מהפכני כל כך כמו לחפש רופא שיתאים לי ולתפיסה הטיפולית שלי, ולא להפך.
"כל שאעזור לגוף לנפש שלי להתנקות מכל מה שהפריע להם וחולל את המחלה מלכתחילה – ככה יהיה לי סיכוי גדול יותר להבריא באמת"
זו היתה בעצם נקודת הזינוק האמיתית למסע הזה, מסע הריפוי העצמי שלי, המסע להחלמה ולהצלת חיי. ההבנה שהריפוי שלי אפשרי ושהוא נמצא בידיים שלי. ההבנה שלרופאים יש הרבה מה לתת ולהציע, אבל שזה לחלוטין לא כל מה שאפשר לעשות – שיש המון דרכים ואפשרויות לריפוי בנוסף או במקום הטיפולים בבתי החולים; שככל שאלמד ואבין יותר, ככל שאהיה מעורבת יותר בתהליך, ככל שאעזור לגוף לנפש שלי להתנקות מכל מה שהפריע להם וחולל את המחלה מלכתחילה – ככה יהיה לי סיכוי גדול יותר להבריא באמת. לא רק להסתדר איכשהו עם פנלופי, אלא להגיד שלום ולא להתראות ללימפומה הלכאורה-כרונית הזו, לשבור את הגרפים והסטטיסטיקות ולהוכיח לעצמי שזה באמת בידיים שלי.
כך הצטיידתי באחד הרכיבים הכי חשובים בתהליך של ריפוי עצמי מהסוג הזה – אמונה. אני באמת מאמינה בכל ליבי שאפשר לרפא את המחלה שלי, שאפשר לרפא סרטן. סרטן הוא מחלה אוטואימונית, מחלה שאני מחוללת לעצמי, תאים של הגוף שלי שהשתנו ויצאו משליטה ומתרבים ללא הרף. ואם אני פיתחתי את הסרטן הזה, מי יכולה להעלים אותו אם לא אני? אני מאמינה בקשר בין החוויות הנפשיות והרגשיות שעברתי בחיים ובין ההתפרצות של המחלה ושנכון שיש סוגי סרטן גנטיים וגם כאלה שאפשר להידבק בהם (בחיי, למשל בקטריה שנמצאת בבשר פרות), אבל ברוב המקרים זה תלוי בעיקר בנו - האם אורח החיים שלי יפעיל את הגן הסורר הזה או שהוא יגרום לו להמשיך לישון בשקט? והאם אחרי שהמחלה התפרצה חלילה, אני אאפשר לה להמשיך לשגשג או שאעשה הכל כדי לגרום לה להבין שכדאי לה ללכת?
החלטתי לקחת אחריות. לקחת אחריות על החיים שלי, על הרצונות והחלומות שלי, על התקוות והשאיפות שלי, שכדי לממש אותם אני קודם כל צריכה ורוצה לחיות ולהיות בריאה. אני מזמינה אתכם להצטרף אלי למסע שלי לעבר ההחלמה, מסע שיחשוף את הדרך שאני עושה, הטיפולים שאני בוחרת לעבור, התנסויות מעניינות, היכרות עם מומחים שאני פוגשת, הרבה שאלות ובתקווה שגם לא מעט תשובות. מסע שכולו חיפוש והעמקה, תהייה וכן גם טעייה, כי מהטעויות שלנו אנחנו לומדים הכי הרבה, לא ככה?
הכותבת מתמודדת עם לימפומה פוליקולארית מאז 2010, יוצרת הבלוג "טבעוניות נהנות יותר" ומחברת ספר הבישול החדש "חגיגה טבעונית"