למה השתלת תאי גזע נחשב להליך מסוכן לרוב החולים?

כשמערכת החיסון פועלת כראוי, היא יודעת להבדיל בין גורמים זרים לבין רקמות הגוף עצמו. במחלות אוטואימוניות מנגנון הזיהוי הזה משתבש: תאי חיסון ונוגדנים, שאמורים להגן על הגוף מפני איומים, מופנים נגדו ופוגעים ברקמות בריאות. כיום קיימות תרופות שיודעות לדכא את פעילות מערכת החיסון ולהפחית את הנזק, אך לרוב הן אינן מעלימות את הגורם למחלה, ולכן נדרש טיפול ממושך.

הכתבה פורסמה במקור באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי

מחקר שפורסם לאחרונה בכתב העת Med מדגים את הפוטנציאל של גישה חלופית: במקום לדכא שוב ושוב מערכת חיסון פגומה, במקרים חריגים אולי אפשר להחליף אותה במערכת חיסון חדשה. השתלות מתורם משמשות כבר לטיפול בחלק ממחלות הסרטן, באנמיה חרמשית ובמחלות דם נוספות, אך השימוש בהן במחלות אוטואימוניות נדיר. במחקר החדש מתוארים מתאר שני מטופלים שסבלו ממחלה אוטואימונית קשה של מערכת העצבים ועברו השתלת תאי גזע מתורם לפני יותר מ-15 שנה. מאז המחלה לא שבה להתפרץ אצלם, הנוגדנים שגורמים לה נעלמו מדמם, והם לא נזקקו עוד לטיפול נגדה. התוצאה מעניינת, אך מדובר בשני מטופלים בלבד ובהליך שכרוך בסיכונים משמעותיים.

הנוגדנים שפוגעים במערכת העצבים

המחקר עקב אחר גבר ואישה שסבלו מנוירומיאליטיס אופטיקה (NMOSD) – מחלה אוטואימונית נדירה שפוגעת בעיקר בחוט השדרה ובעצב הראייה. אצל רוב החולים במחלה נוצרים נוגדנים נגד החלבון אקוופורין 4, שמצוי על פני תאים תומכים במערכת העצבים. הנוגדנים מפעילים תגובה דלקתית שפוגעת בתאים ועלולה לגרום לאובדן ראייה, לחולשה ואף לשיתוק. המחלה מתאפיינת בהתקפים חוזרים, וכל התקף עלול להותיר אחריו נזק נוסף. בשנים האחרונות אושרו תרופות ממוקדות שמפחיתות משמעותית את הסיכון להתקפים, אך הן דורשות טיפול מתמשך, אינן בהכרח מסלקות את הנוגדנים הגורמים למחלה, ולא כל המטופלים מגיבים אליהן.

שני המטופלים במחקר היו בני 28 בעת הטיפול וסבלו ממחלה קשה ועמידה לטיפול, שהמשיכה להתפרץ למרות טיפולים רבים. הם עברו את ההשתלה בשנים 2009 ו-2010, עוד לפני שאושרו התרופות הממוקדות למחלה, שגם אליהן לא מגיבים כל המטופלים. גם ניסיון קודם להשתלה עצמית של תאי הגזע שלהם, בה מוחזרים למטופל תאי הגזע שלו עצמו לאחר טיפול שמטרתו לדכא את מערכת החיסון, לא הצליח לעצור את התקדמות המחלה.

לעומת זאת, בהשתלה מתורם תאי הגזע המושתלים מתבססים במח העצם ומתחילים לייצר תאי דם וחיסון חדשים, שמקורם בתורם. כך נבנית בגוף מערכת חיסון חדשה שמקורה באדם אחר – אך בגלל שהתאים זרים לו, עולה גם הסיכון שהגוף ידחה את השתל או שתאי החיסון החדשים יתקפו את רקמות המטופל.

לצורך ההשתלה, כל אחד מהם קיבל תאי גזע המטופויטיים מתורם אחר. אלה תאים שמקורם במח העצם, ושמהם נוצרים כל תאי הדם, בכללם תאי מערכת החיסון. לפני ההשתלה עברו המטופלים טיפול כימותרפי ודיכוי חיסוני, שנועדו להשמיד חלק ניכר ממערכת החיסון הקיימת שלהם ולפנות מקום לתאים החדשים. לאחר מכן הושתלו בגופם תאי הגזע של התורם, שהתבססו במח העצם והחלו לייצר בהדרגה תאי דם וחיסון חדשים. התאים החדשים היו ממקור גנטי של התורם, והתפתחו והתעצבו בגופם של המטופלים ליצירת מערכת חיסון חדשה.

תוצאות מרחיקות לכת

התוצאות היו יוצאות דופן: לאחר 15 ו-16 שנות מעקב, שני המטופלים לא חוו התקפים נוספים ולא נזקקו לטיפול מדכא חיסון נגד המחלה. הנוגדנים נגד אקוופורין 4 נעלמו מדמם ולא הופיעו במערכת החיסון החדשה, ובדיקות הדמיה לא הראו נגעים חדשים במערכת העצבים. אצל הגבר חל שיפור ניכר בתפקוד – הוא חזר לחיים עצמאיים ואף הפך לאב. אצל האישה, שסבלה מנזק נוירולוגי קשה לפני ההשתלה, חל שיפור מוגבל בלבד בתנועת הידיים, אך המחלה הפסיקה להתקדם.

החוקרים משערים שההשתלה הצליחה משום שהיא סילקה ממערכת החיסון של המטופלים תאי זיכרון ארוכי חיים, שממשיכים לייצר את הנוגדנים המזיקים גם לאחר טיפולים אחרים. בנוסף לכך, הם מצאו שבמערכת החיסון החדשה היו תאי T מווסתים רבים – תאים שבולמים את פעילותם של תאי חיסון אחרים וכך מונעים מהם לתקוף את רקמות הגוף. עם זאת, המחקר אינו מוכיח שסילוק תאי הזיכרון ארוכי החיים או השינויים באוכלוסיית תאי T המווסתים הם שהובילו להפוגה במחלה.

למרות התוצאה המעודדת, השתלה של תאים המטופואטיים מתורם אינה טיפול שגרתי למחלה זו. היא עלולה לגרום לסיבוכים חמורים, בהם זיהומים מסכני חיים ומחלת השתל נגד המאכסן – מצב שבו תאי מערכת החיסון של התורם תוקפים את רקמות המטופל. שני המטופלים לא סבלו מהמחלה, אך אחד מהם נזקק לטיפול קבוע עקב מחסור בנוגדנים, והאחרת אובחנה עם סרטן שלפוחית השתן 12 שנה לאחר ההשתלה. אי אפשר לקבוע אם קיים קשר בין התפתחות הסרטן להשתלה, אך ממאירויות משניות הן סיכון מוכר לאחר טיפולים מהסוג הזה.

למחקר יש מגבלה מרכזית: מדובר בשני מקרים בלבד, ללא קבוצת ביקורת וללא השוואה לטיפולים המודרניים הקיימים היום, כך שעדיין אין לדעת כמה מטופלים נוספים יפיקו תועלת מהגישה הזאת, ואם היתרונות מצדיקים את הסיכונים. עם זאת, המעקב ארוך-השנים מספק עדות מעניינת לכך שבמקרים נדירים וחמורים במיוחד, החלפת מערכת החיסון אינה רק דרך לדכא את המחלה – אולי היא יכולה לעצור את המנגנון שמפעיל אותה מלכתחילה.

למאמרים נוספים באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי