מחקר: נמצא הקשר בין זריקות הרזיה לירידה בשימוש בחומרים ממכרים

דמיינו את הרגע שבו אתם חווים את המלחמה הפנימית המוכרת – לאכול עוד קוביית שוקולד? לא כדאי. אתם מרגישים כמיהה בלתי מוסברת, כמעט בלתי נשלטת לקובייה הזאת. זה לא רק עניין של כוח רצון. מאחורי הדחף לקוביית השוקולד עומד מאבק בין מערכות שונות במוח: מערכת התגמול שמופעלת על ידי דופמין ומעודדת אותנו לאכול, מול מערכת הבקרה הקוגניטיבית שמנסה להניא אותנו מכך. דופמין הוא מוליך עצבי שתאי עצב במוח משחררים כשאנו מצפים למשהו מתגמל. האות הזה מגביר את המוטיבציה להשיג את הפרס ומחזק התנהגויות שהובילו אליו.

הכתבה פורסמה במקור באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי

אם נחזור לדוגמה של השוקולד, עצם המחשבה על הטעם המתוק יכולה לגרום לשחרור דופמין במוח. הדופמין מגביר את הדחף לשים את הקובייה בפה, גם אם חלק אחר במוח מנסה לשכנע אותנו לוותר. שוקולד הוא אומנם דוגמה יומיומית ותמימה, אבל אותם מנגנונים מוחיים מעורבים גם בהתמכרויות קשות בהרבה, לאלכוהול, ניקוטין, אופיואידים וסמים אחרים. במשך עשורים ניסו חוקרים למצוא דרכים להשפיע על מערכת התגמול כדי להפחית שימוש בחומרים ממכרים.

במפתיע, אחד הכיוונים המבטיחים ביותר הגיע דווקא מתרופות שיועדו לטיפול בסוכרת. מחקר חדש שפורסם בכתב העת BMJ בחן נתונים רפואיים של יותר מ-600 אלף יוצאי צבא בארצות הברית, כולם עם סוכרת מסוג 2, לאורך תקופת מעקב של עד שלוש שנים. החוקרים מצאו קשר בין השימוש בתרופות ממשפחת GLP-1 ובין ירידה בהפרעות שימוש בחומרים ממכרים ובסיבוכים הנובעים מהן.

בשנים האחרונות עלתה לכותרות התרופה סמגלוטייד, החומר הפעיל בוויגובי ובאוזמפיק, שפותחה בתחילה לטיפול בסוכרת מסוג 2 והפכה בהמשך לאחת מהתרופות הבולטות בתחום הירידה במשקל. סמגלוטייד משתייכת למשפחת תרופות המדמות את הפעילות של הורמון טבעי בשם GLP-1. הורמון זה מופרש במעי לאחר אכילה, מגביר את הפרשת האינסולין מהלבלב, מאט את קצב התרוקנות הקיבה ושולח למוח אותות שמגבירים את תחושת השובע. וכך הוא מסייע לווסת את רמות הסוכר בדם וגם תורם להפחתת התיאבון.

מאגר יוצאי הצבא

העניין בנושא התעורר בעקבות דיווחים שהגיעו מהשטח: מטופלים שקיבלו זריקות ממשפחת GLP-1 לטיפול בסוכרת או השמנת יתר דיווחו כי לצד הירידה בתיאבון, הם חווים גם ירידה בדחף לעשן או לשתות את כוס היין היומית. העדויות הללו עוררו עניין רב בקרב חוקרי המחקר הנוכחי והובילו אותם לבדוק קשר אפשרי בין קבלת התרופות להתמכרויות שונות.

לשם כך ניתחו החוקרים נתונים רפואיים מתוך מאגר גדול של יוצאי צבא בארצות הברית, וכך ניתנה להם גישה לרשומות רפואיות נרחבות ומפורטות. אוכלוסיית המאגר כוללת אנשים שגילם הממוצע 65 שנה, וכ-90 אחוזים מהם גברים. כאן עלתה שאלה שלא נעלמה מעיניי החוקרים: מדובר בקבוצה מבוגרת ומסוימת מאוד – האם נכון להשליך מהממצאים על אוכלוסיות אחרות? החוקרים ציינו כי אחד היתרונות של המחקר הוא גודל המדגם, יותר מ-600 אלף משתתפים. בתוך המדגם הגדול הזה נכללו גם כ-35 אלף נשים וכ-120 אלף אפרו-אמריקנים, כך שהוא אכן כלל מגוון קבוצות אוכלוסייה.

החוקרים חילקו את המחקר לשתי זרועות: הראשונה בחנה אנשים ללא היסטוריה של התמכרות ובדקה אם טיפול בתרופות ממשפחת GLP-1 קשור לסיכון נמוך יותר לפתח הפרעות שימוש בחומרים, כלומר, האם נצפו אבחנות חדשות של התמכרות? הזרוע השנייה התמקדה באנשים שכבר סבלו מהפרעות שימוש בחומרים, ובחנה אם הטיפול קשור לירידה באירועים רפואיים שליליים הקשורים להתמכרות.

בתוך כל אחת משתי הזרועות נעשתה השוואה בין שתי קבוצות של מטופלים שקיבלו טיפול לסוכרת מסוג 2: קבוצה אחת קיבלה תרופות ממשפחת GLP-1, וקבוצת הביקורת קיבלה תרופות אחרות לסוכרת שככל הידוע אינן משפיעות על מסלולי התגמול במוח.

החוקרים מצאו כי במטופלים ללא רקע של התמכרות הייתה ירידה בסיכון לפתח הפרעות שימוש בחומרים לאחר טיפול בתרופות ממשפחת GLP-1. בהשוואה לקבוצת הביקורת, הסיכון לפתח הפרעת שימוש באלכוהול היה נמוך בכ-18 אחוז, בקנאביס בכ-14 אחוז, ובקוקאין וניקוטין בכ-20 אחוז. הירידה הבולטת ביותר נצפתה בהפרעת שימוש באופיואידים, שם הסיכון היה נמוך בכ-25 אחוז.

תמונה מעניינת התגלתה גם בזרוע השנייה של המחקר, שהתמקדה באנשים שכבר סבלו מהפרעות שימוש בחומרים. שם נצפתה ירידה של כ-31 אחוז בביקורי מיון הקשורים לשימוש בחומרים וירידה של כ-28 אחוז באשפוזים הקשורים לכך. בנוסף נמצאה ירידה של כ-50 אחוז בתמותה הקשורה להפרעות שימוש בחומרים, וכן ירידה של כ-39 אחוז במקרי מנת יתר.

מעבר דרך מחסום הדם-מוח?

אף שלא ברור לחלוטין האם וכיצד חוצות התרופות ממשפחת GLP-1 את מחסום הדם-מוח, ידוע כי קיימים קולטנים להורמון GLP-1 באזורים במוח המעורבים במערכת התגמול. ייתכן שההשפעה על אזורים אלה מתרחשת דרך מסלולים עקיפים, או דרך חלקים במוח שבהם מחסום הדם-מוח נגיש יותר. מחקרים בבעלי חיים מציעים כי הפעלה של קולטני GLP-1 באזורים אלו עשויה לווסת את שחרור הדופמין במסלולי התגמול ובכך להפחית את הכמיהה הפיזיולוגית לחומר הממכר.

אם כך תרופות ממשפחת GLP-1 נקשרו במחקר לירידה בסיכון להתפתחות התמכרויות חדשות, לצד ירידה בתמותה, אשפוזים ומקרי מנת יתר בקרב אנשים שכבר מתמודדים עם הפרעות שימוש בחומרים. עם זאת, חשוב לזכור כי למרות גודלו המרשים של המדגם, מדובר במחקר תצפיתי בלבד שמעיד על קשר אך לא יכול ללמד על סיבתיות. לכן, הממצאים דורשים אישוש בניסויים קליניים מבוקרים שיבחנו ישירות את השפעת התרופות על התמכרות. אם מחקרים כאלה אכן יאשרו את הממצאים, ייתכן שחומרים שהחלו את דרכם כתרופות לסוכרת ולהשמנה יהפכו בעתיד לכלי טיפולי חדש בתחום ההתמכרויות.

למאמרים נוספים באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי