למה תחושת הגועל מגינה עלינו?

מה מגעיל אתכם?

התשובה לשאלה הזו עשויה להשתנות במעט מאחד לשני, אבל הדברים העיקריים שמגעילים אותנו משותפים כמעט לכל בני האדם. אנחנו נרתעים מבשר רקוב שיש בו רימות, ומפירות רקובים ועבשים. אנחנו נתקפים בחילה למראה פצע מזוהם ומלא מוגלה, ואפילו ריח של צואה או של קיא מספיק בשביל להגעיל אותנו. גם מגע של משהו דביק או רירי יכול לעורר בנו את הרגש הזה.

בני אדם מתרבויות שונות גם מגיבים בצורה דומה לדברים שדוחים אותנו, מהשמעת קולות "איכס", דרך הבעת הפנים האוניברסלית הכוללת צמצום של העיניים ושרבוב השפתיים, ועד, במקרים קיצוניים, הקאה. ובעיקר, אנחנו מתרחקים במהירות ממה שמגעיל אותנו: אנחנו לא רוצים לראות אותו, להריח אותו, להיות בקרבתו. אנחנו בוודאי ובוודאי לא רוצים לגעת בו.

הכתבה פורסמה במקור באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי 

במה תורמת תחושת הגועל? כמו כל הרגשות שלנו, היא התפתחה באבולוציה, ויש לה תפקיד חשוב. בסרט הנהדר של פיקסאר "הקול בראש", "גועל" היא אחת מחמשת הרגשות העיקריים שאנחנו פוגשים, הפועלים במוחה של ילדה בשם ריילי. גועל, נאמר לנו, "בעיקרון מונעת מריילי להיות מורעלת". זה די נכון – אם כי אולי יותר מדויק יהיה לומר שתחושת הגועל מונעת ממנה – ומכולנו – לחלות.

גועל נפש אוניברסלי

התיאוריה המקובלת היא שתחושת הגועל התפתחה כמנגנון הגנה נגד גורמי מחלות, והיא חלק חשוב ב"מערכת חיסון התנהגותית" – מנגנונים שמובילים אותנו להתנהג בצורה שמפחיתה את הסיכון לחלות. היא גורמת לנו להימנע מאכילת מזון רקוב ומקולקל, ולהתרחק מנוזלי גוף שעלולים להכיל חיידקים, נגיפים, או טפילים אחרים.

ב-2004 התפרסם מחקר שבדק את הקשר בין גועל למחלות, כמו גם את האוניברסליות של התחושה. החוקרים ביקשו מכמעט 40 אלף אנשים, ממקומות שונים בעולם, לדרג תמונות לפי מידת הגועל שהן מעוררות בהם. התמונות חולקו לזוגות: נוזל שנראה כמו שתן ודם מול נוזל כחול, פצע פתוח ומזוהם מול צלקת באותו גודל, אדם שנראה בריא ואותו אדם כשהוא מזיע ונראה חולה, ועוד.  באופן עקבי, אנשים מכל התרבויות דירגו את התמונה שמקושרת למחלה או לזיהום כמגעילה יותר מהתמונה השנייה. והיות שהדברים האלו מגעילים אותנו, אנחנו נמנע מהם – ונישאר בריאים יותר. 

התיאוריה זוכה לאישוש גם כאשר אנחנו מסתכלים על תרבויות שונות מאוד משלנו. חוקרים מארצות הברית בחנו את הקשר בין גועל ומחלות אצל בני שבט השואר (Shuar), שחיים ביערות האמזונס באקוודור. הם ביקשו מ-75 אנשים לתאר מה מגעיל אותם, ועד כמה הם מתאמצים להימנע מאותם דברים דוחים. התשובות שבני השואר נתנו היו דומות מאוד לאלו שאמריקאים או ישראלים היו נותנים. "הם נגעלו בעיקר מדברים כמו לדרוך בתוך צואה", אמרה טארה ספון-רובינס (Cepon-Robins), שהובילה את המחקר, לנשיונל ג'יאוגרפיק. בנוסף בדקו החוקרים דגימות דם וצואה של אותם אנשים, וגילו שאלו שהיו רגישים במיוחד לתחושות גועל, ולכן נמנעו ככל האפשר מדברים מגעילים, נדבקו פחות בנגיפים ובחיידקים. "מערכת החיסון ההתנהגותית" אכן עובדת.

גועל נפש של חיות

בני אדם, כמובן, אינם היחידים שחולים במחלות. אם תחושת הגועל התפתחה באבולוציה כדי להגן עלינו, נצפה לראות אותה גם אצל בעלי חיים אחרים. האם חיות חשות גועל כמונו?

אנחנו לא יכולים לשאול עכבר או נמייה מה הם מרגישים כשהם רואים מזון רקוב, אבל אנחנו יכולים להסתכל על ההתנהגות שלהם, ולבדוק אם הם נרתעים מגורמים מעבירי מחלות ומתרחקים מהם. מחקרים רבים הראו שלפחות חלק מהדברים שנראים לנו מגעילים דוחים גם לא מעט בעלי חיים אחרים.

גורם גועל מרכזי אצל בעלי חיים הוא צואה, ורבים מהם נמנעים ממנו, או לכל הפחות, נמנעים ממזון שזוהם בצואה. כבשים מעדיפות לרעות בשטחי עשב נקיים מצואה, וכמוהן גם קנגורו אפור מזרחי (Macropus giganteus), שהמשיכו הלאה כשנתקלו באזור עם צואה ולא עצרו לאכול בו.

קופים מראים לעתים דחייה של ממש מצואה, שמתחילה להיראות כמו תחושת הגועל שלנו. חוקרת הפרימטים ססיל סרביאן (Sarabian) סיפרה לכתב העת The Atlantic על מקרה שראתה, בו קופת מקוק יפני הלכה אחורה על חוף הים ובטעות דרכה בתוך ערימת צואה. הקופה הסתכלה על כף הרגל שלה, ראתה מה קרה, ולדברי סרביאן, התחרפנה לחלוטין. היא החלה לרוץ לאורך החוף במהירות על שלוש רגליים, מחזיקה את הרגל "הפגועה" באוויר, עד שהגיעה לגזע של עץ. אז "היא שפשפשה שוב ושוב את כף הרגל והריחה אותה, עד שכל החומר הדביק נעלם", אמרה סרביאן. אני חושבת שכולנו יכולים להזדהות איתה.

ב-2020 התפרסם מאמר בו ביקשו הכותבים מעשרות רבות של חוקרים העובדים עם קופי אדם לדווח על מנהגיהם בכל הקשור להימנעות מגורמים "מגעילים". הם קיבלו בין השאר הרבה סיפורים על קופי אדם שממהרים לנגב ולנקות חלק בגופם שנגע בטעות בצואה, נמנעים מלאכול מזון שנגע בצואה, ומתרחקים מריחות רעים. בנוסף לאנקדוטות, יש גם מחקרים שבדקו באופן שיטתי את הנושא, ומצאו למשל שקופי מקוק יפני נמנעים מלאכול חיטה שהייתה מונחת על צואה או אפילו על דגם פלסטיק של אחת, ושבונובו העדיפו פירות נקיים ודחו את אלו שזוהמו בצואה.

גועל נפש של קופי אדם

שימפנזים דווקא היו פחות בררניים: כשחוקרים הציבו בפניהם מזון מונח על "צואה" מפלסטיק הם היססו בתחילה, אבל אכלו אותו, וכך היה גם כשהסביבה של המזון הדיפה ריח של צואה או של דם. לעומת זאת, מגע של חומר רך ולח כן עורר בהם רתיעה. בניסוי הזה החוקרים הציבו את המזון בתוך קופסה אטומה עם חור, כך שהשימפנזים יכלו לשלוח את ידם לתוכה, אבל לא לראות מה יש בה. חתיכת המזון הוצבה על בצק לח, והשימפנזים לא יכלו לקחת אותה בלי לגעת בבצק. רבים מהם ויתרו על המזון לאחר שנגעו בחומר "המגעיל". בסרטון אפשר לראות את נקבת שימפנזה מכניסה את ידה לקופסה, מרחרחת אותה, מכניסה שוב, ומגיעה למסקנה שזה לא שווה את זה:

רוב קופי האדם, אם כך, רגישים לפחות במידת מה לנוכחות צואה ומתרחקים ממנה. לעומת זאת, הם לא מתרחקים מפרטים חולים בקבוצה שלהם – התנהגות שדווקא נראית לא מעט אצל בעלי חיים אחרים. עכברים מתרחקים מריחות שפולטים בני מינם החולים במחלה נגיפית, ואפילו סרטנים מחושתנים מזהים פרטים חולים ומתרחקים מהם. מחושתנים מהמין Panulirus argus פעילים בלילה ומעבירים את היום בחברת בני מינם, כשהם מתחבאים בחרכים בסלע או במחבוא בין אלמוגים וספוגים. חוקרים הראו שכאשר מחושתן חולה מצטרף אליהם, השאר עוזבים את המחבוא ומחפשים אחד אחר. 

אצל קופי אדם הקשרים החברתיים חשובים מאוד, כנראה יותר מאשר אצל סרטנים או עכברים. ייתכן שמשום כך הם מתעקשים לשמור עליהם, ולבלות את זמנם גם עם חברים חולים, למרות הסיכון שהם ידבקו.

חיות שאוכלות גועל נפש

קל לראות איך התפתחה באבולוציה התכונה של הירתעות מגורמים העלולים להעביר מחלות: בעלי חיים שהתרחקו מצואה ומזיהומים חלו פחות, חיו זמן רב יותר והעמידו יותר צאצאים, בממוצע, מחבריהם שלא הקפידו על ניקיון והיגיינה. התכונה הזו מוצאת את ביטויה אצלנו כתחושת גועל.

אבל אם כל זה נכון, מדוע כל כך הרבה בעלי חיים לא מתרחקים מגורמי מחלות? חישבו על כלבים, שנוהגים לרחרח זה את זה באזור פי הטבעת ואברי הרבייה, ומבלים זמן רב בהרחת שתן שהשאירו אחריהם כלבים אחרים. ההתנהגות הזו נפוצה למדי בעולם החי, למרות שבמהלכה הפנים והפה של החיה באים במגע קרוב עם הפרשות ואיברי גוף שעלולים להיות מזוהמים בחיידקים או בנגיפים. לנו זה נראה כדבר מגעיל, בדיוק מסיבה זו – אבל לכלבים זה לא מפריע כלל. הם לא עושים זאת סתם כי הריח מוצא חן בעיניהם: הם משיגים מידע חשוב מהרחרוחים הללו בנוגע למצב של הכלבים האחרים באזור, כמו איזו נקבה התייחמה, מתי הזכר הגדול והחזק היה בסביבה בפעם האחרונה, ועוד ועוד. כיום, כשהם כלבי בית, זה לא באמת משפיע על היכולת שלהם להתרבות, אך בעבר המידע הזה היה חשוב מאוד.

ומה לגבי חיות שאוכלות צואה? גם זה נראה לפעמים אצל כלבים, אך יש חיות שאצלן זה חלק קבוע מהתפריט. ולא מדובר רק בחרקים כמו חיפושית הזבל, שמתקיימת על צואה. ארנבונים, למשל, נוהגים לאכול באופן קבוע את הגללים שלהם. הם עושים זאת משום שהצמחים שהם אוכלים קשים מאוד לעיכול, ולכן הצואה שלהם מכילה חומר צמחי שעדיין יש בו לא מעט קלוריות וחומרי מזון. "אז הם שולחים אותו לסיבוב נוסף בקיבה", אמר החוקר האמריקאי קווין האנט (Hunt) לנשיונל ג'יאוגרפיק. "יש להם שני סוגים של גללים, הסוג שהם אוכלים והסוג שהם לא". גם אוכלי עשב אחרים עשויים לאכול צואה כדי להפיק ממנה עוד כמה קלוריות, ואפילו שימפנזים נצפו כשהם אוכלים גרעינים מהצואה של עצמם.

במינים רבים של אוכלי עשב, מפילים והיפופוטמים ועד קואלות, הגורים אוכלים את הצואה של אמותיהם או של חברים אחרים בלהקה כשהם קטנים. זה עוזר להם לפתח אוכלוסייה בריאה של חיידקי מעיים, שדרושים להם כדי לפרק את הצמחים מהם הם ניזונים. במקרים אחרים, כמו אצל כלבים וחתולים, האמהות הן שאוכלות את ההפרשות של הגורים הקטנים, וכך שומרות על הסביבה שלהם נקייה.

מתפשרים על הגועל נפש

בכל המקרים האלו אנחנו רואים שלבעלי החיים יש סיבה טובה לא להירתע מצואה והפרשות: כלב שיסרב לרחרח הפרשות של כלבים אחרים אולי יחלה קצת פחות, אבל לא יוכל לדעת מה קורה בלהקה שלו ויפסיד הזדמנויות להתרבות; ארנבון שיירתע מהרעיון של אכילת צואה יסבול מרעב; פילון שיעקם את חדקו למראה הצואה של אימו לא יקבל את חיידקי המעיים החשובים לבריאותו. למרות הסיכונים הבריאותיים שבאכילת צואה או אפילו רחרוחה, נצפה שאצל בעלי חיים אלו לא תתפתח תחושת גועל קיצונית, שתגרום להם להימנע מכל מגע עם הפרשות – שכן תכונה כזו תפגע בהם בצורות אחרות.

גם אצל בעלי חיים אחרים, רגישות קיצונית לדברים מגעילים עלולה להיות מזיקה. זוכרים את קופי המקוק שסרבו לאכול חיטה שהונחה על גבי צואה? כשבמקומה הוצעו להם בוטנים, מאכל עתיר קלוריות ונחשק הרבה יותר, הם כן אכלו אותו. נראה שחיות מוכנות להתפשר על היגיינה, דבר הגיוני כשחושבים על כך שבטבע קשה למצוא מזון נקי לחלוטין.

נראה שבאופן כללי בעלי חיים, גם הקרובים אלינו ביותר, אינם מגיבים לגורמי מחלות באותה חריפות כמונו. כך עולה גם מהמחקר שבו נסקרו חוקרים רבים שעובדים עם קופי אדם. "בהשוואה עם התגובות של בני אדם לגורמים המעוררים גועל, התגובות של קופי אדם הן לרוב מתונות, ויש הרבה דיווחים על דוגמאות נגדיות – מקרים בהם קופי אדם היו אדישים לגורמים הללו", כתבו מחברי המאמר.

החוקרים משערים שאחת הסיבות לכך היא שהסביבה בה אנחנו חיים היא היגיינית יחסית - אנחנו לא נאלצים להתמודד לעתים קרובות עם הפרשות ונוזלי גוף של אחרים. ייתכן שכאשר חיינו בסביבה מלוכלכת יותר, היינו רגישים פחות לדברים מגעילים.

גועל נפש נלמד

כפי שראינו, יש לא מעט דברים שמגעילים את כל בני האדם, ונראה שאנחנו נולדים עם הנטייה להיגעל מהם. אבל גועל גם יכול להיות נלמד, וספציפי לתרבות מסוימת. ב-2007 התפרסם מחקר שהראה שהבעות פנים של אנשים, בשעה שהם מסתכלים על חפץ מסוים, משפיעות על היחס שלנו לאותו חפץ. הנבדקים העדיפו חפצים שהנסיינים הסתכלו עליהם בהבעה שמחה, ולא רצו חפצים שהם הסתכלו עליהם בהבעת גועל. ההשפעה הזו נראית כבר אצל ילדים קטנים: תינוקות בני 11 ו-14 חודשים נטו פחות לשחק עם צעצוע לאחר שמבוגרים הביעו כלפיו גועל.

מחקרים הראו שכאשר אנשים מריחים ריח מגעיל הוא מעובד באזור מסוים במוח, הקשור לתחושת הגועל – ואותו אזור פועל גם כאשר הם צופים בסרטון המראה אדם עם ארשת פנים של גועל. כלומר, הבעת הגועל של מישהו אחר מעובדת אצלנו באותם מסלולים מוחיים שמשמשים אותנו כשאנחנו נחשפים לגורם מגעיל בעצמנו, וכך אולי אנחנו מתחילים להרגיש גועל כלפי חפץ שאחרים נגעלים ממנו.

ייתכן שהיכולת שלנו ללמוד מאחרים מה מגעיל עוזרת לנו להתמודד עם מצבים חדשים – ללמוד להירתע מדברים שלא היינו צריכים להירתע מהם בעבר. דרך נוספת להתמודד עם תנאים משתנים היא להיות רגישים יותר לגורמי מחלה באופן כללי, ולשמור יותר על הגיינה, במצב בו הסיכון לחלות עולה. ואמנם, מחקר מ-2021 הראה עלייה ברגישות לגועל, כמו גם נטייה גוברת לשטיפת ידיים, בעקבות מגפת הקורונה.

למידה מאחרים יכולה להוביל גם להשפעה הפוכה: דברים שמגעילים אותנו עשויים להפסיק לעשות זאת, אם נראה שהורינו או חברינו מתייחסים אליהם בשלוות נפש. זו כנראה הסיבה שבתרבויות מסוימות אוכלים דברים שזרים יחשבו למגעילים, מזחלים וחרקים ועד לגבינות עם עובש. בני השואר מפרו, שאמרו לחוקרים שהם נגעלים מצואה, גם שותים צ'יצ'ה, משקה אלכוהולי שמיוצר על ידי לעיסה של שורש המניהוט (קסאווה). החוקרים מצאו שבני השבט לא נגעלים כלל משתיית משקה שהיה בפה של מישהו אחר – כל עוד המישהו הזה היה בריא. "שתיית צ'יצה ממישהו חולה או שיש לו שיניים רקובות הגעילה אותם", אמרה ספון-רובינס. אפשר לראות שהלמידה החברתית גרמה להם להתגבר על הרתיעה שאנחנו היינו חשים מרוק של אדם אחר, אך הנטייה הטבעית להיגעל מגורמי מחלה עדיין נמצאת שם.

חיות לומדות גועל נפש

האם היכולת ללמוד מאחרים מה מגעיל מיוחדת לאדם? נראה שהיא חזקה במיוחד אצלנו, אבל יכול להיות שהיא נמצאת במידה מסוימת גם אצל מינים אחרים. חוקרת הפרימטים קלמנס פווארוטה (Poirotte), שעובדת עם קופי מנדריל (Mandrillus sphinx) סיפרה לכתב העת The Atlantic שחלק מהקופים נרתעים מלנקות את פרוותם של קרובי משפחה חולים, ולחלק לא אכפת. הרתיעה מקופים חולים, אמרה פווארטה, נראתה לעיתים קרובות במשפחות מסוימות, וספציפית בשושלות נקביות – כלומר היא הייתה משותפת לקופה, לצאצאיה ולצאצאים של בנותיה. נראה שהרגישות לגועל עוברת מאם לצאצאיה, וזה מצביע על האפשרות שהקופים הצעירים לומדים אותה מאימם – שכן האבות אינם מעורבים בגידול הצאצאים. 

ייתכן אם כך שגם אצל חיות מסוימות הגועל הוא, במידה מסוימת, נלמד. אבל נראה שכמו אצלנו, גם אצלם יש בסיס מולד לתחושת הגועל. בסיס שהתפתח לאורך מאות מיליוני שנות אבולוציה, ומתפקד כמנגנון שמרחיק אותנו מגורמי מחלות, ושומר עלינו כמה שיותר בריאים.