טרשת נפוצה: טיפול מבטיח בתרופות ותיקות

מחקר חדש מצא שחולי טרשת נפוצה שקיבלו שילוב של שתי תרופות מוכרות ושכיחות שימרו טוב יותר את מהירות ההולכה העצבית בין תאי מוחם. זוהי ראיה ראשונית לקיומה של אפשרות לתיקון המיאלין – החומר המבודד שמקל על העברת שדרים עצביים במוח, ושפגיעה מתמשכת בו אחראית לירידה בתפקודם של החולים.

הכתבה פורסמה במקור באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי

טרשת נפוצה היא מחלה כרונית של מערכת העצבים מהשכיחות ביותר בקרב צעירים. זוהי מחלה חשוכת מרפא שפוגעת בקרוב לשלושה מיליון בני אדם בעולם. היא מתפתחת כשמסיבה לא ידועה מערכת החיסון של החולים תוקפת את מעטפת המיאלין – שכבת הבידוד השומנית שמצפה את סיבי העָצָב במוח ובחוט השדרה.

כששכבת הבידוד הזאת נפגעת, האותות החשמליים לא עוברים בצורה חלקה לאורך הסיבים: הם נהיים איטיים וחלשים או נקטעים לגמרי. לכן המוח מתקשה להעביר פקודות מדויקות לשרירים ולשאר איברי הגוף. אפשר לדמות את זה לזרימה של מים בצינור. כל עוד הצינור תקין הזרימה בו רציפה וחזקה, אך אם מתפתחים סדקים בדופן הצינור, הזרימה אינה יעילה וחלק מהמים אובדים בדרך. בדומה לכך, עקב הפגיעה במיאלין ההולכה החשמלית ניזוקה.

הסימנים הראשונים למחלה כוללים לפעמים הפרעות בראייה, אובדן תחושה בגפיים, נימול, בעיות בשיווי המשקל ועוד. מאחר שתסמיני המחלה מגוונים, ומשותפים גם למחלות אחרות, אבחון הטרשת הנפוצה מאתגר ועלול להימשך חודשים רבים.

יש כמה סוגים של טרשת נפוצה. לרוב היא תתפרץ בצורתה ההתקפית-הפוגתית, שמתאפיינת בהתקפים ובתקופות רגיעה לסירוגין. אצל חלק קטן מהחולים המחלה מתפתחת מלכתחילה בצורתה המתקדמת, שמתאפיינת בהחמרה הדרגתית, לרוב ללא התקפים והפוגות ברורים. במקרים האלה בולטת במיוחד הפגיעה המצטברת בסיבי העצב עצמם, נוסף על הפגיעה במיאלין. לכן התסמינים הנוירולוגיים נוטים להחמיר בהדרגה, עד כדי נכות מתקדמת המתבטאת בין השאר ברעד, קשיי דיבור, נוקשות והתכווצויות שרירים, ולפעמים דורשת עזרים להליכה או כיסא גלגלים.

הטיפולים הקיימים לטרשת נפוצה מתמקדים בעיקר בהאטת קצב התקדמות המחלה ובצמצום עוצמת ההתקפים, אך אין ביכולתם לתקן נזק שכבר נגרם, ובכלל זה פגיעה במיאלין ובסיבי העצב. רוב התרופות מבוססות על ויסות או דיכוי של מערכת החיסון, כדי שתחדל לתקוף את מעטפת המיאלין. בנוסף יש טיפולים שנועדו להקל על תסמינים כמו עייפות, כאבים או נוקשות שרירים, אך הם אינם משפיעים על מהלך המחלה. על כן חלק ניכר מהעבודה המחקרית על המחלה כיום מתמקד בפיתוח טיפולים חדשים שיעודדו תיקון של המיאלין וישקמו תפקודים עצביים שאבדו.

אותן תרופות, שימוש אחר

מחקר קליני חדש שנערך באוניברסיטת קיימברידג’ באנגליה בדק לשם כך שילוב של התרופה מטפורמין, המשמשת בדרך כלל לטיפול בסוכרת, עם קלמסטין – אנטיהיסטמין לטיפול באלרגיה. במחקר השתתפו 70 אנשים הסובלים מטרשת נפוצה התקפית-הפוגתית. מחציתם קיבלו את שילוב התרופות והיתר קיבלו טיפול דמה (פלצבו).

החוקרים מדדו את מהירות ההולכה העצבית של האותות העצביים המועברים מהעיניים אל המוח, מדד שמשקף את תקינות מעטפת המיאלין לאורך סיבי העצב. הם מצאו כי בקבוצת הביקורת חלה ירידה במהירות הזאת בשעה שמהירות ההולכה העצבית אצל מקבלי התרופות נותרה ללא שינוי. אף שהמטופלים לא דיווחו על שיפור מורגש בתפקודם, הממצאים מצביעים לראשונה על יכולת לשמר את מעטפת המיאלין סביב סיבי העצבים של חולי טרשת נפוצה, ואולי אפילו לשקם אותה במידה זו או אחרת. עם זאת, מדובר בממצאים ראשוניים בלבד, והחוקרים מדגישים כי נדרשים מחקרים נוספים, ארוכי טווח ובקנה מידה רחב יותר, כדי לאשש את הממצאים, לבחון את השפעתם הקלינית לאורך זמן, ולהעריך את בטיחות השילוב התרופתי הזה.

כדי לבחון איך התרופות משפיעות על התאים, החוקרים בדקו חלבונים מסוימים הנמצאים על פני תאי הקדם הרלוונטיים. כשהם נמצאים על פני התא, זה מעיד שהתא נמצא במצב שמאפשר לו להתפתח לתא בוגר שיוצר מיאלין. נמצא שקלמסטין לבדה הצליחה לשמר את החלבונים הללו ולמנוע את הירידה במספרם, אך רק לזמן מוגבל והשפעתה פחתה עם הגיל. לעומת זאת, מטפורמין הצליחה להחזיר את הופעת החלבונים גם בגיל מבוגר יותר, ואף הגדילה את מספר התאים שהתפתחו לתאים יוצרי מיאלין.

כשהחוקרים ניסו טיפול שמשלב את שתי התרופות יחד, הם לא מצאו שהוא עדיף על מטפורמין בלבד. עם זאת הם ציינו כי שתי התרופות פועלות במסלולים ביולוגיים שונים, לכן ייתכן שבעתיד יתברר שלשילוב ביניהן יש ערך בתנאים אחרים. ממצאי המחקר מראים שאפשר להשפיע על פעילות התאים שמייצרים את מעטפת המיאלין ושמבין שתי התרופות שנבדקו, המטפורמין בלטה ביעילותה העדיפה ולכן רואים בה מועמדת מבטיחה יותר לפיתוח טיפולים לתיקון המיאלין בעתיד.

שני המחקרים מצביעים על כיוון מעודד שיכול לבשר בעתיד על מעבר מטיפולים שמטרתם להפחית התקפים ודלקת ולהאט את הצטברות הנזק העצבי, ליכולת ליזום תיקון פעיל של מעטפת המיאלין. אף על פי שהשפעת שילוב התרופות לא באה לידי ביטוי בשיפור תפקודי מורגש מבחינת המטופלים, החוקרים הצליחו למדוד שינוי אובייקטיבי בהולכה העצבית, שמצביע לראשונה על קיומה של אפשרות להניע תהליך של תיקון המיאלין.

למאמרים נוספים באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי