סיילים של פעם בשנה? שכחו מזה, הם כאן כל השנה בדיוק כמו מבצעים שילכו ויחזרו כל הזמן. לכבוד "חודש הפרסומות" שמציפות אותנו מכל כיוון, החלטתי לשתף למה בחרתי להיות פרסומאית ואיך התגלגלתי לשכנע אנשים לעשות את הפעולה ההפוכה –לסרב ולחשוב פעמיים לפני כל קנייה.

כמו כל חיילת משוחררת, עבדתי אחרי צבא וחסכתי לטיול איפשהו ומתישהו בעולם. תמיד היו לי ביקורות על פרסומות, במיוחד כשהבנתי כמה כוח יש להן על התודעה שלנו. מעולם לא הגעתי לעבוד בפרסום מתוך רצון למכור, אלא מתוך רצון להשפיע על איך ואיזה מסרים מגיעים למרחב שלנו. לא תכננתי את זה אבל החיים הובילו לשם.

עבדתי מהבוקר עד הערב, הייתה לי תשוקה גדולה לעבודה וצוות שאהבתי ללמוד ממנו ולהתפתח איתו, המנהלת שלי, אישה מיוחדת במינה, זיהתה בי יכולות שלא ידעתי שקיימות בי, היא נתנה לי כל הזמן אתגרים והזדמנויות להתנסות בתחומים שונים ובשלב מסוים הגעתי גם למחלקת השיווק. זה היה השיא שבו הייתי צריכה הפסקה, החלטתי שהגיע הזמן לקחת אוויר ולהיפרד לטובת מסע קצר בהודו. לא יצאתי בידיים ריקות, היא הכירה אותי היטב ונתנה לי ספר במתנה שאקח איתי ואמרה לי "יש לך את זה".

באמת יש לי את זה

כמה חודשים אחרי,  על אי נידח באוקיינוס ההודי ישבתי על ערסל, ללא WIFI, מנותקת מהציוויליזציה ומחוברת לעצמי. היה לי "משעמם" להיות פתאום בלי רעשי רקע, ובהודו כמו בהודו – גם אם את לא קוראת ספרים, בדרך כלל את תמצאי את זה שכנראה ישנה את חייך. במקרה שלי, הספר אפילו כבר היה אצלי במוצ'ילה.

מדובר בספר על אדם שמספר בגוף ראשון את החוויות (המוצלחות והנכשלות) במשרד הפרסום, צללתי לסיפורים האלה וזה התחבר לי בדיוק בנקודה שהתחילו לעלות בי שאלות כמו: מה יהיה כשאחזור לארץ? איזו מציאות אני רוצה?  האם אחזור לעבודה שלי ואם לא אז לאיזו? מפרק לפרק קלטתי שאני מתחברת לתחום התקשורת יותר ויותר, הבנתי מה הכישורים שלי – שאני טובה בניהול משברים, בתכנון אסטרטגיה וביחסי ציבור ובאמת שאפתי להתנסות בזה. הבנתי שמצאתי את הייעוד שלי בחיים.

שלי בן זאב זוס, הספר שגילה לי את ייעודי (צילום: שלי בן זאב זוס)
הספר אפילו כבר היה אצלי במוצ'ילה | צילום: שלי בן זאב זוס

כשחזרתי לארץ נרשמתי ללמוד את התחום במוסד מוכר ובמקביל מצאתי עבודה במשרד פרסום,  המנהלת שלי צדקה – יש לי את זה. אהבתי ונשאבתי ובקלות חזרתי למעגל של שגרת עבודה; מתעוררת כל בוקר ומפצחת בריפים, חושבת על בניית תדמית למוצר או שירות ושיווק שלו דרך פירוק "כאב" של צרכן, שאסטרטגיה מתוחכמת תגרום למותג שלי להיות בתודעה שלו.

 היה לי טוב. אבל מפה לשם, שוב מצאתי את עצמי באותו לופ מסביב לשעון: שוב בזבוזים והוצאות מיותרות ופתאום גם תשומת לב לדברים שהצטברו אצלי – ערמות של בגדים וחפצים מכל כיוון, דברים שאני לא באמת משתמשת בהם וצריכה. הפעם לא רק שלא היה לי זמן לנשום, גם פיזית המרחב שלי היה מלא מתמיד. 

גיליתי שאני חלק מהבעיה

הרגשתי אומללה כשהבנתי שאני מתחילה לטבוע בתוך השפע והתשוקה הגדולה שלי, והחלטתי להפסיק לקנות ובמקביל להיפרד מפריטים רבים שפשוט ישבו לי בארון ולהעביר אותם הלאה. מה זה אומר הלאה? לא חשבתי על זה יותר מידי וגם לא בדיוק שאלתי, ידעתי שתרמתי והייתי בטוחה שעשיתי מעשה טוב. אבל אז התברר שלא בדיוק; כשהגעתי לתרום, נשארתי להתנדב, כי ראיתי במו עיניי בעיית צריכת היתר ועודף הדברים שנזרקו לפח.

בנקודה הזו הכל השתנה. התחלתי לחקור את נושא השפע והגעתי אל תרבות הצריכה. עד אז, אני מודה, אף פעם לא שאלתי את עצמי על חשבון מה ומי הכל נהיה כל כך זול. מסתבר שהזול עולה ביוקר וההשלכות החברתיות והסביבתיות שנובעות מכך הן קשות. העמקתי ולמדתי את ההשלכות הכלכליות, הנפשיות, החברתיות והסביבתיות שאנשים כמוני מעודדים. זו תרבות ללא מעצורים, שיצרה המהפכה התעשייתית המצוידת במוחות שיווקיים, שגורמים לנו לקנות ולצאת פראיירים במסווה של מורווחים.

הרצון של המותגים, רשתות ויצרני האופנה בעולם כולו להרוויח יותר כסף גרם להגדלת הצריכה שלנו באסטרטגיות "תשלמו פחות, תקבלו יותר", "מהר מהר לפני שייגמר", "חייבים לחסל את המלאים" ועוד. יצירת הבהלה והביקוש המדומה הזה הם שהחמירו את תנאי ההעסקה של הפועלות בשרשרת הייצור ובהפחתת איכות הבגדים – סינתטיים עם כימיקלים שלא בריאים למגע עם העור. וכל זה כדי שאותם בגדים זולים יילבשו בממוצע לא יותר מ 10 לבישות, עד לטרנד הבא או עד שיתבלו ויזרקו לפח. ואנחנו? ממשיכים לעבוד בשביל כסף שהולך לפח.

שלי בן זאב זוס (צילום: יפית דיין)
צילום: יפית דיין

לא באתי לעולם כדי לעבוד ולשלם חשבונות

נזכרתי ברגעים האלה של השלווה בהודו על הערסל, הרי רגע לפני שקראתי את הספר ומימשתי את היכולות המקצועיות שלי, חיפשתי את הדרך לטשטש את רעשי הרקע ולהאט. הודו השאירה בי טעם של עוד ובעיקר גם הציבה לי מציאויות שונות ודרכים נוספות לקיים את החיים האלה, לימדה אותי לצרוך מה שאני חייבת ולצמצם את הפער בין הישרדות להתקיימות.

 פתאום הייתה לי מטרה אחרת מלפצח בריפים – רציתי לצאת מהמירוץ הזה של להיות כל היום בעבודה; להיות עם משפחה, עם עצמי, עם חברים, היה לי חשוב לצבור עוד חוויות וזכרונות,  רציתי יותר לחיות את החיים. התחלתי לחשוב מה אני יכולה לעשות כדי להיות פחות זמן בעבודה ומצאתי את הבעיה והפתרון בפירוט האשראי שלי: כל שורת הוצאה המרתי לשעות במשרד ואז היה לי יותר קל לוותר ולחשוב פעמיים לפני כל קנייה.

תוך כדי המסע הזה, אחרי שהבנתי שאני שולטת בהוצאות שלי ושהכסף שלי יכול לקנות לי גם חוויות ולא רק חפצים, הודעתי למנהלים שלי שאני מכינה לכל הלקוחות שלי קמפיינים חודשיים קדימה ולוקחת חופש של חודש נוסף להודו. המחיר של הבחירה הזו היה לעבוד קשה פי כמה לתקופת זמן מוקצבת, שתאפשר לי את הרווחה הנפשית והקיימות הפנימית. והרווח, כמובן – השקעה בהתפתחות האישית שלי, בזכרונות ושיעורים שאני עוברת בחיים וכמובן גם חיסכון וניתוב של משאבי הזמן והכסף שלי למקומות הנכונים.

שלי בן זאס זוס, משווקת קיימות (צילום: יפית דיין)
צילום: יפית דיין

המשבר הביא איתו הזדמנות

אחרי הסבב השני שלי בהודו, חזרתי אפילו רעננה יותר, היכולות והכישורים שלי נשארו ואפילו השתדרגו, אבל אני השתניתי. הרגלי הצריכה שלי השתנו גם הם בהתאם, מתוך אמונה שלמה בצרכנות מודעת ובכך שהדרך הנכונה לי היא האטה במירוץ החיים וכמובן הרצון לצמצם נזקים סביבתיים.

הרגשתי שאני לא יכולה ללכת נגד הערכים שלי ולשכנע אנשים לרדוף אחרי חומר ולקנות עוד ועוד דברים שייזרקו לפח. ובחרתי להיות חלק מהפתרון במקום לקדם את הבעיה. בנקודה הזו הבנתי שאת כל השליחות שהרגשתי כשבחרתי להיות פרסומאית, אני רוצה לדייק ולקדם צריכה אחראית ומודעת. המשבר הביא איתו הזדמנות ויצאתי לעצמאות מתוך בחירה ורצון לעבוד רק עם עסקים בעלי אג'נדה חברתית-סביבתית תוך כדי שאני לומדת עוד ומבינה כמה התחום הזה רחב ומקיף ומעט מאוד במודעות וככה התחלתי לשווק קיימות.

אז מצרכנית אובססיבית לשעבר ופרסומאית מקיימת בהווה קבלו חמישה טיפים שיעזרו לכם לעבור את הבלאק פריידיי בלי רגשות אשמה:

  1. להסתיר מודעות פרסומיות
  2. להכין רשימה של דברים שיש לך בהם צורך
  3. לבחור היטב מה באמת ישמש אותך ולכמה זמן
  4. להעדיף לקנות מיצרן מקומי
  5. לקנות אחרי סקר שוק ובדיקת מחירים