זה היה טקס קבוע. עבורי שעובדת מהבית, יום החוץ, בו אני מרצה במכללת אורנים, הוא פינוק שהתחיל בהגעה לחדר המרצים, הדלקת מכונת הקפה, חימום חלב הסויה והכנסת הקפסולה למכונה. ריח הקפה הנעים התפזר בחלל ואני ישבתי מול החלון הצופה להרים ולגמתי את הקפה, את הנוף ואת השקט שלפני ההרצאה.

קפסולות הקפה, סמל סטטוס של אנינות ויוקרה, בתוך הבית או המשרד, הן המצאה מודרנית בת עשרות שנים בלבד. המראה הצבעוני, מגוון הטעמים והאפשרות לאיכות בהישג יד מבלי לצאת לבית הקפה, מפתים מאוד. יכולתי להמשיך להנות מהתענוג אלמלא יום אחד שוגר אלי מהאתר פינטרסט מייצג מקפסולות קפה. מסתבר שאמנים ואמניות אוספים קפסולות, אחת לאחת, ממשרדים, מחדרי צוות ומבתים, כדי להכין תכשיטים, מוביילים, חרקים, פרחים ובובות – מחלקיקי אלומיניום. פתאום קלטתי, שמדובר בפסולת לכל דבר ועניין.

את הקפה שאני דוגמת כמה פעמים בשבוע בבית הקפה ליד הבית או בעצירות בדרכים, אני שותה מכוס במבוק רב פעמית שיש לי בתיק. כשהגשתי את הכוס לעומדים מאחורי הדלפק בפעם הראשונה, הם הרימו גבה. אחרי נאום קצר ומוכן מראש שהסביר על מה ולמה (בזמן הזה ילדיי מתחבאים במקררים) – הם הנהנו בהבנה. היום מקבלים אותנו בחיוך רחב ובהושטת היד לקבלת הכוס כעניין שבשגרה. הסתובבות עם הכוס שלי, חוסכת אולי 400 כוסות בשנה (לא רק לקפה, גם לשתיית מים ממתקן על כיסא רופא השיניים). אני לא באמת חושבת שזה מה שישנה את העולם, רק רוצה להפנות את תשומת הלב לכך שכל זבל שאני מייצרת – לא נעלם לשום מקום רק משום שאני לא רואה אותו.

איך יקרה השינוי?

איך יוצרים שגרה של אחריות על חד פעמי? גם דרך הכיס. כשנקבל הנחה על קנייה בכלים רב פעמיים, מקפה ועד ארוחת צהריים. כשבעגלות הקפה הפושטות בכל חלקה, ישטפו כוסות ויעניקו הנחה קבועה למי שבא עם כוס מהבית (רוצים לציין מקומות כאלה? אפשר בתגובות). יש כבר כמה דוגמאות טובות להתעוררות כזו - ברשות הטבע והגנים מוכרים כוס קפה מבמבוק שאפשר למלא בה קפה שוב ושוב בהנחה. עיריית תל אביב יצאה במבצע חלוקת ספלים רב פעמיים בבתי קפה והנאה מהנחה קבועה כשמשתמשים בהם.

ולא רק קפה, גם במוצרים אחרים אפשר לאמץ את ההרגל, למשל – כשקונים אוכל מוכן להגיע עם קופסאות ולמלא אותן במקום. הצעתי למוכרת מזון מקומית לתת צ'ופר למי שמגיע עם כלים מהבית והיא הלכה על זה. ברכישת מוצרי קוסמטיקה, אני מחזירה לרוקחת צנצנות קרם נקיות ומקבלת משומשות שעברו שטיפה. בבגאז' של האוטו יש לי תמיד כלים רב פעמיים, שקיות, קופסאות אוכל.

אולי זו דרך להשקיט את המצפון, אבל האמת היא ששום חומר אינו מתכלה, אם הוא נזרק לפח הרגיל יחד עם פלסטיק, טקסטיל, נייר ומזון. חומר מתכלה באדמה כשהוא חוזר אליה בהטמנה בתנאים מסוימים. כשאתם קונים כלים חד פעמיים מתכלים, אין לכך שום חשיבות, אם הם נזרקים לפח הביתי שלכם.

כלים חד פעמיים מתכלים (צילום: Kononov Oleh, shutterstock)
אם זה בפח שלכם, זה לא מתכלה | צילום: Kononov Oleh, shutterstock

לא זורמת

בפעילות אקולוגית לילדים, שמענו שבקבוק קטשופ אחד מכיל כתשעים שקיות קטשופ קטנות שאתם מקבלים במשלוח (היום אפשר לבקש במפורש – בלי סכ"ום, בלי רטבים, בלי מגבונים). כנראה שאותו יחס קיים גם בין קפסולות הקפה לעומת צנצנת קפה אחת. באופן כללי, אני מעדיפה אריזות גדולות: אורז בשק, טחינה בגלון, שמן זית בפח, נוזל כביסה במיכל ארבעה ליטר.

רגע לפני שהתחילה הקורונה, היינו בכיוון הנכון. המודעות בנושא כלים רב פעמיים בפיקניקים בשמורות ובים, עלתה. היו פרסומות, כתבות ושיח. אנשים התחילו להבין שלהשתמש ולזרוק זה אמנם נוח, אך יש לכך מחיר גבוה. הקורונה הצעידה אותנו לאחור, בדיקות, מסכות וכפפות החזירו את השימוש בחד פעמי לעניין שבשגרה. יש היום נתונים מזעזעים על כמויות של זבל הקורונה הנערם בים.

כמו בכל התעוררות אקולוגית, נדרשת כאן אקטיביות וחשיבה מראש, מאוד לא ספונטנית. יש חנויות בהן ניתן להגיע עם מיכלים ולמלא שוב. כשהייתי שותפה בקואופרטיב אורגני, מילאנו שמן, שמפו וסבון כלים מברזים לתוך צנצנות ובקבוקים שהבאנו בעצמנו. יש מדינות באירופה בהן אסור לייצר אריזה שניה, על פי חוק. כלומר משחת השיניים נקנית כשפופרת ולא באריזת קרטון נוספת. גמלתי את ילדיי מחטיפים שארוזים אחד אחד ויש בהם יותר פלסטיק מאוכל. ביקשתי מהאיש שבפעם הבאה שהוא מביא לי פרחים, אז בלי צלופנים, גומיות וסלילי קישוט, זר בתוך נייר עיתון יעשה את אותה עבודה בדיוק.

אז נכון, אני לא זורמת לקפה, האחריות דורשת ממני תשומת לב. ובבית, אני מעדיפה להנות ממנו מבושל על כירה, מתוך שקית נטולת הילה וסטטוס.

מיה הוד רן, סופרת, מטפלת בכתיבה ובסיפור, מנחת סדנאות כתיבה, מלמדת ביבליותרפיה לאנשי מקצוע, מרצה על מסע הגיבור.ה, פעילה סביבתית ומפיקת הפודקאסט סיפור ירוק, על יזמות אקולוגית.

מיה הוד רן (צילום: באדיבות המצולמת)
מיה הוד רן | צילום: באדיבות המצולמת