חודש נובמבר ידוע מזה שנים כחודש הקניות. זה התחיל מבלאק פריידיי האמריקאי, שהוא בעצם חגיגת סיילים לפני חג המולד וסוף השנה האזרחית שהתרחבה לכל העולם, והתפתח משם לחודש שלם של "חגיגות": יום הרווקים הסיני, סייבר מאנדיי וכמובן חג הקניות הישראלי ברשת השופינג IL. כי לא מספיק שהישראלים קונים בכל הימים הבינלאומיים, אנחנו חייבים גם חג משלנו. השנה התווסף לכל אלה גם סיפתח מיוחד, כשהבחירות לכנסת ה-25 נפלו על הראשון בנובמבר ואפשרו יום חופש שכולו חגיגת קניות. גאווה לאומית.

הרשתות לא פספסו הזדמנות לחגוג והציבור נפל בפח כמו גדול: ב-12 בצהריים כבר נשברו שיאי הקניות באשראי של כל מערכות הבחירות הקודמות עם הוצאות של כמעט 400 מיליון שקלים, ועד 17:00 כבר בזבזנו יותר ממליארד שקל, ותמונות הקניונים העמוסים לא היו מביישות אף סייל אמריקאי. אז מה אם רק יום קודם בכינו על יוקר המחייה ואמרנו שהוא הנושא שהכי חשוב לנו בבחירות האלה? עכשיו כשהבחירות כבר פה – אנחנו בוחרים בשופינג. ואם זה הסכום שהוצאנו בכמה השעות הראשונות של חודש נובמבר, תארו לכם כמה עוד נוציא עד סופו.

כמכורה לקניות לשעבר, אני מבינה את הפיתוי. הוא עדיין נמצא שם גם היום בכל מבצע. אבל  מולו תמיד עולה השאלה – האם אני צריכה את זה? כי העניין הוא שלקנות משהו שאנחנו לא צריכים במבצע זה לא באמת מבצע. כשאנחנו קונים משהו ב-20%, 50% 70% הנחה(!) אנחנו מרגישים טוב עם עצמנו. זו הרגשה של "איך שיחקנו אותה" וכמה חסכנו ואיך שילמנו רק X במקום Y. הרשתות יודעות את זה ומשווקות לנו את זה כחיסכון. כך למשל, רבות מהן מציינות בקופה באתר או בחשבונית "כמה חסכת בקנייה זו". אבל האמת היא  שלקנות במחיר נמוך משהו שלא תכננו לקנות בכלל זה לא חיסכון, ובכל הסיילים האלה אין שום חגיגה, יש רק בזבוז.

באנגלית, המילה WASTE משמעה בזבוז, כמו בזבוז זמן או בזבוז כסף, אבל היא גם משמשת לתיאור פסולת ובעצם כל דבר לא רצוי ולא נחוץ – ממש כמו בביטוי "זירו וויסט" שתורגם בעברית ל"אפס פסולת". חגיגת הקניות הבלתי נגמרת של נובמבר, שהשבוע קיבלנו טעימה ראשונה שלה, היא בדיוק זה – בזבוז במלוא מובן המילה ובכל אספקט: החל מבזבוז הכסף שלנו, במסווה של חיסכון – כשפעמים רבות החיסכון מדומיין לחלוטין כשהרשתות מעלות מחיר קצת לפני כדי שיוכלו להוריד אותו בזמן "החגיגה" ולקרוא לזה הנחה; דרך בזבוז הזמן שלנו שאנחנו מכלים ברדיפה אחר המבצע הכי משתלם או בשיטוט אינסופי ברשת; ועד לבזבוז משאבים וליצירה של כמויות פסולת אינסופיות.

אם נהיה כנים עם עצמנו רגע – לכמה בגדים אנחנו באמת זקוקים? והאם אנחנו באמת צריכים להחליף טלפון כל שנה, לקנות עוד גאדג'ט, להחליף שוב ריהוט? הפרסומות זועקות שזה הכי משתלם, אבל האם זה באמת משתלם – לכיס שלנו, לנפש שלנו, לסביבה שלנו? וכשאנחנו כל הזמן עסוקים רק בלקנות חדש, מה קורה עם הישן?

השבוע ראיתי שכנה מורידה למטה שולחן ומניחה ברחוב. שאלתי אותה אם הוא שבור והיא ענתה שהוא דווקא ממש במצב טוב. שקלתי לרגע לקחת אותו למרות שאין לי מקום ובסוף וויתרתי, אבל קיוויתי שמישהו אחר ייקח אותו לפני שהוא באמת יהפוך לפסולת. פעם או פעמיים בשבוע עוברת ברחוב שלי משאית שמפנה את הגזם ויחד איתו את כל מה שהונח ברחוב – ספה ושולחן, שכנראה רק אתמול עוד היו סלון של איזה בית, ועכשיו נדחסים ונמחצים בדרך להיטמן באדמה לנצח, ולצידם ארגזים ריקים, בתוכם כנראה הגיעו רהיטים חדשים אל אותו הסלון ממש.

שיהיה ברור, אני לא נגד חסכון כלכלי, להפך –אם אני כבר קונה משהו (שלא מצאתי ביד-שנייה) אז אני תמיד אעשה סקר שוק, אנסה למצוא את המחיר הטוב ביותר או אחפש מבצע, אבל זה בדיוק ההבדל – האם אני מחפשת מבצע בהתאם לצורך, או ממציאה לי צורך בהתאם למבצע. האם אני קונה כי אני צריכה או כי הפרסומות גרמו לי להאמין שאני "חייבת"?

הייתי רוצה להכריז על החודש הזה כחודש ללא קניות, לעשות "דווקא" לכל הסיילים האלה ולהוציא את עצמי מהמשחק. אבל אני לא נוהגת להתחייב לדברים שאני לא בטוחה שאעמוד בהם, ובסוף גם אני בת אדם שלפעמים צריכה לקנות משהו. אז הנה הצעה, לעצמי ואליכם: רגע לפני טרפת המבצעים, זה הזמן לבדוק מה אנחנו באמת צריכים (או רוצים) כבר הרבה זמן, מה באמת ישרת וישמש אותנו, מה באמת חסר לנו, מה באמת באמת ישמח אותנו – ולהחליט שנקנה רק מה שעונה על כל אלה (ורק אם הוא באמת במחיר משתלם).

הבחירות לכנסת כבר מאחורינו (לפחות לבינתיים) אבל יש בחירות חשובות לא פחות שאנחנו עושים בכל יום, ומשפיעות על היכולת שלנו להתקיים כאן ברווחה, אחת החשובות בהן היא מה אנחנו עושים עם הכסף שלנו, אז לא חבל שנבזבז אותו על אשפה?