"לכבוד יום כדור הארץ", היה המשפט שקראתי ושמעתי הכי הרבה השבוע - מיחצנים שרוצים להראות כמה החברות שהם מייצגים "ירוקות", מודעות פייסבוק שמהללות את הצעד "הירוק" החשוב שעשה המותג שהן מפרסמות, ועיריות, ורשויות, וחברות וגופים - השבוע כולם רוצים להיות ירוקים, להראות כמה הם ידידותיים לסביבה, לנקוט פעולה ולקדם הסברה.
יום כדור הארץ הוא יום בינלאומי המצוין ב-22 באפריל. מטרתו להעלות מודעות לצורך בהגנה על הסביבה וליכולתו של כל אדם להשפיע באמצעות התנהלות יום-יומית המתחשבת בסביבה. הסיפור שלו מתחיל כבר ב-1970 בארה"ב – לאחר דליפת נפט עצומה בקליפורניה ובהשראת מחאות סטודנטים אחרות, קרא הסנאטור האמריקאי גיילורד נלסון ליום של למידה בנושא הסביבה בקמפוסים. היום הנבחר היה ה-22 באפריל, יום חול בין חופשת האביב לבחינות הסיום, כדי למקסם את השתתפות התלמידים. עד מהרה המאמץ התרחב עם מגוון רחב של ארגונים וקבוצות שהצטרפו, ובמהלך אותו היום יצאו 20 מיליון אמריקאים (אז 10% מכלל האוכלוסייה בארצות הברית) להפגין נגד הפגיעה המתמשכת בסביבה.
יום כדור הארץ הראשון איחד קבוצות שנלחמו באופן אינדיבידואלי נגד דליפות נפט, מפעלים מזהמים ותחנות כוח, פסולת רעילה, חומרי הדברה, כבישים מהירים, הכחדת חיות הבר ועוד, והביא להישגים אדירים: גיוס תמיכה פוליטית עצומה, הקמת הסוכנות להגנת הסביבה של ארצות הברית וכינונם של חוקים סביבתיים ראשונים מסוגם. בשנת 2009 קיבל היום גם הכרה מהאו"ם כיום בינלאומי רשמי.
מתקרבים לנקודת האל חזור
בשנים האחרונות הפך היום הזה לתאריך שבו גופים שונים עורכים אירועים להעלאת המודעות לשמירה על הסביבה וימי ניקיון חגיגיים. במקרה הטוב הוא גם יהיה יום בו יעבירו בבתי הספר שיעורי חינוך בנושא. אבל הוא בעיקר יום שבו ארגונים עם אג'נדה ירוקה טופחים לעצמם על השכם. עד לפני כמה שנים הייתה מתקיימת ביום הזה גם "שעת כדור הארץ", בה החשיכו אזרחים במקומות שונים ברחבי העולם את האורות בביתם לשעה שלמה – יוזמה נחמדה אמנם, אבל לא ברור מה האפקט שלה אם בשאר השנה כולנו משאירים אורות דולקים כל הזמן, משתמשים במזגן בקיץ 24/7, נוסעים במכוניות מזהמות ובגדול שוכחים שהמשאבים על כדור הארץ הם לא אינסופיים.
וזה בדיוק העניין: יום כדור הארץ אמור להיות כל יום בו אנו חיים על כדור הארץ. חינוך לקיימות ולשמירה על הסביבה חייב להיעשות כל הזמן ולא רק בשיעור אחד, יום אחד, או חודש אחד בשנה. משבר האקלים והדרכים להתמודד איתו צריכים להיות חלק מתוכנית הלימודים בבתי הספר, וחלק מהשיח בחברה ובתקשורת לאורך כל השנה. כי פתרון המשבר שאנחנו נמצאים בו לא יגיע בזכות יום אחד בשנה בו כולם יוצאים לנקות, הוא יגיע כשכולנו נפסיק לזהם, בכל יום. הוא יגיע כשנפנים את המסרים ונהפוך את הידע שלנו למעשים, כשנבין שזו בעיה של כולנו, והיא לא הולכת להיעלם – אלא אם כל אחד מאיתנו יעשה את הכי טוב שהוא יכול. ובעיקר, הוא יגיע מלמעלה, כשמקבלי הההחלטות יפסיקו לשחק במשחק הכיסאות ויתחילו לדאוג למה שבוער באמת – הכדור שלנו.
הכבישים בארץ עמוסים היום יותר מאי פעם, ובמקום לדאוג לתחבורה ציבורית ראויה שתוריד קצת רכבים מהכביש, המדינה עסוקה בהרחבת כבישים והוספת נתיבים. משאבי הטבע הולכים ואוזלים, הים מזוהם, בעלי החיים נפגעים, ישראל רחוקה כל כך מלעמוד ביעד שהציבה לעצמה להפחתת פליטות גזי חממה, ובגדול אנחנו חיים על חשבון המשאבים שלנו לשנים הבאות בלי לדפוק חשבון, וממשיכים כאילו הכול סבבה.
אז זה הזמן להגיד – סטופ כדור הארץ נגעתי בירוק. לפחות במעט ממנו שעוד נשאר. המודעות היא חשובה, הפעולות של כל אחד ואחת מאיתנו הן חשובות, אבל אם אנחנו רוצים לראות פה שינוי אמיתי, אם אנחנו רוצים שהילדים והנכדים שלנו יזכו לחיות על הכדור הזה בלי פחד מתמיד מאיום קיומי, אנחנו צריכים מנהיגות שמחויבת לשינוי הזה. אנחנו צריכים מנהיגות שפועלת כדי להפחית את טביעת הרגל האקולוגית שלנו, שנוקטת יוזמות לחיים בני קיימא, שעובדת בלהציל את כדור הארץ בכל יום, ולא כזו שמכריזה על חוקים בלייב חגיגי בפייסבוק לכבוד יום כדור הארץ, ואז שוכחת מהכדור בכל שאר השנה.
החוק החדש עליו הכריזו השבוע במשרד להגנת הסביבה הוא אמנם צעד בכיוון הנכון, אבל הוא צעד קטן מידי שמגיע מאוחר מידי. 6 שנים עברו מאז הסכמי פריז, ובעוד מדינות אחרות התחייבו לאפס לחלוטין את פליטות גזי החממה עד 2050, ונקטו פעולות משמעותיות לטובת כך, החוק של גילה גמליאל (שעוד לא הוגש אפילו כטויוטה ורחוק מלעבור בכנסת) מציע שישראל תתחייב ליעדים נמוכים בהרבה – הפחתה ב-27% עד שנת 2030 וב-85% עד שנת 2050. אנחנו מתקרבים בצעדי ענק לנקודת העל חזור, הממשלה שתקום, תהיה אשר תהיה, חייבת לשים את הנושא הסביבתי בראש סדר העדיפויות שלה ולפעול עכשיו, אחרת שום חוק כבר לא יעזור לנו.