סיימנו כבר? הקומפוסט ממשיך להגיע!
הנזירה מסירות – אמת
מה קורה אם אנחנו לא יכולים למצוא את הלוטוס, וכל מה שאנחנו רואים זה בוץ? יום אחד שתיתי תה עם תאי, ושאלתי אותו את השאלה הזו. באותה עת כל מה שראיתי היה בוץ. "אז עליך להתבונן יותר לעומק. הלוטוס שם, "אמר תאי וחייך בידיעה. חשתי מעט תסכול. אבל עם הזמן הבנתי שרק אנחנו יכולים למצוא את הלוטוסים של עצמנו מתוך הבוץ שלנו; אף אחד אחר לא יכול לעשות זאת בשבילנו.
קודם כול הייתי צריכה ללמוד איך לנשום. זה נשמע פשוט ויחד עם זאת זהו תרגול עוצמתי להפליא. כשהגעתי לפלאם וילאג' למדתי על "נשימת בטן" בתשומת לב, ואני זוכרת ששמעתי את תאי מספר איך הוא עדיין יכול לזכור באופן מוחשי כל נשימה וכל צעד מהלילה ההוא בסינגפור. התאמנתי בתרגול הבסיסי של נשימה מודעת וקיוויתי שאם אי פעם אמצא את עצמי במשבר, אהיה מסוגלת לנשום כך. ואז, יום אחד, זמן קצר לאחר שהוסמכתי כנזירה, שמעתי מישהו מדבר על כמה כוח יש בנשימת עשר נשימות פנימה והחוצה עם הקפדה על אי-חשיבה.
הוא אמר שהתרגול הפשוט הזה שינה את חייו. החוכמה היא שברגע שעולה בכם מחשבה עליכם להתחיל לספור מחדש מאפס. "נשמע די פשוט", חשבתי. יש לנו מדיטציה בישיבה פעמיים ביום, כשעה של מדיטציה בהליכה ושלוש ארוחות בשתיקה – בוודאי אצליח.
ניסיתי ומהר מאוד גיליתי שזה הרבה יותר קשה ממה שנדמה. נדרשו לי יותר מחודשיים כדי לאמן את עצמי לנשום עשר נשימות ללא מחשבה. כדי לעשות זאת הפכתי לגמרי מרותקת לחוויה של מנגנון הנשימה שלי, מתוך הגוף, ועל ידי הפניית כל תשומת הלב שלי הרחק מהתודעה ולתוך החוויה המוחשית של גוף הנשימה. האם נשימתי מקוטעת או חלקה, שטוחה או עמוקה, ארוכה או קצרה, קצבית או בלתי סדירה? איך גופי חווה תנועה, חום-גוף או כאב פיזי? חוקרי מוח קוראים למודעות הזו "אִינְטֵרוֹסֶפְּצְיָה"; בבודהיזם זהו סוג של ריכוז שנקרא "תשומת לב לגוף בתוך הגוף."
התחלתי לאמן את עצמי ליישם את התרגול הזה במצבים קשים – הרגעים הנוקבים בחיי היומיום שלי שבהם משהו השתבש, או שנפגעתי, או שנתקלתי בדילמה שנראתה בלתי פתירה. למדתי לעצור ולנשום כמה נשימות במלוא תשומת הלב, עם מודעות מלאה לכלל החוויה של כל נשימה. התרגול הזה התחיל להעניק לי בסיס בטוח לשהות עם תחושות כואבות, והעניק לי מרחב לבחור להיענות להן בדרכים מוצלחות יותר במקום בגרועות יותר. לעתים זה קשה יותר מאשר בפעמים אחרות. אני אומרת לעצמי שאם אני לא מצליחה לזוז לאחור ולעצור, זה בגלל שאבותיי ואמותיי התקשו בזה, והחברה שלי מתקשה בזה, וההרגלים שלי מתקשים בזה. אני קיימת הדדית עם כל התנאים האלה. במקרה כזה אני אומרת לעצמי "עצירה היא מעשה גבורה!" וזה מוסיף לנחישותי להמשיך לנסות. ברגעים כאלה, כשעולה בידי לעצור ולנשום, בכל פעם אני מרגישה שזה ניצחון, נקודת מפנה, התחלה חדשה.
זכור לי מוחשית שבאחד הערבים במנזר הופעלה אצלי באופן בלתי צפוי תגובה ישנה של ייאוש מוחץ. מהומה השתררה בתודעתי והוצפתי דמעות. הליכה לא הועילה. ואז, מתוך הסערה עלה קול פנימי אי שם מעומק הווייתי: "מי את שתדעי מה לעשות אם את לא יכולה לנשום אפילו עשר נשימות בתשומת לב!" וכך התחלתי לנשום את עשר הנשימות שלי. לתומי חשבתי שאחרי שאימנתי את עצמי בתרגול הזה, זה יארך אולי מספר דקות לכל היותר.
כששכבתי על גבי, ידי מונחות על בטני, והזמנתי את הריכוז שלי אל עבר נשימתי, נראה היה שכוח תשומת הלב הנדרש ממני היה כמו ניסיון לרתום לא רק סוס פרא אחד, אלא מאה. ספרתי בעזרת אצבעותיי והייתי צריכה להתחיל מאפס שוב ושוב ושוב. לבסוף, בעזרת עקשנות צרופה, הצלחתי: עשר נשימות ללא מחשבה. התיישבתי תשושה, בתחושת הקלה, נוכחת לגמרי. זה ארך כמעט שעה. המחשבה הבאה שלי הייתה "אה כן, הבעיה. מה הייתה הבעיה?" להפתעתי, נוף התפיסה שלי השתנה. המצב נראה ונחווה לגמרי אחרת – וכל הפתרונות האפשריים נפרשו בפני, ברורים כשמש. הוכיתי בתדהמה. הייתה זו הפעם הראשונה שהבנתי שיש רגעים שבהם עדיף עשרות מונים לבטוח בנשימתי מאשר בתודעתי.
כמו רובנו, לא למדתי בבית הספר איך להתמודד עם רגשות עזים או מפחידים. נהפוך הוא, גדלתי בחברה שמציעה דרכים מתוחכמות וממכרות לנהל את הכאב ולהסתיר אותו. מסכים מציעים אלפי עולמות בריחה. כמה מאיתנו אולי אפילו מצאו דרכים להשליך את כאבנו על העולם בחוץ ובכך לנסות לפתור אותו. אבל גם זה לא פתרון.
האתגר הוא לאמן את עצמנו באופן פעיל להגיע פנימה וללוות רגשות כואבים כשהם מתעוררים. פחד, ייאוש, אבל וחרדה יכולים להיות מופעלים גם על ידי גורמים פנימיים וגם על ידי גורמים חיצוניים, בין אם אלה נסיבות חיינו והמערכות שאנחנו חלק מהן, ובין אם הם עוול, חוסר שוויון והרס שאנו עדים להם ברחבי העולם. מילים חדשות מופיעות כדי לעזור לנו לזהות את הצער ואת הפחד שלנו על כדור הארץ, כולל "אֵבֶל אקולוגי", "חרדת אקלים" ו"סולַסטלגיה" – העצב שאנו חשים אל מול האובדן של מקום אהוב בטבע או לנוכח הנזק שנגרם לו.
כמתרגלי מדיטציה, המשימה שלנו היא קודם כל לטפל ברגשות האלה כשהם מופיעים בגופנו ובתודעתנו. נתינת אמון בנשימה מודעת יכולה להעניק לנו יציבות לשהות עם אבל וכאב באופן המעוגן בגוף. הזרימה של הנשימה פנימה והחוצה היא מדד מוחשי לתחושותינו ממש כמו סיסמוגרף. בין אם הנשימה ארוכה או קצרה, מקוטעת או חלקה, סדירה או בלתי יציבה, היא השתקפות של התחושות החיות בליבנו. כך שתשומת לב של מאה אחוז לנשימה היא דרך לשהות עם תחושות כואבות ולחבוק אותן בבסיס, מעבר למחשבות, למילים ולסיפורים.
כשאנו מוצאים מקלט בנשימתנו, אנחנו מאפשרים לתחושה להופיע, להישאר לזמן מה, להתפתח ולחלוף. אנחנו לא מכחישים אותה או מנסים לשנות אותה בשום צורה. האנרגיה של תשומת הלב מאפשרת לנו להיות עדינים, חומלים וסקרנים לגבי מה האבל או הצער שלנו אומרים לנו. מתוך הנוכחות והיכולת לחבוק את התחושה בגוף נובעות חמלה, צלילות ואומץ לגבי מה ביכולתנו לעשות ואיך בידינו להיענות. מאז החוויה המוחשית שלי באותו לילה במנזר, שבה בפעם הראשונה יכולתי לנשום דרך ייאוש עז, למדתי לעולם לא להמעיט בכוחה של נשימה מודעת.
בחברה שלנו יש מי שאינם יכולים לנשום. כמתרגלי מדיטציה עלינו להיות ערים לעובדה הזו. יש מי שאינם יכולים לנשום בגלל מחלה, ומי שאינם יכולים לנשום בגלל שהאוויר מזוהם, ויש מי שנשימתם נקטעת על ידי העוול האלים של גזענות ואי-שוויון מערכתיים. זהו מקור סבל עצום לאנושות ולכדור הארץ. יש קשר עמוק בין הדרך שבה אנו מתייחסים זה לזה לבין הדרך שבה אנו מתייחסים לכדור הארץ.
צדק גזעי וצדק סביבתי קיימים הדדית. בכל רחבי הפלנטה, האוכלוסיות שאחראיות פחות מכול לשינויי האקלים ולהתדרדרות הסביבתית הן אלה המושפעות מהם הכי הרבה, באופן חסר פרופורציה. יש קשר עמוק בין הדרך שבה אנחנו מזיקים לזולת ומנצלים אותו לבין האופן שבו אנחנו מזיקים לכדור הארץ ומנצלים אותו. בכל צד שבו נמצא את עצמנו, מנצלים ומנוצלים, אנחנו נקראים להתבונן לעומק כחלק מהמדיטציה שלנו. המשימה שלנו בזמן מדיטציה בישיבה או בהליכה היא להיות עדים לסבל, לגעת בחמלה ולבחון באופן פעיל כיצד אנחנו יכולים לתרום לריפוי ולשינוי.
פרק מתוך הספר 'זן ואמנות הצלת הפלנטה' מאת תין נאת האן; תרגום מאנגלית: חגית הרמון ואסנת הופמן ; עריכת תרגום: ניצה בן-ארי; עריכה מדעית: ד"ר אלון אלירן ותמי צרי; הוצאה: רדיקל; 244 עמ';