מי לא רוצה להיות היום הכי? הכי יפים, הכי מצליחים, הכי עשירים, הכי חזקים ברשתות החברתיות, וגם הכי מהירים, רק כדי להיות הכי הכי לפני כולם. הרצון הזה להיות הטוב מכולם, הופך לעיתים לשאיפה לשלמות חסרת פשרות, שפוגעת בחיים של רבים מאיתנו. מתי הפרפקציוניזם שלנו הופך לבעיה, ואיך משחררים מהשאיפה הזו להיות הכי טובים בהכל? רמי דבורה, מנטור, סופר ויזם, מנסה להסביר ואולי להציע פתרונות למגפה השקטה שגובה מחיר כבד מכולנו.

אז למה אנחנו כל כך פרפקציוניסטים בשנים האחרונות?

"קודם כל, אני רוצה להבדיל בין 'מחלת' הפרפקציוניסטים לבין האנשים שרוצים יותר בגלל תופעה חברתית. זה מוצג בצורה מאוד ברורה ברשתות החברתיות, כשכולם מציגים את החופשה המושלמת שלהם במיקונוס ואת המסעדות שהם הולכים אליהן כל ערב, ואת הבגדים שהם לובשים. בן אדם אומר לעצמו שהוא רוצה את זה גם ושהוא חייב לרוץ מהר יותר כדי להשיג את זה. אתה עוקב אחרי קומץ אנשים מאוד קטן, שאתה אוהב את הלייף-סטייל (סגנון החיים) שלהם. ופתאום אתה מרגיש לא מספיק טוב ואז אתה מתחיל לרוץ. השוואות זה המקור של הכל".

אז הכל מגיע מהרשתות?

"פרפקציוניזם זה צורך התנהגותי .זה לא כלי להשגת מטרה. יש אנשים שהם פרפקציוניסטים ויש שהם לא. כשלאדם יש מנגנון של פרפקציוניסט, זה לרוב תולדה של משהו שהוא אסף בזמן מוקדם יותר בחייו, ושם הוא קיבל חיזוק חיובי מדמויות שגידלו אותו או שפגש במהלך חייו בדמות: 'כל הכבוד לך' או צורות שונות של אהבה בכל פעם שהוא התנהג בצורה מושלמת. זה יכול להיות שהוא גדל בבית להורים כאלו שאם הוא היה מביא הביתה ציון של 80 במבחן היו אומרים לו 'למה לא 90'? כלומר – אנחנו אוהבים אותך רק כשאתה במקסימום ואז הוא מבין שהוא חייב להיות מושלם" אומר גבורה.

לדבריו, ביסוד העמוק שלנו אנחנו תמיד נחפש ביטוי של אהבה, "אם זה דרך קידום בעבודה או דרך תשומת הלב שנקבל עבור זה שרכשנו רכב חדש והעלינו לרשתות. אם ילד קטן מתרגל שאומרים לו איזה מדהים אתה רק כשהוא מביא 100, אז המנגנון אומר – נאהב אותך רק כשתהיה פרפקט, ואז אני ממשיך להילחם עד שאני יכול לנוח, עד שאוהבים אותי עם ההישגים שלי".

זה נורא מעייף

"כן. זה מעייף מאוד. פרפקציוניסטים הם אנשים עייפים כל הזמן, כי מתי יש לך מספיק כסף? מתי זה מספיק בקריירה או אפילו בזוגיות? אנשים פרפקציוניסטים עייפים גם בתוך הזוגיות. הרבה פעמים הם גם הורסים לעצמם בזוגיות, כי אם אני עובד בתוך הזוגיות כל הזמן כדי שתהיה מושלמת, אז אני מצפה ורוצה שהיא תעבוד גם. הם מרגישים שהצד השני לא משקיע כמוהם, כי מבחינתם אין סוף, אין קצה. פרפקציוניסט אמיתי אינו מרוצה אף פעם כי תמיד יש את הרמה הבאה להגיע אליה. הוא לומד וחייב להצטיין בהכל. הם כל הזמן במרדף אחרי מה עוד אפשר להשיג".

רוב הישראלים לא מרוצים מהמשכורת שלהם (אילוסטרציה: By Dafna A.meron, shutterstock)
פרפקציוניסטים אף פעם לא מרוצים | אילוסטרציה: By Dafna A.meron, shutterstock

והפרפקציוניסטים בעצם כל הזמן משווים את עצמם לאחרים?

"לפני הכל, הם קודם כל משווים את עצמם לעצמם וזה הרגל נוראי", מסביר דבורה, "אם אני יוצא לרוץ 10 ק"מ במשך שעתיים, וזה הכי טוב שלי, למחרת רצתי והצלחתי לרוץ רק שעה וחמישים – בשביל הפרפקציוניסט זאת תהיה אכזבה נוראית. ברגע שהפרפקציוניסט יודע שהוא יכול יותר טוב, אז שום דבר שהוא פחות מזה הוא לא מספיק טוב ואז כל הזמן הוא נמצא במרדף מטורף עם עצמו. אם למשל היה לו יום ממש טוב בעבודה ובשאר הימים פחות, זה ימרר אותו, כי הוא משווה את עצמו גם ברמת הפוטנציאל. הוא החליט שהוא מסוגל למשהו ועכשיו הוא מלקה את עצמו עד שהוא יגיע, ואם זה לא מגיע הוא מסתובב עם התחושה שהוא לא מספיק טוב".

זה נשמע רע מאוד להיות פרפקציוניסט

"על פניו זה רע, אבל מצד שני זה גם אחלה מנוע. כי כל עוד אני מספר לעצמי שאני לא מספיק טוב, הפרפקציוניסט יגיד לעצמו מה אני אעשה, 'זה אני', 'אני אוהב דברים מושלמים', הוא לא מודע לזה שזו בעיה. זה משהו שרובץ עליו והוא לא יכול להתנתק מזה. לפעמים אני אומר לאדם פרפקציוניסט, תנסה יום אחד לא להיות פיקס? הוא לא מסוגל להבין את הקונספט. הוא רגיל שהעולם אוהב אותו רק כשהוא מושלם".

 על פניו, אומר דבורה, השאיפה הזו לשלמות יכולה להיות דבר טוב, "בן אדם כל הזמן עובד כדי לשפר – אז החיים משתפרים. אבל למה זה לא טוב? כי הוא עייף, הוא הרבה לבד, נכנס לעימותים עם כל מי שלא מאמין בדרך שלו, כי הוא לא אוהב את האדם שהוא רואה במראה, כי הוא אומר, אתה יכול יותר, מה הסיפור שלך? וזה לופ אינסופי, כי אנחנו תמיד יכולים יותר ולכן אני קורא לזה 'מחלה'".

אם זו 'מחלה', אז יש לה תרופה?

"התרופה היא להבין מה מגדיר את מה. הריפוי זה להפוך את הסדר. אני עדיין יכול לאהוב דברים מושלמים, אבל אני שולט בזה. אני מודע לצורך שלי, אבל אני מחליט אם אני נותן לו מקום או לא. אני מבין את המחירים, ושני המצבים לא מגדירים אותי. אני אדם איכותי ואהוב אם אני מצליח ואם לא בניגוד לפרפקציוניסט שהוא לא מרוצה אם לא מצליח ותמיד יהיו לו עוד שאיפות".

עובדת במשבר  (צילום: fizkes, shutterstock)
השאיפה לשלמות יכולה להיות מאוד מעייפת | צילום: fizkes, shutterstock

נשמע שהפרפקציוניזם פוגע לנו בחיים, באילו עוד תחומים?

"זה מתבטא בעייפות אינסופית, גם במערכות יחסים זה פוגע כי מאוד קשה לחיות עם אדם פרפקציוניסט, אדם שמפיץ אנרגיה שלילית כי הוא אף פעם לא מרוצה מהחיים, פחות נחמד לחיות ליד אנשים ששואפים תמיד לשלמות. אנשים תמיד ירגישו בצל שלך, ואתה לא נותן מקום לטעויות. קשה גם להיות ילד של אבא פרפקציוניסט שמרגיש שאסור לו לטעות".

אז מה אתה אומר פה בעצם, שעדיף לנו להשקיע פחות בדברים?

"לא. עדיף לרצות דברים מהמקום הנכון. כלומר – תדע מה אתה רוצה, שים לך יעדים, תפעל הכי טוב שאתה יכול ובכל מקרה, אל תיתן לתוצאה לקבוע את השווי הערכי שלך. למשל: אם אדם הולך לבר ופונה לבחורה ומתחיל איתה, אם היא תגיד כן או לא, זה נתון במציאות שקשור אליה ולא אליו. בדיוק באותה צורה זה מתבטא גם בתחום העסקי והכספי. אז הרעיון הוא כן לעשות את ההכי טוב שאתה יכול, ואם הצלחת? מצוין! לא הצלחת? תמשיך הלאה, תלמד מזה. מה הטעם בלהסתובב ולהגיד איזה דפוק אני? זאת מוטיבציה מהסוג הגרוע ביותר".

איך יודעים מתי הגבול בין לחפף לשאיפה למושלמות?

"שביעות רצון. כשאתה מסתכל על מד שביעות הרצון שלך אל מול כמה הדבר שולט בך. בואי נניח שאני רוצה לשפץ בית או משרד, אז האנרגיה היא מאוד ממוקדת במשרד או בבית ובעצם במטרה עצמה, כשזה מעורר בי אנרגיה שלילית ואני מתעכב על כל פיפס, למעשה זה מעיד על חוסר הקבלה של המצב. חשוב להבין ששום דבר לא באמת מגדיר אותי".

אם כך, מהן תכונות בריאות של מצליחן?

"מצליחן זה אחד שממשיך לנוע בדרך שלו בלי קשר לתוצאות שלא תמיד תלויות בנו. הרבה אנשים מבלבלים את המושגים נחישות והתמדה אבל למעשה אלו שני דברים שונים: התמדה זה כשאדם שמחויב לפעולה וממשיך להתמיד בה, מהמילה תמיד. נחישות זה אדם שמחויב לתוצאה. מצליחן הוא קודם כל נחוש. אם הוא צריך להגיע הוא יגיע. בנוסף, מצליחן הוא אדם שליו בפנים. מצליחן אמיתי הוא קול – הוא מסתובב בשקט שלו ולא נותן לדברים הקטנים להזיז אותו. יש לו ידיעה לאן הוא הולך ולכן הרוחות לא מזיזות אותו. הוא מאוד מסודר, יודע לאן הוא הולך, יש לו תכנית, והוא מחויב לתכנית", אומר דבורה.

" לא מצליחים במקרה. הצלחה זה דבר שצריך לנהל, אדם מצליח או אדם מנוהל, שיודע לנהל את ההצלחה שלו. הוא אמיץ והוא שמח, אם אתה רוצה להצליח יותר, אתה צריך להרחיב את המנעד שבו אתה חי. באימונית קוראים לזה לצאת מאזור הנינוחות. הוא חייב אומץ, והוא נהנה מהדרך. הוא נהנה מהתהליך, מהבניה. מצליחן זה איכות חיים ולא רק התוצר. אם רע לך ויש לך מלא כסף אתה לא נחשב למצליחן בעיני".

רמי דבורה (צילום: סלי בן ארי)
רמי דבורה | צילום: סלי בן ארי

איך משחררים מהפרפקציוניזם ומחליפים אותו בהצלחה בריאה?

  1. תכנית עבודה – "השלב הראשון מבקש לבנות תכנית הצלחה ויעדים לפי השאלה מתי תהיה מרוצה – האם זה יקרה שתגיע למליון הראשון? כשתצליח להתעורר לריצה? זו בעצם תכנית שביעות רצון."
  2. עזר כנגדו – "שבו עם מאמן חיצוני ביחד עם התכנית הזאת שבניתם, כדי לוודא שיצרתם משהו אפשרי במציאות, אחרת אתם מראש גזרתם על עצמכם חוסר שביעות רצון."
  3. התאמנו בחוסר שלמות – "תתרגלו שביעות רצון מחוסר שלמות, כמו לצאת עם חולצה לא מגוהצת. הנה משהו לא מושלם שאני עושה ואני עדיין מרוצה."
  4. מחברת חיובית – "נהלו מחברת הצלחות שבה תכתבו מה קורה בפועל – אילו דברים השגתם והצלחתם. ומה זה אומר עלי" (המטרה היא לספור רק את מה הצליח).
  5. ללמוד לומר תודה על מה שיש – "בעבר הייתי פרפקציוניסט, ולאורך שנות האימון שלי וההתפתחות האישית שלי הבנתי שלאדם אין באמת שליטה בתוצאות. אם אני אלחם חזק יותר אז אני אצליח, אבל ברגע שאתה משחרר שליטה אתה עושה את הכי טוב ומה שיוצא אני מרוצה ויודע לומר על זה תודה. אני מתאמן כפייתי. אני ממשיך ללמוד אימון כל הזמן, וכל פעם שקורה לי משהו שאני לא מרוצה ממנו, אני הולך למאמנת שלי. אם אני רוצה משהו וקיבלתי משהו אחר, בטוח יש פה משהו ללמוד ממנו".