בין הגוף לנפש: איך נגביר את החיבור שלנו לעצמנו?

בעודי יושבת לכתוב על איך ניתן לחבר בין גוף לנפש – איך אפשר להיות בערות לצרכים הרגשיים והפיזיים שלנו כאחד, ולמעשה מהי הדרך להרגיש את הרגשות שלנו, לתת להם מקום ולפעול באופן בריא ומחובר מולם ודרך כלל הרבדים: גוף, רגש ותודעה – אני מוצאת את עצמי מוצפת. מוצפת מסיום קשר טרי שעשה לי טלטלות בלב, מחברות ארוכת שנים שנמצאת במשבר, מאישה יקרה לליבי שנפטרה לא מזמן, מעייפות ומפחדים, ואיך ניתן להישאר בחיבור ובאיזון למרות כל אותם הדברים האלה שלמעשה מרכיבים את החיים?

לאחר שנים של טיפול עצמי, למידה של הגוף-נפש במסלול הכשרה של פסיכותרפיה גופנית, וליווי אחרות בתהליכי בריאות הוליסטיים כמאמנת כושר, לדאבוני המסקנה שלי היא שהדרך ארוכה, מפותלת ובהרבה ממנה לא נצליח לייצר את הגשרים הבריאים אל רווחה רגשית ופיזית. אבל בעצם, הסוד הוא להסכים להיות עם הקושי וה"כישלון" שבמסע, להסכים להרגיש רגשות קשים ומורכבים, ולהסכים להיות באי שלמות ובקשיים מבחוץ ומבפנים. כי כשאנחנו לא מסכימות ומסכימים להרגיש, אנחנו מניעות מעגל של חוסר קשב לרגשות שלנו – דפוס מפצה על העדר הקשב, אשמה על אותו הדפוס ואז שוב קושי בלתת מקום לרגש, וחוזר חלילה. 

אנחנו חיות וחיים בעולם שמוצף בעומס ודורשנות שלא מאפשרת לעצור, להקשיב ולדאוג לעצמנו. כפיצוי על זה אנחנו מאביסים את עצמנו במטשטשים: באוכל מעובד וזמין שקל להשיג, במסכים וסרטונים ושפע של תכנים אסקפיסטים וזמינים, באלכוהול וסמים, בכדורי שינה ומשככי כאבים ובחיי חברה שלא בהכרח מדויקים או מיטיבים לנו. אנחנו כל הזמן במיסוך החוויה האמיתית שלנו על כלל רבדיה.

אנחנו שוכחות ושוכחים לשתות מים, לקום במהלך יום עבודה ולהימתח, אנחנו שוכחות לאכול או אוכלות בצורה לא מזינה מספיק ואז לפתע הרעב יוצא מכלל שליטה, והאכילה איבדה מזמן ויסות והקשבה. אנחנו נברח אל מפגש מיותר, דרינק או שאכטה של סוף יום, סדרה שתמוסס את המחשבה והרגש, או פשוט גלילה אינסופית במסך של הטלפון.

כל אלו הן פעולות אנושיות, במיוחד נוכח החיים העמוסים והבלתי אפשריים שאנחנו חיות וחיים. אבל אני רוצה להציע כאן אפשרות נוספת, שיכולה לעזור לנו להיות יותר במודעות לדפוסים שלנו ולצרכים שלנו, ואולי אם נאמן את השריר הזה קצת יותר, נוכל לבחור במודע מתי לברוח ומתי להישאר. איך עושים את זה? הנה 5 דברים שעוזרים לחיות חיים מעט יותר מודעים ולחזק את החיבור שבין הגוף והנפש שלנו:

אני קוראת את כל אלו ומבינה שזה לא קל – לא קל לחיות חיי רווחה בעידן שלנו; לא קל להטמיע עצירה, נשימה, גבולות, מודעות ובחירה; לא קל לנוע מהדפוסים שלנו; ולא קל אפילו לעצור ולקרוא עוד כתבה של כמה דקות ולהרגיש כמה אני רחוקה מה-WELL BEING הזה שכולן מדברות עליו.

ולכן לדעתי, הדבר האחרון, האמיתי והמהותי מכל, שהייתי רוצה לקדם, להנכיח יותר בחיי ומזמינה אותך להנכיח אותו גם יותר בחייך, הוא חמלה. לזכור שאנחנו עושות ועושים את מה שאנחנו יכולים, שהחיים מאתגרים, שאנחנו לא חריגות ושהדבר שהכי הכי מביא חיבור הוא אהבה – כדי להיות בה, צריך חמלה.

הכותבת היא נועה זילברמן, סטאז'רית לפסיכותרפיה גופנית ומאמנת כושר בודי פוזיטיבית והוליסטית