כמה פעמים בחיים אמרו לכם שאתם דוגרי מדי, שאתם חוצפנים, שטוב היה לו הייתם יותר שקולים? רבים מכם מזדהים בוודאי עם אחד או יותר מכל אלו, אבל מסתבר יש גם לא מעט אנשים שלפני כל מילה שהם מוציאים מהפה וכל מעשה שהם עושים, עוברים בינם לבין עצמם מסכת שלמה של לבטים ושיקולים, שבמקרים רבים גם מונעים מהם בסופו של דבר לפעול או לדבר.

לפי מחקרים, כ-40 אחוז מהאנשים בעולם מגדירים את עצמם כביישנים. "מתוך כל אלו, 30 אחוז יצליחו כנראה להתמודד, אבל עשרת האחוזים הנותרים יכולים להגיע בגילאי העשרה למצב של התפרצות של חרדה חברתית", אומר אבנר דפני, מנכ"ל עמותת רקפת שמלווה ומטפלת בילדים ונערים מופנמים וביישנים, ומסביר: "בתרבות המערבית אנחנו חיים בסביבה מוחצנת, ובישראל זה עוד יותר קיצוני, אז המופנמים עלולים להיחשב חריגים, להרגיש שהם לא שייכים ולא מצליחים להשתלב, ולפעמים אפילו להרגיש דחויים חברתית".

מה זה אומר בעצם להיות ביישן? זו תכונה או הפרעה?
"זה לא מושג שמגדיר התנהגות אחת אלא סולם של התנהגויות – יש אנשים מאוד מופנמים, שקטים ורגישים, אבל בגלל הקיצוניות בחברה כמו שלנו, הם יכולים לפתח ביישנות, ומשם לפתח גם חרדה חברתית. אין בתכונות כמו מופנמות או ביישנות בעיה, אלא אם מי שמחזיק בהן חווה קושי או התפרצות של חרדה חברתית".

לדברי דפני, ביישנות בדרגות שונות יכולה לגרום לקשת רחבה של בעיות, מהימנעות מפעולות חברתיות ועד חוויות פיזיולוגיות קשות שמגיעות גם למצבים קשים של שיתוק, חוסר יכולת לדבר, הזעות, גלגולי עיניים, הסמקה מוגברת, דופק מהיר וכאבים, כאשר במקרים קיצוניים אנשים ביישנים עשויים לפתח הרגלי הימנעות ולהפוך לאנשים עם בעיות תפקודיות.

אבנר גפני
אבנר דפני | צילום: יחצ

"קריאת ההגדה יכולה ליצור טריגר להתקף חרדה"

ההתמודדות של דפני עצמו עם חוויית הביישנות היא זו שהביאה אותו להקים עמותה למען ילדים ביישנים. "כשהגעתי לקיבוץ גבעת עוז בכיתה ב', פיתחתי חרדה חברתית כשנכנסתי למסגרת החברתית של הלינה המשותפת", הוא מספר, "הייתי ילד חוץ וחוויתי דחייה  קשה, לקח לי שלוש שנים למצוא מסגרת חברתית. לזה הצטרפה בהמשך גם התווית שלי כהומו, עד שלבסוף עזבנו את הקיבוץ בגלל הקשיים החברתיים שלי". לאורך השנים עבד דפני עם נפגעי תקיפה מינית ועם נוער, ולאחר שכיהן שבע שנים כמנכ"ל בעמותת איג"י (ארגון הנוער הגאה), הקים לבסוף ביחד עם אדם חשין את עמותת רקפת. "אני מאוד מזדהה עם ההרגשה של הילדים שמגיעים אלינו, שלא מוצאים את עצמם בקבוצה החברתית. המסגרת בפעילויות שלנו מכילה מאוד, וכל הילדים שקטים, אז זה שונה לחלוטין מהרגיל".

באיזה סיטואציות הביישנות יכולה לבוא לידי ביטוי?
"לדוגמה בכיתת תיכון של ארבעים תלמידים, כשחייבים להשתתף בשיעור כחלק מהציון, כולם רוצים להרוויח את זה. אז הם מצביעים או פשוט מתפרצים, ויש תחרות סמויה ביניהם על מי יגיד את הדברים שיקדמו אותו למורה. אבל נער או נערה ביישנים לא יצביעו בכלל, ובטח שלא יתפרצו, כי הם לא מסוגלים".

לדברי דפני, גם הסיטואציה של שולחן החג לא מקלה במיוחד על ילדים ביישנים. "פסח זו תקופה קשה במיוחד לילדים עם חרדה חברתיתף כי נאספים בבית הרבה אנשים מהמשפחה המורחבת ועוד אנשים פחות מוכרים. יש הרבה רעש והמולה, וגולת הכותרת, קריאת ההגדה, יכולה לייצר טריגר להתקף חרדה לילד שצריך לקרוא. בהרבה מקרים ילדים מתנהגים בבית אחרת לגמרי מאשר בחוץ. בבית הם הרבה יותר תקשורתיים, ההתנהגות שלהם רגילה וכוללת למשל מרדנות וצעקות של בני נוער, והביישנות מתבטאת רק ביציאה החוצה. הרבה הורים לא יחשבו בכלל שיש לילד בעיית ביישנות, ולא יבינו למשל למה הוא לא מצליח לקרוא מההגדה של פסח".

זו תכונה גנטית, או שהיא מושפעת מהסביבה?
"מחקרים מראים שלמופנמות יש מאפיינים משפחתיים. זו תכונה מולדת שעוברת בתורשה, והפוטנציאל לפתח חרדה חברתית הוא גנטי. לילד מופנם או ביישן יהיה לפחות הורה אחד כמוהו, אבל זה לא אומר שאם זה קיים אצל ההורים זה חייב להתבטא גם אצל הילד. אם זה קיים, אז יש פוטנציאל גם להתפרצות של חרדה חברתית, שהיא הדרגה הכי גבוהה של התכונה הזו, והיא גם זו שבעייתית. אם המופנמות מתפרצת בגילאי העשרה זו בעיה שחייבים לטפל בה, כי ברגע שהחרדה מתפרצת הילדים לא ירצו ללכת לבית הספר, בחופש הם לא יצאו מהבית, לא תהיה להם תקשורת חברתית, וזה יפגע בכישורים החברתיים שלהם כך שגם יהיה להם קשה מאוד לעבוד ולהתקיים באופן עצמאי בהמשך".

הפעילות של העמותה מתבטאת בכמה דרכים. המטרה הראשונה והמרכזית היא לאפשר לבני הנוער לפגוש נערים כמוהם בסביבה מכילה ושקטה, בלי הדחיפות והלחצים שקיימים במסגרות אחרות. קבוצות הנוער פועלות היום בערים בכל רחבי הארץ, ולדברי דפני, כל הזמן מגיעות פניות מערים נוספות.

מה עושים בפעילויות?
"לכל קבוצה שלנו יש שני מנחים – אחד מהעולם הסוציאלי והשני אדם שחווה מופנמות בעצמו, כשחלק מהם גם בוגרי העמותה. הילדים עוברים הפעלות ומשחקים אחד על אחד או מול קבוצה, ומפתחים אצלם את ה'שריר החברתי'. אנחנו בעצם מפגישים אותם שוב ושוב עם הפחד שלהם, כדי להפחית אותו ולאפשר מציאות חדשה ופחות מאיימת. באחת הפעילויות, לדוגמה, יושבים במעגל ומספרים סיפור בהמשכים, וכל ילד צריך להגיד מילה. כשהמעגל מגיע לילד שמתקשה לומר מילה, הקבוצה מכילה את הקושי הזה, ולא צריך להסביר אותו, כי כולם מבינים את ההרגשה, ויש להם אמפתיה גדולה. בנוסף, כל ילד לוקח על עצמו משימה ומספר בפגישה על ההתמודדות איתה".

העמותה מעודדת מקיימת גם לא מעט פעילויות חברתיות רגילות לכאורה, שבשביל הילדים הביישנים הן בעצם תרגול. "אנחנו מאוד מעודדים קשר חברתי של הילדים בינם לבין עצמם בקבוצות ווטסאפ למשל. אחת לכמה שבועות המנחים יוצאים איתם לפעילויות חברתיות כמו בתי קפה, באולינג, חדרי בריחה, כדי לפגוש פעילויות רגילות של בני נוער בתנאי חממה של הקבוצה".

מנחי הקבוצות - עמותת רקפת
מנחי הקבוצות - עמותת רקפת | צילום: יחצ

"המחשבה לעבור בין הילדים לא הייתה אפשרית מבחינתו"

לדברי דפני, הפעילות בקבוצות לא מטפלת למעשה בביישנות או בחרדה חברתית, אלא עוזרת להתמודד איתה. "התופעה לא נעלמת, אבל האנשים המחזיקים בה לומדים לנהל אותה, לצמצם את ההשפעות שלה ולחיות בחברה למרות קיומה. לדוגמה, אם הם יצטרכו להציג מצגת בעבודה, יהיה להם הרבה יותר קשה מאשר לאדם רגיל, והם יצטרכו לעשות הרבה עבודה עצמית לפני זה, אבל יצליחו לעשות את זה".

ויש כמובן לא מעט סיפורי הצלחה. "אחד הילדים הגיע אלינו כדי לתרגל מפגשים עם חברים. עודדתי אותו לראות איך הוא יכול להעמיק את הקשר עם הילדים בקבוצה. אחרי שבועיים הוא חזר ואמר שהוא בחר שלושה ילדים מבית הספר ושהוא עושה איתם תהליך – פעם הוא מחייך אליהם, פעם שואל איזו שאלה, ובהמשך גם מזמין אותם אליו. היום הילד הזה, שלא הצליח לדבר, עובד בתור מלצר. ילד אחר הגיע אלינו עם חרדה חברתית. ראיתי אותו יום אחד עומד במסדרון, וכשניגשתי אליו הוא הצביע על שלושה ילדים באמצע המסדרון, שבגללם לא הצליח לעבור – המחשבה לעבור בניהם לא הייתה בכלל אפשרית מבחינתו, עד שעברתי איתו בין הילדים", מספר דפני. "חודשיים אחרי המקרה הזה, הוא הכיר בקבוצה בת זוג, והפך לדמות מאוד דומיננטית ומובילה, ואחרי כמה חודשים נוספים ראיתי אותו בפתח של אירוע שעשינו לבני נוער בתפקיד זה שמפלס את הדרך עבור ילדים אחרים בתוך ההמון. הוא עבר תהליך מטורף".