את הסכם השלום עם מצרים ב-79' אני מכירה רק בשחור-לבן, מתמונות וסרטים. ההורים שלי אפילו לא הכירו עדיין באותה שנה, ואני בטח עוד לא הייתי בתכנון. את הסכם השלום עם ירדן ב-94', כשהייתי בת חמש, אני זוכרת במטושטש, והסכם אוסלו? הוא כבר מזמן הפך להיות נפיץ ושנוי במחלוקת. אם מסתכלים אחורה על 29 שנותיי, אפשר לומר שלא ממש זכיתי לקבל מושג על ערך השלום ועל התקווה שיום יבוא ובאמת יהיה לנו כזה – שלם, גדול ויציב – פה, במזרח התיכון.
המחשבה הזאת היא בדיוק מה שהניע את ניצן ויסברג, מרצה ויועצת לחדשנות ואימא לארבעה מהוד השרון, להקים יחד עם שותפים לדרך את מיזם 40 שנים של שלום במלאות ארבעים להסכם השלום ההיסטורי עם מצרים, ב-26 במרץ. "יוצא לי לבחון הרבה מה הילדים שלי לומדים בבית הספר, והייתה לי הרגשה מוזרה כשראיתי שמגיע תאריך כל כך חשוב ומרגש ואין לזה שום ציון במערכת החינוך", היא אומרת. תחושת ההחמצה והאכזבה של ויסברג התגברה במיוחד לאור העובדה שהשנה שעברה במערכת החינוך הייתה בסימן 70 שנה למדינה ישראל, וזו שלפני בסימן 50 שנה לאיחוד ירושלים. "לא רק שלא נתנו על כך את הדעת כנושא שנתי, אלא שזה לא צוין בשום צורה", היא אומרת.
ויסברג, שלא מצאה במערכת החינוך מענה לשאיפה לשיח על שלום, שיתפה באכזבה שלה הורים נוספים ועוד אנשים שהנושא קרוב לליבם, ויחד הם החליטו להכין חומרים ומערכי שיעור לגילאים שונים, בנושא 40 שנים להסכם השלום עם מצרים, לטובת מורים שירצו להשתמש בהם. לאחר שהצטברו אצלם חומרים רבים, הם החליטו להקים אתר ולהעלות אליו את כל התכנים. "העלינו את החומרים שהכנו והוספנו חומרים מהספרייה הלאומית, ממט"ח ומהמערכים של משרד החינוך לרגל שלושים שנים להסכם. האמת שהופתעתי שלפני עשור התייחסו לתאריך הזה כאל משהו מיוחד והיום – כלום", היא אומרת.
"אני גדלתי על ההבטחה לשלום"
"אנחנו נולדנו לשלום, אצל הילדים שלנו היום זה ממש אחרת", ממשיכה ויסברג, שלפני כשש שנים חזרה עם משפחתה לארץ אחרי שמונה שנים של רילוקיישן לצרכי לימודים ועבודה בארה"ב. "רצינו לגדל את הילדים שלנו כישראלים, ומבחינתי השאיפה לשלום והזיכרונות הנוסטלגיים האלה הם חלק מלהיות ישראלי".
"בהתחלה לא חשבנו לעשות מזה משהו גדול. התחלתי לחפש ברשת ומצאתי כל מיני חומרים מרגשים כמו קטעי עבר מהתכנית 'זהו זה' ששודרו מיד לאחר ההסכם", מספרת ויסברג, "בקטע אחד רואים את בגין במפגש עם בני הנוער של אותה תקופה, שבו הם שואלים אותו איך אחרי שהיה במחתרת הוא החליט לעשות שלום. הוא ענה להם שדווקא בגלל שהוא היה במחתרת ונלחם, זה גרם לו לשנוא את המלחמה ולרצות שלום. בכלל, מעניין לראות את התגובות של אותו נוער, יש כאלה שמאוד שמחים על ההסכם ויש כאלה שחוששים. זה יפה לראות כמה ההסכם הזה היה נוכח ומשמעותי".
כמו בקטעי הארכיון, גם לוויסברג עצמה ההסכם זכור כמשמעותי במיוחד. לדבריה, כילידת שנת 74', ביקור סאדאת בירושלים, כשהיא עצמה הייתה ילדה, הותיר אותה עם זיכרונות מדהימים. "אני ממש זוכרת את היום הזה", היא אומרת, "שמעתי את מנגינת הפתיחה של 'מבט' שהייתי רגילה לשמוע מדי ערב, אלא שהפעם זה היה באמצע היום. אבא שלי ישב מול הטלוויזיה על הרצפה בישיבה מזרחית, וכשעברתי לידו הוא אסף אותי אליו וחיבק אותי בהתרגשות. אז הוא הסביר לי לראשונה שהולך להיות שלום, ואני גדלתי על אותה הבטחה".
"הילדים צמאים למסרים של תקווה"
מערכי השיעור בנויים באופן שמותאם לגילאים השונים מכיתה א' ועד לתיכון. המערכים לגיל הצעיר עוסקים לרוב בערכים של רוגז, ריב ופיוס על בסיס שירי ילדים מוכרים, ומעלים לדיון דילמות על פתרון קונפליקטים וסכסוכים. לעומתם, המערכים לתיכון הם כבר מערכים פילוסופיים והיסטוריים על תקופת המלחמה ועל ערך השלום בחיי היומיום שלנו.
ויסברג שמספרת שעד היום נחשפו למיזם מאות אנשי חינוך, והתגובות, שמגיעות מכל קצות הארץ, מדהימות. "לא רק מורים כותבים לנו. יש גם הרבה הורים שהחליטו שהם רוצים להעלות את המודעות לנושא ונכנסו להעביר שיעור בכיתות של הילדים שלהם. אני מקווה שהאתר יגיע לכמה שיותר מורים ואנשי חינוך שימצאו בזה עניין וירצו להעביר את המערכים לתלמידים שלהם", היא אומרת, ואכן, בשבוע האחרון הפך המיזם לוירלי והופץ בקבוצות של מנהלי בתי ספר ומוסדות חינוך מכל רחבי הארץ.
ויסברג עצמה לא רק מכינה בהתנדבות את מערכי השיעור. השבוע היא גם העבירה שיעור בעצמה בכיתה של ביתה. "הילדים היו כל כך צמאים למסרים של תקווה וסיפורים עליה", היא אומרת, ומספרת בהתרגשות על רגע אחד שהיה משמעותי עבורה במיוחד. "דיברתי בכיתה על ביקור סאדאת בכנסת, וכשהילדים שמעו את בגין מדבר על שלום בין שווים, ניסינו להבין למה הוא התכוון – האם לכוח שווה או לגודל שווה, ואז אחד הילדים אמר שזה כי גם בישראל וגם במצרים יש אנשים. זה כל כך ריגש אותי, כי התשובה הזאת משקפת את מהות העניין".
"בשביל אבא שלי מצרים הייתה אויב. בשבילי היא לא עניין בטחוני"
למה בעצם כל כך חשוב לך לציין את המאורע הזה?
"מבחינה אישית התהליך הזה היה מעניין מאוד עבורי. עשיתי סוג של מסע אישי במהלך הכנת החומרים, הרי אבא שלי, שהוא יליד 44', חווה חמש מלחמות קשות עם מצרים, גם כילד וגם כחייל. בשבילו מצרים הייתה אויב מסוכן מאוד – והנה בתודעה שלי מצרים אף פעם לא הייתה עניין ביטחוני. תהליך הליקוט והבנייה גרם לי להבין איזו מתנה מדהימה דור ההורים שלנו הצליח לתת לנו – את השלום. ריתק אותי לחשוב על החיים של ההורים שלי מילדות לבגרות, וזה נתן לי מוטיבציה להצליח לעשות את אותו הדבר לילדים שלי. גם להם מגיע לדעת שהשלום הוא לא רק מושא שאיפה, אלא גם אפשרות ממשית".
ויסברג האופטימית לא מתכחשת לעובדה שהדרך לשלום כוללת הרבה פעמים גם ויתורים קשים וכואבים. "ברור לי שצריך להבהיר שלא תמיד הסכם שלום הוא תהליך קל, אבל בסופו של דבר אין ביטחון בלי שלום, גם אם זה לא מיידי. עובדה, רק השבוע התעוררנו בבוקר עם אזעקה וגילינו שטיל פגע בבית", היא אומרת, "אני רוצה שהילדים שלי יידעו שזה לא חייב להיות ככה, וההסכם עם מצרים הוא ההוכחה הכי גדולה לכך – אחרי חמש מלחמות ואלפי הרוגים, היום אפשר לומר שמצרים היא שכנה שותפה, והכל בזכות תהליך מדיני. מגיע לילדים שלנו לדעת שיש מודל של מנהיגות אחרת, מנהיגות אמיצה שמכירה במחירים של מהלכים ועדיין עושה אותם. כשאנחנו מציינים את היום המיוחד הזה אנחנו בעצם חוגגים את ההשלכות של ההחלטות האמיצות האלה".
"במדינה שלנו שלום הפך למצרך נדיר. קשה מאוד לגדל ילדים באווירה של ייאוש", היא אומרת, "לפני שעזבנו לרילוקיישן זכרתי שבישראל יש תחושה שכולם יכולים הכל, אבל כשחזרנו הייתה הרגשה שכולם מרימים ידיים. מאוד חשוב לי לחנך את הילדים לפתיחות מחשבתית, להימנעות מסטיגמות או מתיוגים. אבא שלי הוא דוגמה לשינוי המחשבתי הזה – הוא נלחם במצרים פיזית ואף איבד חברים בקרב, אבל אחרי הסכם השלום הוא הגיע לשם כתייר לראות את הפירמידות. אני רוצה שהילדים ידעו שיש תקווה לפיוס ושלום, ושום קונפליקט הוא לא מחויב המציאות".
לדעתך גם תלמידים בדרום פתוחים לקבל מסרים כאלו לאור המצב הביטחוני באזור?
"הם כל כך צריכים את זה. גם הם רוצים שיהיה לזה סוף, והם הכי צמאים לתקווה הזאת. הרושם שלי הוא שזה עובר נפלא".
"חג השלום עם מצרים"
לצד המבט קדימה, ויסברג לא חוסכת גם בביקורת על הכאן והעכשיו, ובעיקר על ההתנהלות משרד החינוך והשר שבראשו. "לא מזמן ציינו במערכת החינוך את יום גוש קטיף. נפתלי בנט בעצמו העביר הרצאה ובירך את הילדים, ומשרד החינוך בנה במימון המדינה מערכי שיעור עם סרטים עתירי תקציב שעלו לרשת. אני תוהה איך יכול להיות יכול להיות ששר החינוך משקיע משאבים רק בכיוון אחד, ויום מיוחד כמו 40 שנים להסכם השלום עם מצרים לא מקבל יחס דומה", היא אומרת, "אם לפני עשור ציינו את היום הזה במערכת החינוך, זה אומר משהו. לכל הדעות מדובר באירוע ממלכתי והיסטורי שצריך לציין בצורה מגוונת ומאוזנת, והמערכת צריכה להיות יותר מאוזנת ומחויבת ממלכתית, כי יש גבול למה שאפשר לעשות בהתנדבות. אבל את כל מה שעשינו – עשינו באהבה רבה לנושא, ואם יהיה צריך, נעשה את זה גם בשנה הבאה".
מה באמת יקרה בשנה הבאה, כשכבר לא יהיה מדובר בתאריך עגול?
"בסוף המפגש בכיתה של הבת שלי אחת הילדות שאלה אותי איך קוראים לחג הזה. הילדים מוכנים לחגוג את האירוע הזה – 'חג השלום עם מצרים'".
אז אנחנו בדרך ל-"41 שנים של שלום"?
"למה לא? זה ממש כמו יום הולדת לשלום עם מצרים, וימים כאלו הם סיבה למסיבה והזדמנות ללמידה חווייתית ומשמעותית. התגובות של הילדים היו נהדרות, הם קיבלו מסרים שעניינו וסיקרנו אותם, והיה נראה שהם ממש רוצים לקבל את הכיוון הזה מאיתנו, המבוגרים. יש עוד נקודות אור כאלה בהיסטוריה, כמו למשל הסכם השלום עם ירדן, והיד עוד נטויה. צריך רק לחזק את הנקודות האלה, ולהראות שאם רוצים – זה אפשרי".