רחל גלעדי וולנר, חברת מועצת מר"צ לשעבר בעיריית תל אביב, הייתה בטוחה שמקס רנדי תומאס, פליט שנמלט מליבריה לישראל ולאחר מכן גורש מהארץ, כבר אינו בין החיים. בזמן שחי כאן, היא אימצה אותו כבן משפחה, ולצערה הקשר ביניהם אבד כשגורש, אבל בימים האחרונים היא איתרה אותו במחנה פליטים בגאנה וסגרה מעגל מרגש שנראה בלתי אפשרי.
תומאס הגיע לישראל לפני כשלושים שנה, בעיצומה של מלחמת האזרחים העקובה מדם בליבריה. לפרנסתו עבד בניקיון, גינון ותחזוקה בבית משפחתה של גלעד וולנר, והיא אימצה אותו כבן משפחה. "הוא היה בן בית אצלנו, אבל כשהוא עזב את הארץ לליבריה ומשם נמלט לגאנה, הקשר התנתק לחלוטין", היא משחזרת בשיחה מגאנה, "במשך חמש שנים לא שמעתי ממנו, והייתי בטוחה שהוא כבר מת, כי כל המשפחה שלו, שהייתה אליטה בליבריה, נרצחה במלחמה, והוא נותר לבדו".
אבל אז, לפני חמש שנים, הטלפון צלצל בביתה של גלעד-וולנר. מעברו השני של הקו היה תומאס, נרגש ונסער, וגלעד-וולנר קפצה משמחה לשמוע את קולו. "לפני שהוא עזב את הארץ לאחר שהוא גורש, נתתי לו את מספר הטלפון שלי ו-3,000 דולר במזומן, כדי שיוכל להתחיל חיים חדשים", היא מספרת, "אבל כשהוא ירד מהמטוס בליבריה לקחו לו את הכסף, הוא נותר חסר כל ולא יכול היה ליצור איתי קשר. רק כשהוא הגיע למחנה הפליטים בגאנה, הוא הצליח לחדש איתי את הקשר. ריגש אותי לשמוע שהוא חי".
במשך עשר שנים שהה תומאס בישראל, ולאחר מכן היה עצור במשך שלושה חודשים בכלא. בתקופה הזו אפילו עשו עליו סרט דוקומנטרי. לדברי גלעד-וולנר, הוא היה ישראלי לכל דבר. "הוא אהב את ישראל אהבת נפש, קרא כל ספר שנכתב על ישראל, אהב את ההיסטוריה של המדינה, הוא בחור מאוד חכם ואינטליגנטי. היה לו מראה של שחקן כדורסל, והייתה לו במשך שנתיים חברה חיילת", נזכרת וולנר, "אני הייתי המשפחה שלו, עד שלצערי הוחלט לגרש אותו בחזרה לליבריה".
"כשהוא עזב את הארץ הייתי עצובה מאוד, הבנתי שהמדינה גוזרת עליו גזר דין מוות", היא מספרת ומבהירה: "למרות שהמצב שם התייצב, היה חשש ממשי שיירצחו אותו בליבריה כמו שרצחו את כל משפחתו. חייו עדיין בסכנה".
כאשר הקשר חודש לפני כחמש שנים, סיפר תומאס לגלעד-וולנר שהכיר צעירה מקומית ונישא לה. השניים הולידו חמישה ילדים, וכיום הוא מתגורר איתם במחנה הפליטים בגאנה. לאחד מילדיו קרא שאול, על שם הרמטכ"ל דאז שאול מופז, לילד אחר קרא בשם משה, על שם משה דיין שאותו העריץ מאוד, ואחת מבנותיו קיבלה את השם הכל כך ישראלי מאיה. "אני לא כועס על מדינת ישראל, אני כועס על מה שקורה באפריקה, על המנהיגות שלא אכפת לה מהאזרחים", הוא הסביר לה, "אני אוהב מאוד את ישראל למרות שהיא גירשה אותי, כי אני מבין את המציאות, אבל אני חי עם משפחתי בתנאים קשים מאוד".
תומאס סיפר לוולנר שהוא מתקיים ללא חשמל ומים וזורמים, ושהוא מתקשה לשרוד כלכלית. "כשהאו"ם טיפל במחנה, חילקו לכל אחד שמונה דולרים לחודש. היום כבר לא מחלקים כלום", הוא הסביר, "יש לי מעמד של פליט, ואני לא אזרח גאנה, ואין מי שידאג לזכויות הבריאות שלי ושל משפחתי".
השבוע החליטה גלעד-וולנר לטוס לגאנה כדי לסגור מעגל. "לא יכולתי לחשוב על מתנה יותר גדולה ליום ההולדת שלי מאשר לפגוש את מקס ואת המשפחה שלו", היא מספרת בהתרגשות, "הוא המתין לי עם הילדים בשדה התעופה באקרה הבירה. זו הייתה פגישה מרגשת מאוד. הוא שמח מאוד לראות אותי אחרי נתק של כל כך הרבה שנים, והתחבקנו ממושכות. הבאתי לו טאבלט ופאנל סולארי, והבאתי לילדים כדורי רגל וצעצועים".
גלעד-וולנר נסעה איתם אל מחנה הפליטים שבו הם מתגוררים במרחק 7 שעות מהבירה, והזדעזעה כשראתה את המצב שם. "הם גרים בתוך צריף בטון קטן כי אסור להם לבנות בית, אין חשמל או מים זורמים", היא מספרת, "הוא רוצה להקים מיזם חקלאי ולגדל פירות וירקות, ואני מתכוונת לסייע לו. הפאנל הסולרי שהבאתי סייע מבחינת חשמל, אבל זה עדיין לא מספיק. אני רוצה לעזור לו להקים לול תרנגולות מודרני, כדי שיוכל להתפרנס ולשרוד כלכלית".
וולנר, מדברת על עתידו של תומאס ובני משפחתו בדאגה, אבל נחושה לעזור להם. "כרגע הוא עסוק בלשרוד", היא מבהירה, "עבורי הוא כמו הבן שלי, ואני אעשה הכול לסייע לו ואולי להעביר אותו למדינה אחרת, שבה יוכל לפתוח חיים חדשים עם בני משפחתו".
