אומרים שתמונה אחת שווה אלף מילים, אבל מסתבר שעבור אלו שמתקשים להביע את עצמם במילים, תמונה אחת שווה הרבה יותר מזה, כפי שמוכיח בחמש השנים האחרונות פרויקט הצילום החברתי המרגש PHOTO IS:VOICE מבית ארגון הצילום PHOTO IS:RAEL.
הארגון הוקם לפני כשבע שנים על ידי הצלם המקצועי אייל לנדסמן, מנכ"ל הארגון עד היום, במטרה לקדם את עולם הצילום עם פסטיבלים בינלאומיים מושקעים. פסטיבל הצילום הבינלאומי שמתקיים מטעם הארגון, אירוע ותיק שמארח מדי שנה עשרות אלפי מבקרים בשלל תערוכות מישראל ומהעולם, הרצאות, כיתות אמן ועוד, יתקיים השנה בפעם השביעית.
לפני כחמש שנים הבינו בארגון כמה כוח יש להם בידיים – כוח שעליהם לנצל כדי להוביל פעילות חברתית בתחום הצילום. כך החל את דרכו PHOTO IS:VOICE, פרויקט שפועל כדי לאפשר לאותן קהילות להשמיע את קולן, כפי ששמו מרמז. במהלך השנה הארגון מכשיר מנחים מתנדבים בקורס ייעודי, ומעניק להם כלים בשפת הצילום באמצעות ציוד בסיסי, לפעמים אפילו בעזרת הסמארטפון. המנחים נפגשים מדי שבוע במשך 3 חודשים, מקבלים כלים מעשיים, מתנסים בצילום כפרטים וכקבוצה, ובסיום הקורס משובצים בקהילות השונות ומתחילים להתנדב בהנחיית קבוצות צילום בעצמם, שם הם מצלמים, מדברים על התמונות ודרך השיח מפתחים את הקולות הייחודיים שעולים מתוך הקהילה.
"הארגון שלנו למעשה הוקם בסדר הפוך", אומרת אורלי שגב, מנהלת הפעילות החברתית בארגון, "קודם קמנו כארגון צילום ללא מטרות רווח כדי ליצור דיאלוג בין אמנות לחברה, ובהמשך הבנו שאי אפשר ליצור דיאלוג אמיתי בלי לכלול בו את כל החברה. אנחנו לא מטפלים ואנחנו לא תרפיסטים – אנחנו משתמשים במתודולוגיה מחקרית שנוסחה על ידי שתי חוקרות בשנות ה-90, ונעזרים בה כדי לאפשר למשתתפים מקבוצות וקהילות מוחלשות ומודרות בחברה לתעד ולהביע נושאים שחשובים להם באמצעות הצילום. אנחנו מאמינים שהצילום הוא שפה אוניברסלית ונגישה שכולם יכולים להשתמש בה. הצילום מאפשר ליצור חיבורים וגשרים בין קהילות שוליים לחברה עצמה. לכל אחד יש זכות להשמיע את הקול שלו באופן ישיר, ובימים אלו, כשאנחנו לפני בחירות ושומעים כל הזמן על התנגשויות וקשיים – שגרת היומיום שלנו דווקא מלאה בחוויות שמחברות ושוברות סטיגמות".
בסוף כל שנה, הפרויקט מגיע לשיאו, כשהתוצרים והתמונות שמצלמים חברי הקהילות במסגרת הפרויקט מוצגים בתערוכה של הפסטיבל הבינלאומי השנתי, לצד יצירותיהם של צלמים מוערכים מהארץ ומכל רחבי העולם, וחושפים את הציבור הרחב לאמירה הייחודית שלהם, שלרוב אינה נשמעת.
"לא ממקום של חולשה ופסיביות - אלא מתוך חוזק ועשייה"
בפרויקט לוקחות כיום קבוצות מוחלשות משלל רקעים: נוער בסיכון, קשישים, נשים מכורות נקיות, מבוגרים וצעירים עם צרכים מיוחדים, מתמודדי נפש ועוד, אבל נתוני הפתיחה המאתגרים האלו לא מתבטאים בתערוכה עצמה. "כשהמשתתפים מגיעים ורואים את התמונה שהם צילמו מוצגת לצד מיטב הצלמים בארץ ובעולם, הם מאוד מחוזקים", מסבירה שגב, "מדובר במעמד מאוד חגיגי עבורם ועבור כל הסובבים אותם, כמו המשפחות, המטפלים והעמותות והארגון שהם משתייכים אליהם. אנחנו רוצים שהפעילות שלהם לא תהיה ממקום של חולשה ופסיביות אלא ממקום של חוזק, עשייה ואקטיביות".
איך הפרויקט הזה שונה מפרויקטים אחרים שמציגים תמונות מעולמן של קהילות מוחלשות? "הרבה פעמים צלמים מתעדים בצורה מקצועית אוכלוסיות שוליים כדי לחשוף אותן, אבל היופי בשיטה שלנו הוא שאנחנו נותנים לחברי הקהילה להביע את עצמם בעצמם. זה אמנם לוקח זמן, כי כשמתנדב מגיע לקהילה זה כולל תהליך של היכרות, בניית אינטימיות ויצירת קשר, אבל בסופו של דבר זה מאפשר להם לבנות את עולם הצילום ולקלף עוד ועוד שכבה כדי להגיע לקולות הפחות מודעים. רק ככה כל קהילה יכולה להביע באמת את מה שמעניין אותה".
עם השנים רשת הקהילות של הארגון התרחבה משמעותית. לאחר שבשנה שעברה פעלו 20 קהילות, בחצי השנה האחרונה כבר פעלו ברחבי הארץ 55 קהילות שונות שכללו כ-500 משתתפים בסך הכל, בליווי של מעל ל-70 מתנדבים.
המנחים המתנדבים הם בהכרח צלמים?
"ממש לא. צריך זיקה לצילום, אבל לא בהכרח להיות צלמים מקצועיים. חלק מהמתנדבים מגיעים עם רקע וחלק בלי, חלק מרקע חינוכי או טיפולי וחלק ממקום מקצועי. התנאי הבסיסי מבחינתנו הוא לב רחב בבית החזה ואמונה שהחברה הישראלית יכולה להיות מקום טוב יותר".
לדברי שגב, כל הפעילות בשטח מתקיימת בזכות המדריכים המתנדבים ושיתופי פעולה שונים עם עמותות, בתי ספר וארגונים. "הרבה משיתופי הפעולה שלנו נוצרים בזכות המנחים המתנדבים, שיוצרים את הקשרים האלו", מספרת שגב, "אחד מהמנחים הוותיקים שלנו, למשל, הוא אמיר דורי, שהתחיל להתנדב כמנחה לפני חמש שנים בעמותת 'אנוש'. הייתה לו מוטיבציה אישית להפעיל שם קהילת צילום, ואחרי ארבע שנים שבהן הנחה קבוצה בהרצליה, השנה התווספו עוד שבע קבוצות של אנוש ברחבי הארץ".
במקרים אחרים, העמותות שולחות את עובדיהן מטעמן להכשרת המנחים של הפרויקט, כפי שעשתה עמותת "יעדים לצפון", כדי להפעיל את הפרויקט בתשעה בתים חמים בגליל, שמיועדים לנערות בסיכון מהמגזר הערבי, שמצלמות את חוויות היומיום שלהן, כל אחת מעיניה שלה.
כדי לתמוך בפרויקט, יתקיים ביום שני הקרוב (2.9) במוזיאון תל אביב לאומנות ערב התרמה לפעילות החברתית של הארגון, שיכלול הופעה של עברי לידר ולירון קרול. "כל התמיכה תאפשר לנו להרחיב את הפעילות ליותר קהילות ולהשמיע את הקולות הייחודיים של החברה הישראלית כולה", אומרת שגב.
"התמונות מדברות ומספרות בשבילם"
בפרויקט משתתפת גם קבוצת רקפת, שהקימה רקפת קלישוב, אם לגלעד בן ה-28, שחיין מקצועי עם צרכים מיוחדים. הקבוצה היא למעשה מועדון שמעניק כמענה לצרכי ספורט, חברה ותרבות לספורטאים בגיל 20 ומעלה עם צרכים מיוחדים וליקויי למידה מורכבים בתפקוד גבוה. תחילה התמקדה הפעילות במועדון סביב פעילות ספורטיבית, אבל המשך התרחבה פעילות הקבוצה למגוון תחומים, ולפני כשנתיים הצטרפה גם לפרויקט PHOTO IS:VOICE.
"להרבה מהחברים במועדון שלנו יש קושי בהבעה", מסבירה רונית הוף, רכזת הפרויקט מטעם הקבוצה ואם לטל, גם היא ספורטאית מקצועית עם צרכים מיוחדים, "בשבילם הצילום הוא שפה שמאפשרת להם להביא את הקול שלהם, את הרגשות שלהם, את מה שהם אוהבים ופחות אוהבים – דרך תמונה. הם לומדים את שפת הצילום, את הכלים, את הטכניקות השונות, ובשביל זה עולם ומלואו, הם מקבלים במה להביע את עצמם, זה מרים אותם, זה נותן להם להרגיש כמו כולם".
הספורט אמנם מעניק לילדים שלהן מקום לבטא את הכישרון שלהם ולהתחרות, אבל השתיים מסבירות שחסרה להם תקשורת הבאה לידי ביטוי באמצעות פוטו ווייס.
– עד שהצטרפו לפרויקט. "גלעד הבן שלי הוא לא כל כך דברן", מדגימה קלישוב, "אבל כשהוא הולך לים ומצלם תמונות, הן מדברות בשבילו, הן מספרות כמה זה תורם לו לספורט ולרוגע, זו השפה שלו במקום הוורבליות". "זה נותן להם המון ביטחון ליצור תקשורת, כי להרבה מהם יש קשיים שפתיים ואחרים, אז הם חוששים והולכים אחורה. בצילום הם יכולים להתבטא בלי לפחד שמישהו יבקר אותם. אפשר לראות את זה בקבוצת הווטסאפ שהקמנו לפרויקט - הם מפיצים שם את התמונות שלהם, מציגים את העבודה שלהם ומתקשרים. אלו דברים שביומיום הם לא עושים כי הם מפחדים שיצחקו, שילעגו, הכלי של הצילום נותן מימד אחר ומשלים לשפה הוורבלית".
לאחר שבשנה שעברה הציגו חברי קבוצת רקפת את התמונות שלהם לראשונה בתערוכה השנתית של PHOTO IS:RAEL, גם השנה היצירה שלהם תקבל בתערוכה במה יחידה במינה. "בתערוכה הם מקבלים תגי צלם, ומסתובבים כמו שווים בין שווים בין צלמים מפורסמים מהארץ ומחו"ל", מתארת קלישוב, "זה מעלה להם את הביטחון ואת הדימוי העצמי, והם גם נחשפים לעולמות חדשים שאחרת לא היו נחשפים אליהם".
"יש פה ניפוץ של התפיסה שאנשים עם צרכים מיוחדים לא יכולים לצלם ככה, ובכלל שבירת חומות וניכור. הייתה לנו למשל מנחה מתנדבת ששובצה בקבוצה של אנשים עם אוטיזם. היא אמרה לנו בצורה גלויה שהיא לא ממש יודעת מה זה אוטיזם, אבל באה עם לב פתוח. כשהיא התחילה לפעול בקבוצה קרו שם דברים מופלאים, ונוצרה אהבה אדירה – בקבוצה התאהבו בה ולא היו מוכנים לתת לה ללכת, והיא עצמה הפכה לשגרירה מספר אחת של אנשים עם אוטיזם. יש לי המון חיבורים מדהימים כאלו – מנחה שמגיע מטייבה להנחות ספורטאים עם צרכים מיוחדים ברמת השרון, אם שכולה שנוסעת כל פעם שעה דרומה כדי להנחות קשישים, פנסיונרית מתל אביב שנוסעת להנחות מכורות נקיות בבאר שבע. לפעמים החיבורים פשוטים ולפעמים הם חושפים את המורכבות בחברה שלנו, אבל כולם זכאים לבטא את עצמם".