מזג האוויר שוב מתקרר, השלג שוב בדרך לחרמון, ובקרוב בטח ניסע עוד פעם הרחק לצפון, נטפס אל ההר הכי גבוה במדינה, ואחרי שנצלח את הפקקים נגיע אל אחד מהדברים שהכי מרגשים אותנו – שלג בישראל.
אבל מסתבר שהדבר הכי מרגש על ההר קורה בכלל מחוץ לאתר החרמון, בצד השני שלו. גם החורף, כמו בחמש בשנים האחרונות, הופך השטח הצבאי שבין שני מוצבי צה"ל הגבוהים שעל החרמון לממלכת חורף קסומה, שבה כלבים יפהפיים עם פרווה עבותה מושכים אחריהם מזחלות עם ילדים צוחקים – ילדים שסובלים ממחלות קשות או ממוגבלויות שונות, ומגיעים מהשגרה הלא פשוטה הזאת ליום של חוויה מעולם אחר.
למשך כל הזמן שיש שלג בחרמון, הילדים מגיעים מדי יום ליום של חוויה אחרת. מאחורי הפרויקט הקסום הזה עומדת עמותת ארז של יוצאי יחידת האלפיניסטים של צה"ל, שלצד הפעילויות השוטפות שלה עם בוגרי היחידה ובחילוץ והצלה, מפעילים בחמש השנים האחרונות את הפרויקט היפהפה הזה, שזכה לכינוי "להקת החרמון".
"אנחנו מאמצים ילדים מכל מיני מחלקות בבתי חולים, בתי ספר של ילדים עם צרכים מיוחדים, ילדים על הרצף האוטיסטי, חולי ALS, ילדים נכים, ומביאים אותם לפה ליום כיף. יש לנו אופנועי שלג, חתולי שלג וגם מזחלות שלג עם שישה כלבי מזחלות, שמגיעים אלינו מאנשים שמשאילים לנו אותם מדי שנה לכל התקופה", מספר גידי בן דור (39) מנווה אטי"ב, שמנהל את הפרויקט בפועל לצד יוסף טוויטו מדי שנה, "המטרה היא לתת לילדים הלו משהו ייחודי משלהם, משהו שאין לאף ילד בריא".
"הכלבים ליקקו אותה, ופתאום ראינו את החיוך שלה"
הפרויקט של "להקת החרמון" התחיל לפני 5 שנים, כשאחד ממקימי עמותת ארז, שמעון פריינטה, שהתמקד בפעילות עם הילדים בעמותה, החליט להגשים חלום, ולהביא עבורם לחרמון מזחלות עם כלבים. "הוא איש של חזון", אומר בן דור. העמותה פנתה אליו ואל טוויטו, שניהם כלבנים מנוסים, ושלחה אותם ללמוד את נושא כלבי מזחלות בשוודיה. כשחזרו, הם איתרו בעזרת הקשרים שלהם בעלי כלבים מסוג אלסקן מלמוט שיוכלו להתאים לפרויקט, ביקשו מהם לתת את הכלבים שלהם, ונענו בחיוב. "אנחנו גם מסננים מאוד חזק את הכלבים, כי הם צריכים לעבוד, אבל גם להיות עם אופי אבסולוטי כלפי ילדים", מסביר בן דור.
מאז הם נמצאים כאן מדי חורף, כל זמן שיש שלג, תקופה של בין חודש וחצי ואפילו עד שלושה חודשים, עם להקה קבועה של שישה כלבים שנמצאים איתם מדי שנה. בכל חורף הם מארחים כ-2500 ילדים. "אנחנו נמצאים במקום שהוא רחוק מאתר החרמון, ושם יש שלג כמעט חודש יותר", מסביר בן דור.
בן דור, מאלף ומנהל פנסיון כלבים, למעשה מתעסק בפרויקט הזה מדי שנה בהתנדבות מלאה, על חשבון העבודה הרגילה שלו. "אני מודיע לכולם שאני יוצא למילואים, מוריד 75 אחוז מהעבודה שלי, ובא להתנדב בעמותה למשך חודשיים-שלושה", הוא מספר, "זה לא תמיד קל, אז אני מנסה כמה שפחות לשאול שאלות. אם יש קבוצה של חולי סרטן, אני לא שואל מי סופני ומי לא, כי אחרת זה פשוט ישחק אותי, ואם אני לא אהיה פה, אז הפרויקט הזה לא ייצא לפועל, כי אני גר כאן ויכול להרשות לעצמי".
אבל בן דור מעדיף דווקא להתמקד בכלבים. "אנחנו הסיפור הכי פחות מעניין פה", הוא אומר, "הכלבים מאוד מעצימים את הילדים. אלו יכולים להיות ילדים שמאושפזים שנה, ופתאום הם יוצאים החוצה ומגיעים לפה. הייתה למשל ילדה אחת שהיה לה סרטן, והיא פשוט לא רצתה כלום. היא כל הזמן בכתה, לא נהנתה משום דבר, ופשוט לא רצתה לעשות כלום. ואז פתאום היא מגיעה לכאן ושומעת את הכלבים נובחים ואת היללות המיוחדות שיש למלמוט. היא יוצאת החוצה ולאט לאט מתקרבת אליהם, היא מלטפת אותם והם מלקקים אותה ופתאום רואים את החיוך שלה, רואים איך היא כבר לא לבנה כמו סיד, ובסוף היום עולה לאוטובוס מחויכת. בשביל זה אנחנו עובדים. בסופו של דבר, אני עושה את זה בשביל לקבל חיוך כזה".
"רוצה לתת להם את הרגע הזה"
"כשמדריכים שלנו מצליחים להוציא חיוך מאחד מהילדים, זה הדבר הכי מטורף בעולם", מספר בן דור, "הייתה כאן יום אחד קבוצה של ילדים עם אוטיזם שלא מתקשרים. התחלנו את הפעילות, והכלבים התחילו לרוץ, ופתאום אחת הילדות התחילה לצחוק. היא אף פעם לא צחקה קודם, והכלבים פשוט היו באטרף. הם עשו ארבעה סיבובים רק לילדה הזאת, כשלרוב אחרי ארבעה סיבובים הם כבר גמורים, והילדה לא מפסיקה לצחוק. אלו הדברים המדהימים באמת".
ואכן, לדברי בן-דור גם הכלבים מאוד נהנים מהפעילות. "האנשים נותנים את הכלבים שלהם, אנחנו מאכילים אותם ומטפלים בהם, והם משמשים בתור כלבי מזחלות. בין היתר הם גם נחים לא מעט, והילדים מלטפים ומסרקים אותם", הוא מסביר, "אם כלב לא נהנה, אצלנו אנחנו מחזירים אותו לבעלים. רואים שהם נהנים, ואני לא יודע למה, אבל ככל שיש קבוצה עם סיפור קשה יותר, הם יותר באטרף כשאני בא לקחת אותם בבוקר. כל לילה אני לוקח כל כלב, מספר לו על הקבוצה של מחר, ואומר לו לנוח ולהתכונן. אני מדבר איתם, כי גם הם חלק מהפרויקט הזה".
בנוסף למזחלת הרגילה, השנה הצטרפה לפעילות מזחלת חדשה ומיוחדת, בעזרת תרומה שקיבלה העמותה כדי להוציא לפועל רעיון של בן דור. "סיפרתי למי שבונה לנו את המזחלות בשוודיה מה החזון שלי, והוא בנה את המזחלת לפי זה", היא מספר, "הרעיון שלי היה לקחת ילד, ולתת לו חוויה, לתת לו את הרגע הזה. החלום שלי היה שהילד יעמוד על המזחלת וינהג אותה ביחד עם מישהו, למשל אחד האחים שלו, שיישב לפניו – זו התמונה שהייתה לי בראש, שתוכל גם להישאר להורים. עד עכשיו, התמונה הייתה תמיד של הילדים יושבים כשמאחוריהם יש את הכלבן שמלווה אותם, אבל לא רציתי שהוא יהיה בתמונה. רציתי שלילד תהיה חוויה יותר גדולה. אז בנינו מזחלת שבאמצע שלה הילד יכול לעמוד, לנהוג ולשלוט בבלמים, והכלבן עומד מאחוריו ככה שכשמצלמים, לא רואים אותו. המטרה היא לתת לילד את החוויה, אבל גם את התמונה, כי מגיעים לפה ילדים סופניים שבסופו של דבר לא ממשיכים, ואני יכול לתת להם את הרגע הזה, להיות משפחה".