להתחיל מחדש

כמעט 13 שנים פעלה מסעדת רונימוטי האיטלקית ברחוב מאז"ה בתל אביב. רשמית קראו למקום "לה רפובליקה", אבל אף אחד לא באמת קרא לו ככה. כולם קראו לו "רונימוטי" כי זה היה מקום אישי, צנוע במהותו, כזה שהתרחק מטרנדים ושאף לעשות את שלו בצורה עקבית. אוכל איטלקי, טעים, מחומרי גלם טובים, באווירה לא יומרנית של ביסטרו קלאסי. כשהקורונה הרעידה את אמות הסיפים, המסעדה הצליחה לשרוד. אלא שאז הגיע 7 באוקטובר והכריע את הכף סופית עבור מוטי סופר, השף והבעלים. לה רפובליקה נסגרה. זה היה מסוג המקומות שאפשר לספור כיום על יד אחת, בעיר רווית תחלופה שבכל חודש מוצאת את השניצל הוויראלי לעמוד בתור עבורו. אולי לכן סופר עבר לשפיים.

את לנטו, המסעדה החדשה שלו, הוא פתח עם שותף שהרים אליו טלפון אחרי המלחמה והזמין אותו לבוא לעבוד. הוא עצמו עדיין מתגורר בתל אביב, אבל עושה את הדרך למתחם חוצות שפיים הוותיק פעמיים ביום. השותפות בין סופר לבין גלעד ירקוני, הבעלים של מעדניית החצר האחורית באותו המתחם, החלה למעשה במעדנייה. די מהר השניים הרגישו שצריך לקחת את הדברים קדימה לכדי מסעדה של ממש, ולא רק אוכל גראב אנד גו של בתי קפה קלילים. הם השתלטו על חלל סמוך, צמוד למתחם שטיפת רכב, שיפצו אותו ופתחו בו טרטוריה קטנה שדי קשה למצוא כשסתם מתהלכים במתחם. גם אנחנו התמהמהנו זמן לא קצר בנסיעה הלוך ושוב בין סניף ארומה לחנות חומרי גלם אסייתית, עד שאיתרנו את דלת העץ של לנטו החדשה ונכנסנו פנימה.

פיצות ופסטות? פחות

אם לשפוט לפי רושם ראשוני, הנראות פה ארעית למדי. זה לא מקום מסוגנן ומעוצב למשעי. לפרקים, אלה שיושבים בסמיכות לקיר הפנימי שומעים היטב את הפעילות במכון הצמוד לשטיפת רכב (סוגיה שהובטח לנו שבקרוב יטפלו בה). אבל יש ברנדומליות המחוספסת הזאת גם משהו סימפתי ושובה לב. התפריט מודפס מדי יום מחדש עם שינויים בהתאם להיצע הדגים והירקות בעונה. הוא הוגש לנו על ידי מלצרית צעירה, רק בשביל להיות מוחלף בגרסה המעודכנת כמה דקות לאחר מכן. הורגשה תחושת בלבול באוויר, אבל ככה זה במקומות שהם יחסית חדשים.

כשקוראים את שמות המנות ניכר שעבור מי שמחפש מסעדת פסטות ופיצות שגרתית, לנטו היא לא הכתובת. יש כאן רשימה ממוקדת של מנות, שכללה ביום שביקרנו שתי פסטות ופיצה אחת שהיו אטרקטיביות פחות מכל מנה אחרת ברשימה. המנות הראשונות תפסו את העין עם אפשרויות כמו סרדינים תאומים (גרסת הבית לסרדינים מחותנים, שהזכירה לי מאוד את המנה האהובה ממסעדת טופולינו האיטלקית הירושלמית הוותיקה, שגם בה היה משהו חם וצנוע כמו כאן), בוראטה עם פסטו ירוקים ומשמשים מבושלים בסוכר וטרטר עגל עם איולי חזרת. אלה לא מנות איטלקיות שמוצאים היום בכל מקום, אלא מנות מלאות ביטחון עצמי של טבח עם ותק של עשרות שנים שלא מחפש להתחנף לאיש.

ראשון נחת על השולחן סלט פנצנלה (62 שקלים) עם שלל סוגי עגבניות וקרעי מוצרלה טובה, שמה שייחד אותו היה פלפלים קלויים, לצד קרעי פוקצ'ה שנאפית במקום וזיתי קלמטה. זה היה סלט תקני לחלוטין, לא מסעיר אבל אפקטיבי. בייחוד התבלטו נגיסות הפוקצ'ה הטעימה, שספגה את הרוטב החמצמץ-מתוק. המשכנו למנת פתיחה נהדרת של אספרגוסים צלויים (56 שקלים), שנמצאים עכשיו בשיא עונתם. הירוקים שמרו על עמוד השדרה שלהם, לא כמו המקלות המסמורטטים שמקבלים בהרבה מקומות אחרים, ובמקביל קיבלו טעמי צלייה מצוינים שהחמיאו לגבינת הכבשים המלוחה ששודכה להם עם שמן זית טוב ותבלין זעתר שמכינים במקום. לא היה כאן שום דבר איטלקי במובהק, להפך, זאת מנה שיכולה להיות מוגשת במסעדה ה"ישראלית" ביותר. אבל כשזה טעים אין צורך בהסברים.

מנות שעושות מסעדה

טעימות אפילו יותר היו מנות ההמשך; מנת הביס שרימפס בלימון ועשבי תיבול עם שום (68 שקלים) כללה שרימפס חביבים מתוצרת קפואה, שטבלו ברוטב מצוין עם עקצוץ לימון ושום טוב שעשה את המנה. באדיבות המקום הוגשה לנו גם מנת נודי - כופתאות תרד וריקוטה גדולות בחמאת פרמזן שופעת אומאמי (58 שקלים). לא מנת פתיחה לכל אחד, במרקם עיסתי ששונה מהניוקי השגרתי, קרוב המשפחה - אבל בעיניי כופתה מתמסרת שופעת תרד וגבינות היא לא משהו להלין עליו.

מנת הפתיחה הטובה ביותר הייתה הסרדינים התאומים (42 שקלים) - רביעיית סרדינים טריים שפולטו, נפתחו ומולאו בעשבי תיבול שהשולט בהם הוא מרווה טרייה. אחר כך הם קומחו וטוגנו, ולהגשה הונחו על רוטב עגבניות מצוין. מנה פנטסטית בשילוב טעמים ים תיכוני, שמוציא את המיטב מדגת העונה ומעשבי התיבול המעולים והארומטיים. אם היו בצלחת שלושים סרדינים כאלה, גם בהם היינו מטפלים בקלות. אלה בדיוק המנות שעושות מסעדה. מנות שזוכרים. שלפתע מתעורר אצלך חשק אליהן. שגורמות לך לרצות לחזור.

למנת הפסטה שהזמנו, ולו כדי לצאת ידי חובה (בכל זאת, מסעדה איטלקית) - רצועות טליאטלה שהוגשו ברוטב של שרי קונפי, זעתר, חמאה ופרמזן (72 שקלים) - כבר לא הייתה אותה השפעה. זאת הייתה פסטה בנאלית ברוטב סתמי למדי, שאין צורך להכביר עליה מילים. גם פסטה בעגבניות יש דרך לעשות בצורה מעניינת קצת יותר. אם הולכים על פשוט, זה צריך להיות הכי טוב שיש. כאן זה היה רק פשוט.

נועצנו בשתי מלצריות וגם בבעלים על המשך הארוחה. ככלל המנות כאן לא גדולות, והרגשנו שיש מקום למנה נוספת. כולם כיוונו אותנו אל הסינטה. סטייק סינטה במסעדה איטלקית? שוב המקום לחדד את המסר - בעיניי זאת לאו דווקא מסעדה שבאים אליה כדי לאכול אוכל איטלקי. הסינטה, ששוכנענו להזמין אף שזו הייתה המנה היקרה ביותר בתפריט (148 שקלים), הייתה יוצאת מגדר הרגיל. נתח שיושן במקום 48 ימים, והוגש לצד רוטב מיותר בתכלית וירוקים טובים. כל ביס בנתח הזה היה מפתיע, עשיר בטעמי בשר מצוינים שלא צריכים שום תוספת, במידת עשייה לא פחות ממושלמת. אם מוטי סופר עומד כאן ומכין לכם סינטה, זה שווה הגעה מיוחדת.

חשבנו שנתח בשר יהפוך את הארוחה למוגזמת, ושגינו. הוא היה כל כך טוב, עם קצת מלח גס, שדי מהר לא נותר ממנו זכר. לגימה אחרונה מהריוחה האדומה שהזמנו לצד האוכל, ונותרנו מעבר למסופקים.

מתוק מעז

סיימנו בפנקוטה בסיסית וטובה עם פירות יער מעליה (46 שקלים). סיום צנוע, מדויק וחביב, בדיוק כמו המהות של המקום הזה. עם שתי מנות שהותירו חותם, סינטה נהדרת וסרדינים תאומים שהם גרסה לנוסטלגיה נפלאה, אפשר להכריז על לנטו כעל מסעדה שהיא אולי בתחילת דרכה, אבל כבר עכשיו טמונה בה הבטחה להפוך למקום משפחתי ויציב שהוא נדיר לאזור. דווקא כשזה נוגע למנות האיטלקיות המוכרות יותר, שלתחושתי אפשר למצוא טובות מהן במקומות אחרים, יש לדחוף עוד את הגבולות. הרי פסטה יש כבר בכל מקום. נדרשת קצת תעוזה שתיקח את המנות הבנאליות לכיוון מעניין יותר, או להפך - תמצות הפשטות ודיוקה - ובידיים המוכשרות של סופר אין ספק שגם אלה יהפכו למנות מצוינות.

כשבוחנים את לנטו אל מול אפשרויות אחרות בסביבה הקרובה, כוכבה זוהר אף יותר. מציתות לתושבי המושבים הסמוכים שהגיעו למסעדה, נשמע שיש קונצנזוס של התלהבות מכך שכבר לא צריך לעלות על כביש החוף לכיוון הרצליה או תל אביב בשביל ארוחת ערב טובה. עכשיו נותר לקוות שרצפי המלחמות שגדעו את הדרך של סופר בתל אביב יאפשרו לו להפיק מתוק מעז, ולהמשיך להציע לאזור שפיים את הוותק שלו בעבודת המטבח. הפעם, במקום במסעדת ענק בלב תל אביב, בתפאורת עץ כפרית, עם תמחור שהוא לרוב שפוי יחסית ומרחב לגדול. רק בבקשה, בפעם הבאה שנבוא נשמח לפסקול שונה מקרצוף של מכוניות. הבטחתם.

לנטו. מתחם חוצות שפיים, כביש החוף