עצירת חובה לחובבי קוסקוס

כשזה נוגע לקוסקוס, כמעט לכל אחד יש כתובת קבועה. מקום שהוא מוכן להישבע בו וחוזר אליו בכל פעם שהנפש חפצה באוכל מנחם, כזה שלרוב מאלץ אחריו מנוחה טובה. אלה בדרך כלל מסעדות ביתיות, סמוכות לשכונת המגורים, שמכירים שנים ארוכות. אבל כשמחפשים קוסקוס טוב בעיר זרה? זה כבר מבחן לא פשוט. מבחן שהוא בסופו של דבר בדיקת אמון, וגם השוואה בלתי נמנעת לגרסה הביתית או למקום הקבוע. פתאום לכל אחד יש קריטריונים קשיחים של טעם ומרקם.

באופן כללי, ובניגוד לשיפודים, אוכל מהיר פופולרי כמו המבורגר או פיצה, וכמובן שווארמה, נסיכת המנות המסוקרות בישראל - מוסדות קוסקוס שהפכו לשם דבר הם עדיין עניין נדיר בארץ: פינוקי האוכל של כרמל בנתניה, עם תבשיליהם הטריפוליטאיים וגישה משפחתית, הוא דוגמה בולטת למוסד שמגיעים אליו מכל הארץ. כך גם בכור את שושי הוותיקים או מסעדת גואטה הביתית (שתיהן מתל אביב). וכשמדובר בקוסקוס יוקרתי יותר, נכנסת לתמונה יאקוטה הבאר-שבעית, שפועלת בעיר כבר למעלה מחמישים שנה והפכה אחת המנות הכי ביתיות שיש לצלחת שאפשר לאכול ליד כוס יין בערב.

אל המסעדות המבוססות הללו מצטרפת מסעדה חדשה יחסית, גם היא בבאר שבע: סולת. מסעדה עם שם צנוע וסימפטי לא פחות מהאוכל שלה. נסיעת עבודה לדרום שלחה אותי לחפש מקומות מסקרנים שעדיין לא אכלתי בהם בעיר. רוב ההמלצות שקיבלתי היו למקומות מוכרים שכבר סיקרתי בעבר, בעיקר כאלה המזוהים עם קהל הסטודנטים של באר שבע: הכריכים המצוינים של פינת אוכל, אוכל הודי סימפטי בהודו הקטנה, קבב עסיסי בקבב אמונה המיתולוגי והמלצות רבות מעוקביי באינסטגרם על בר-מסעדה בשם בסטורי, תחנה שבהחלט אבדוק בביקור הבא בעיר.

אבל מעל הכול התחשק לי אוכל ביתי, ובעיקר קוסקוס. זה מה שהפיל את הפור על סולת, אחרי שתושב העיר אמר לי בפשטות: אם קוסקוס בבאר שבע - אז כאן. הדרך לעיר החליפה תפאורה מירוק לצהוב-חום מדברי. החנינו באזור השוק השומם למדי בשעת צהריים מוקדמת של אמצע שבוע, וצעדנו לסולת. חצינו רחוב ועוד רחוב, הכול הרגיש כמעט נטוש, חוץ מסניף צבעוני של גלידה באר שבע, שסקרן אותנו לרגע רק כדי לאכזב בנוסטלגיה שלא עומדת במבחן הזמן. תור קטן ליד עמדת ההזמנה היה הרמז היחיד שהגענו ליעד.

סולת היא מסעדה קטנה ולא מתיימרת, לא רחוקה מתחנת דלק וכביש ראשי. יש בה כמה שולחנות בפנים, שולחנות חיצוניים פחות מזמינים, ובעיקר הרבה מנות טייק-אוויי ומשלוחים של קוסקוס לרחבי העיר. התפריט מציע צלחות קוסקוס בשריות או צמחוניות וגם כריכים בבגט עם קציצות, שקשוקה או עוף. בימי שישי המקום הופך לנקודת איסוף לאוכל ביתי מוכן: סלטים כמו מאשוויה וצ’רשי, סלט תפוחי אדמה, מטבוחה או סלק, עיקריות כמו מרקי קובה, קובות מטוגנות וסיגרים, תבשילים כמו מלוחייה טוניסאית וקציצות דגים, וכמובן קוסקוס בעבודת יד שאפשר לקחת הביתה.

לעסק. הזמנו שתי מנות קוסקוס: אחת עם לוביה ברוטב אדום, חתיכת עוף וקציצת עוף וירק; והשנייה - קוסקוס עם פקיילה, מנת חורף שקשה לעמוד בפניה. אחרי דקת המתנה נחתו על השולחן סלטי הפתיחה: זיתים ירוקים סוריים מתובלים היטב, חמוצים פריכים של גזר וכרוב, פלפלים חריפים ירוקים, סלט כרוב טרי ומוצלח, וגולות הכותרת: צ’רשי דלעת פנטסטי ומטבוחה עמוקה ופיקנטית במידה, כזו שמיד מבקשים ממנה עוד.

סלטי פתיחה הם תמיד אינדיקציה טובה להמשך, והפתיחה בסולת הייתה נעימה, טרייה, מגוונת ומוצלחת מאוד. אבל זו הייתה רק ההקדמה לדבר האמיתי. הקוסקוס הגיע. שתי צלחות חמות ונדיבות: האחת בוהקת ברוטב אדום אטרקטיבי עם לוביה, והשנייה עם תבשיל פקיילה ירוק-שחרחר שמעיד על שעות ארוכות על האש. רק לכתוב על זה מעורר בי רצון לחזור לשם בזה הרגע ולאכול אותן שוב.

פתיתי הקוסקוס עצמם היו קטנטנים ואווריריים, אחד-אחד לפי הספר, מעודנים ונעימים על החך. רוטב העגבניות והשום של הלוביה היה מתובל במדויק והחיזוקים מהצ’רשי או המטבוחה הקפיצו כל ביס עוד קצת. השעועית הלבנה התפרקה בפה, והשילוב עם גרגרי הקוסקוס הנפרדים הזכיר למה מדובר במיתולוגיה של אוכל ביתי, כזה שרוצים ממנו עוד ועוד, במיוחד ביום קריר.

הפסקה מתודית מהקוסקוס הייתה הכרחית כדי לטעום מהקציצה ומהעוף הצלוי. כאן ההתלהבות נרגעה מעט: הקציצה הייתה חביבה אך לא זכירה במיוחד, והעוף - ביתי, עשוי היטב, אך לא כזה שמצליח להתבלט מנת הקוסקוס העילאית הזאת. במקרה הזה, גרסה צמחונית של קוסקוס לוביה עם שפע רוטב הייתה מספקת לא פחות.

מנת הפקיילה סיפקה קונטרה עדינה ומרשימה ללוביה. תבשיל מאופק, עמוק וביתי באמת. הבקר שמר על גוף ונתחים, עלי הסלק התפרקו בבישול הארוך וצבעו את הצלחת בירוק עמוק, והכול התחבר למנה שמצדיקה לגמרי את שמה בתפריט: פקיילה של סבתא. שותפתי לארוחה ואני התלבטנו איזו מהצלחות טובה יותר, וכל אחת נותרה נאמנה לבחירה שלה. שתיהן ללא ספק היו הנאת צהריים נדיבה במיוחד, כזו שאכלנו כמעט עד תום, לפני שנאלצנו לעצור.

זה לא מובן מאליו להקדיש טור המלצות, שסוקר לרוב מקומות יוקרתיים ומדוברים, למסעדת אוכל ביתי שמתמקדת כמעט במנה אחת. אבל כמו שקרה בעבר עם מקומות חריגים באמת (כמו ההמבורגר של גיא בפרדס חנהופיתה זורבה בנתניה), גם סולת מרגישה כמו מקום ששווה את שבירת הדפוס. זו לא מסעדה שדורשת טקסיות, אלא מקום פשוט שעושה אוכל נהדר, שמתאים בדיוק לחורף הישראלי הקצר.

בדיעבד, הארוחה בסולת הייתה גולת הכותרת של כל הנסיעה דרומה. כזאת שביום קריר מתחשק לחזור אליה שוב בשביל אוכל מצוין, מחיר הוגן ותחושה של בית, גם אם לא הבית הביולוגי שלי. מקום צנוע שעושה הרבה יותר מהנדרש, עם קוסקוס בעבודת יד שגונב את ההצגה ותבשילים מוקפדים שנמזגים מעליו. לא אתפלא אם למרות גילו הצעיר יחסית, סולת תהפוך לאחת מאותן נקודות סודיות שממליצים עליהן לחברים או מתכננים סביבן עצירה מיוחדת בדרך למדבר. בקיצור: יש כאן, בתקווה, מוסד אוכל ביתי חדש בהתהוות.

סולת. העצמאות 1, באר-שבע. שני-חמישי 11:00-16:00. שישי 08:00-13:00. טלפון: 08-6620066. כשר