המקרר שלי מפוצץ באוכל, מפוצץ. ההורים של טל שלחו לנו אורז עם ירקות, קינואה עם גזר, כוסמת עם בצל, פתיתים ושניצלים. מארוחת שישי נשארו עגבניות צלויות, קצת סלמון, קציצות עוף עם אפונה ושני נתחי עוף בתנור – וזה אחרי שאתמול טל הכין לנבו פסטה ולעצמו סיר ענק של אורז, כאילו הוא מתקיים ביקום מקביל מבלי לטרוח לפתוח את המקרר ולראות שאשכרה יש בו אוכל ולא צריך להכין חדש.

שפע זו ברכה, אבל לשפע הזה היה תאריך פג תוקף. לשמחתי, האדם הצליח לאתגר את הטבע וליצור מנגנון מכני שעוצר את הזמן ויכול להשהות מאכלים מלהתיישן ולהתקלקל. נשמתי עמוק, לקחתי שרפרף וניגשתי למשימה הכי מבאסת: לפנות מקום בפריזר.

בימים שלפני הסגר נערכתי כמו איזה פרפרית אפוקליפסה אמריקאית ופוצצתי את המקפיא באוכל מוכן שקניתי. עברו כמה שבועות ואיכשהו הסתדרנו מבלי להידרש יותר מדי להפשרות, והנה הגיע גל נוסף של אספקה ועכשיו צריך למצוא מקום במחסנים בשביל הסחורה החדשה. אחרי ששיחקתי את הטטריס המכאיב בידיים והשנוא ביותר בעולם והצלחתי ליצור כמה חללים פנויים בפריזר, עברתי לשלב הבא. הוצאתי מהמקרר את כל הקופסאות והתחלתי למיין אותן לפי תאריכי ההכנה של המאכלים שבתוכן, כמו שאני עושה עם החלב. בכל פעם שמגיע מהסופר משלוח אני מקדמת לקדמת הבמה את מוצרי החלב הישנים ודוחפת אחורה את אלה החדשים שהגיעו היום, עם תאריך פג התוקף הרחוק, כי אחרת טל פשוט יגמור את החדשים בלי לבדוק בעוד הישנים יחמיצו לעצמם בירכתיים. הפעם ערכתי את אותו המסדר רק עם אוכל: בשורה הראשונה על השיש הצבתי אוכל טרי טרי, בשורה השנייה אוכל מאתמול ובצמוד לקיר המטבח הנחתי את האוכל שנשאר איתנו מיום שישי. מתוך השורות החרגתי כמה מאכלים שיותר מתאימים להקפאה (הקציצות עם האפונה והשניצלים) ואת היתר החזרתי למקרר באותן השורות, רק בהיררכיה הפוכה: הטריים מאחורה, הישנים מקדימה, מוכנים לשליפה.

הייתי מאוד מרוצה מעצמי, אבל אז פזלתי אל שני ילדים חורגים שנותרו מיותמים על השיש והמתינו לדיון המיוחד בעניינם: הפסטה משלשום והאורז הלבן מאתמול, שאומנם עוד לא התיישן מאוד אבל בלט באי האטרקטיביות שלו נוכח כל התוספות ומנות הדגנים המושכות ממנו שמילאו את המקרר. היה לי ברור שאנחנו עומדים פה מול אתגר המיחזור, והתחלתי לחפש מתכוני שאריות.

מהפסטה החלטתי להכין מק אנד צ'יז, ומהאורז רציתי להכין אורז מטוגן כזה, קצת חום. המתכון למק אנד צ'יז מהיר נבחר למרות שלא היו לי לא פרמזן מגורד ולא צ'דר מגורדת, אבל כן היו לי בפריזר מלא קצוות וסופים של גבינות צהובות שהקפאתי במקום לזרוק ועכשיו הייתי צריכה שלוש כוסות של גבינות כאלה. זה אות משמיים, חשבתי לעצמי ושפכתי את כל הגבנ"צים הקפואים על השיש שיפשירו קצת, למרות שידוע לי שצריך להפשיר דברים במקרר למשך הלילה. אי אפשר היה באמת לכמת את זה לכוסות כי הכל היה בפרוסות, היו שם קצת מוצרלה וקצת גאודה וקצת נעם וקצת גלבוע וקצת צ'דר שפעם נבו ביקש בסופר ואחר כך לא נגע, ואחרי שהרתחתי את החלב עם הקמח הוספתי אותן והתלבטתי אם לא הגזמתי עם הכמות. הגבינות נמסו לאיטן ואני חשבתי שמה שאני מכינה זה בעצם פסטה עם גבינה צהובה, אין דרך אחרת להסתכל על זה, ואם הילדים שלי לא יאכלו את זה מה שיקרה זה שאני אוכל, ובאסה כי אני נורא מנסה לא לאכול זבל. מצד שני, איזו ברירה הייתה לי? הפסטה הזו לא הייתה במצב לשום מיחזור אחר.

נועה מכינה ארוחת שאריות (צילום: אלון חן)
בלי צ'דר, אבל עם שלל קצוות גבינה אחרים | צילום: אלון חן

נועה מכינה ארוחת שאריות (צילום: אלון חן)
בשלב הזה עוד הייתי אופטימית | צילום: אלון חן

אחרי שהגבינות והחלב התערבבו שפכתי את הפסטה לתוך הסיר והעברתי לתבנית אותה הכנסתי לתנור. אני כיוונתי יותר למנה פשטידתית יציבה כזו, אבל אחרי יותר מחצי שעה זה עדיין היה רטוב ולא התמצק והבנתי שזה לא הולך להשתנות.

נועה מכינה ארוחת שאריות (צילום: אלון חן)
כיוונתי לסוג של פשטידה, כמו בסדרות אמריקאיות | צילום: אלון חן

נועה מכינה ארוחת שאריות (צילום: אלון חן)
תגידו מה שתגידו, הילדים אכלו | צילום: אלון חן

חשבתי לפחות עם האורז ללכת לכיוון פחות ג'אנקי. מצאתי מתכון לאורז מאתמול עם ירקות והתחלתי לעבוד. זרקתי למחבת בצל קפוא וגזר וכרוב מהלקטים המוכנים של הסופר ופטריות חתוכות שהקפאתי מזמן, אבל אולי בגלל המים שהופרשו מהבצל הירקות נשארו לשחות בשלולית לא מגרה. האמת היא שבחיים לא הקפצתי שום דבר ואני לא באמת יודעת אם צריך אשכרה להקפיץ את הדברים שבמחבת באוויר או שהכוונה היא לטגן תוך כדי ערבוב, בכל מקרה, זה לא התקדם לשביעות רצוני. הוספתי את האורז, הוא נשפך ישירות בצורה של הסיר וניסיתי לשבור אותו עם הכף ולפזר את הגושים על גבי המחבת. בשלב הבא היה צריך לשבור ביצים לגומה באמצע האורז, לטגן אותן ואז להוסיף סויה ולערבב את הכל. עלתה בי תקווה שזה עשוי לצאת אכיל, אולי אפילו לא רע, אבל זה לא היה האורז המטוגן שדמיינתי לעצמי.

נועה מכינה ארוחת שאריות (צילום: אלון חן)
ובדמיוני ראיתי אורז מוקפץ שחום ונפלא. ככה זה התחיל | צילום: אלון חן

נועה מכינה ארוחת שאריות (צילום: אלון חן)
אולי היה כדאי לבדוק קודם מה זה בדיוק אומר 'מוקפץ' | צילום: אלון חן
נועה מכינה ארוחת שאריות (צילום: אלון חן)
לא נראה כמו שחלמתי, אבל גם את זה אכלנו | צילום: אלון חן

הגשתי את שתי המנות הממוחזרות לשולחן ארוחת הערב ושמחתי שגם בני הדודים היו אצלנו, כי אי אפשר באמת לסמוך על הילדים שלי עם אוכל. נבו דווקא הסכים לטעום מהאורז ואפילו ביקש מנה נוספת, וגם אני אכלתי ממנו במשך כמה ימים והחמאתי לעצמי שיצא סביר. על המק אנד צ'יז הכרזתי שזו מנה שאין ילד שלא אוהב, והילדים התנפלו ואכלו. גם אני נשנשתי קצת, אבל בייסורים, במקרר היו סלמון וקינואה, למה לדחוף את השיט הזה לגוף, מה גם שזה אפילו לא היה מדהים באופן מיוחד. מצד שני שמחתי על זריקת המזון שנמנעה כאן היום ועל כל הדברים הקפואים שהצלחתי לנצל בהזדמנות הזו. אחרי הארוחה ארזתי את מה שנשאר מארוחת השאריות והחזרתי למקרר, שהיה פחות מלא ממקודם אבל עדיין די מלא.

אחרי יומיים כל קופסאות האוכל הלכו והתחסלו לפי הסדר והמקרר הלך והתרוקן. יש משהו משמח, על גבול המטהר, בלרוקן את המקרר לקראת סופ"ש. תכף נעשה ארוחת שישי, נראה מה יישאר אחריה, ולפי זה נוציא מהפריזר קופסאות ונשאיר אותן להפשיר לילה במקרר.

עורכת "אוכל טוב" מגיבה:

לרגע כבר חשבתי להתייאש, והנה היא הגיחה כמו קרן אור מבין העננים! הנועה הבלבוסטע, זאת שיודעת שאפשר להקפיא שניצלים, שטרי עדיף על רקוב ושפשטידה אמורה להיות מוצקה (זה בסדר, מק אנד צ'יז לא)! האמת? התרגשתי משורות המזון המסודרות במקרר כחיילים, התרגשתי מיוזמת האורז והפסטה, ובכלל אני חשה שגל של תפקוד נעים שוטף את בית יחיאלי-אלמליח, אחרי שבועות רבים ולא קלים לקריאה. המחשבה היחידה שמנקרת בי ולא נותנת מנוח היא כמה רחוק ומעופש תסכימי ללכת בשביל להיות קיבוצניקית היובל ולא לזרוק אוכל לעולם. אולי עדיף חוסר הידיעה.