סבא ליקי, הסבא של הילדים שלי, הוא בשלן נהדר. זה מעולה לי, גם כי בהיותו הגבר המבשל בבית הוא מהווה אחלה מודל גברי לנכדים, וגם כי אני אוהבת לאכול אוכל טעים ואצלו יש כזה. הכי אני אוהבת את הפתיתים שלו, שתמיד נפרדים ומלאי טעם למרות שאין בהם שום תיבול, ואת תפוחי האדמה, שהם מופת של איך תפוחי אדמה בתנור צריכים להיות: שחומים, פריכים מבחוץ ורכים מבפנים, ואני יכולה לאכול אותם לנצח. אני מסיימת ארוחה וכבר שבעה מאוד, ובכל זאת אני אמשיך לנשנש עוד ועוד תפוחי אדמה.
לתפוחי האדמה של סבא ליקי קוראים בכלל "תפחי אדמה" בלי ו', כי ככה הסבים מבטאים את זה, ולסבא ליקי קוראים בכלל שמוליק. כשנבו היה קטן הוא היה מקפד ראשן של מילים כדרכם של פעוטות רבים, וגם נוטה להוסיף להן את האות י' בסיומת – וככה הפך סבא שמוליק לסבא ליקי, וכך זה התקבע. בכל מקרה, תפחי האדמה של סבא ליקי הם מותג, וככאלה החלטתי שאני חייבת לנסות להכין אותם בעצמי.
המתכון של שמוליק הוא די פשוט, והוא מובא כאן כלשונו: "לקלוף התפ"א. לחתוך לקוביות גודל בינוני. לבשל עד שרכים מאוד, בודקים עם מזלג. מחממים תנור לטמפ' מקסימום, 230 אם ניתן. מעבירים התפ"א לתבנית ומערבבים עם שמן זית ומלח גס. מפזרים בתבנית כאשר כל תפ"א בניפרד מבלי לגעת אחד בשני. מכניסים לתנור שחומם 15 דקות לטמפ' מקסימום למשך 40 דקות, או עד ששחומים וקריספים".
הדילמה הראשונה בה נתקלתי הייתה הבחירה בין סוגי תפוחי האדמה בסופר. בחרתי בלבנים, כי לא זכרתי שתפחי האדמה של סבא ליקי אופיינו אי פעם בגוון אדמדם. התחלתי לקלף שניים גדולים, אבל החיים ונסיבותיהם עצרו אותי ותפוחי האדמה נותרו עירומים על השיש. בסוף הערב הודיתי בפני עצמי שזה כבר לא יקרה היום, ארזתי אותם בקופסת פלסטיק סגורה ושמתי במקרר. למחרת הוצאתי אותם מהקופסה והמשכתי לקלף את יתר תפוחי האדמה. הצבע של אלה מאתמול היה שונה באופן בולט, ואני קיוויתי שזה לא מבשר רעות.
אחרי שקילפתי וחתכתי את כל תפוחי האדמה, שמתי אותם במים בסיר והתחלתי לבשל. רציתי שהם יהיו רכים מאוד, כדברי ההנחיה, אז השארתי אותם המון זמן על האש. בכל פעם ניסיתי לדקור אותם במזלג כדי לראות אם הם כבר רכים מספיק, אבל הרגשתי מהם סוג של התנגדות תפוחית והחלטתי להשאיר עוד. בסוף, כשהורדתי מהאש ושפכתי את המים החמים מהסיר, היה נדמה לי שהגזמתי ושהתפוחים כבר רכים מדי ומתפוררים. איך מוצאים את האיזון ומצליחים לייצר תפוחי אדמה רכים, שלא יתפוררו? לעורכת "אוכל טוב" הפתרונים.
נתתי להם להתקרר על השיש, ובינתיים חיממתי את התנור כמו ששמוליק אמר. כשחזרתי אחרי כמה דקות לתבל, מצאתי את עצמי שוב בדילמת הכמויות הידועה: כמה מלח גס? כמה שמן? לשמחתי, סבא ליקי היה זמין בווטסאפ וענה לי מיד: שלוש כפות שמן ומלח גס. לא רציתי להטריח ולעמת אותו עם העובדה שהוא ענה לי רק על חצי מהשאלה, אז פשוט לקחתי קצת מלח באצבעות ובזקתי. זה כמובן היה ריסקי מאוד, כי גם כשבוזקים מלח באצבעות אפשר לקחת מעט ואפשר לקחת הרבה, וזה נראה כמו עניין שולי אבל לפעמים על זה קם ונופל מאכל. כשמרחתי בידיים את השמן על התפוחים הרגשתי הרבה גבישים והנחתי שהנה, שמתי יותר מדי מלח. היות שהוא היה גס יכולתי לנסות למשות אותו מהתפודים בידיים ולנסות לשטוף את העודפים לכיור, אז זה מה שעשיתי וקיוויתי לטוב.
הכנסתי את התבנית לתנור והוצאתי אותה בדיוק בזמן ובדיוק בצבע הנכון. תפחי האדמה נראו מעולה, ואחרי שהם קצת התקררו לא התאפקתי ואכלתי ברצף מעל התבנית איזה חמישה. גם נבו ביקש לתקוע מזלג, אמר "שמת יותר מדי מלח", אבל לקח עוד אחד.
הם יצאו מושלם. כמו שכתבה לי בעבר עורכת מדור זה, אוכל של אחרים לנצח יהיה טעים יותר, ואין לי באמת זכות לנסות להגיע לרמתם של תפחי האדמה המיתולוגיים של סבא ליקי. אבל גם אלה שלי נאכלו בשמחה על ידי בני הבית, ולא רק באותו היום אלא גם בזה שלמחרת, לאחר שחוממו במיקרו, רחמנא ליצלן.
עוד פסגה נכבשה, המטרה הבאה תהיה הפתיתים.
>> בפעם הקודמת: איך טעות כל כך קטנה יכולה להרוס עוגיות ככה?
עורכת "אוכל טוב" מגיבה:
היופי בתפוחי אדמה בתנור הוא שאם משפיעים עליהם די שמן ודי מלח, הסיכוי שלא יצליחו מצטמק כמעט לאפס. הם יכולים להיות רכים מהצפוי, הם יכולים להיות פחות שחומים או יותר שחומים, אבל תפוד עם מלח ושמן, כל עוד אינו מפוחם, הוא לנצח טעים. כן, גם אם יוכן בידיים עקמומיות, רשלניות וחסרות כישרון (ואינני חלילה רומזת לדבר). אשר לכמות המלח, אני מסכימה שלפעמים "לפי העין" היא עצה בעייתית, ולכן רוצה להכיר לך את הכלל הבסיסי הגורס שתמיד עדיף להמליח פחות מדי מאשר יותר מדי, כי להמליח עוד תמיד אפשר, בעוד שלהיפטר ממלח עודף זו כבר משימה מורכבת, הרבה פעמים בלתי אסתטית (לשטוף את העודפים לכיור?!) ולעיתים בלתי אפשרית.