כל חובב הרפתקאות וטיולים חולם להיות זה שמגלה מקום בלתי מתויר איפשהו בעולם, ממש לא חשוב איפה. מקום שמרגישים בו זרים לחלוטין, המקומיים לא מבינים אותך עד הסוף ורוב הזמן, מרוב שהכל חדש ושונה, אין לך מושג מה בכלל אתה מכניס לפה. לטוב ולרע, זה הסיפור כשמטיילים בטייוואן - בייחוד מחוץ לבירה טאיפיי - שהיא עיר מודרנית וקוסמופוליטית לכל דבר ועניין.
בניגוד למדינות אסייתיות פופולריות בקרב הישראלים כמו תאילנד, שרבים מתושביה כבר יידעו להשחיל לכם מילים בעברית או יפן, שהפכה בשנים האחרונות ליעד אטרקטיבי במיוחד, את טייוואן, הקהל הישראלי לא מכיר כמעט בכלל. בטח שלא את האוכל באי, שמלא בהשפעות מאסיביות מסין ומיפן, ששלטה בעבר על טייוואן והותירה בה מסורות חקלאיות וקולינריות שהשתרשו.
אז מה אוכלים באחת מהנקודות הפחות מתוירות באסיה בקרב הישראלים? ביקרנו באי במשך שבוע, טעמנו מנות מאתגרות לצד יציאות מפתיעות והנה 10 דברים שאתם צריכים לא לפספס בביקור כאן.
עוגת אננס
ככל הנראה מדובר בקינוח הנפוץ ביותר ברחבי טייוואן ולבטח המפורסם שבהם. ובצדק, הוא לא פחות מנהדר. המקומיים קוראים לו פשוט PINEAPPLE CAKE, אבל בעצם מדובר בעוגייה דחוסה שעשויה מבצק פריך חמאתי ובתוכו מילוי של אננס מיובש.
ברחבי טייוואן יש למעלה ממאה מותגים שונים שמייצרים עוגות אננס ולכל יצרן גם שדות אננס משלו. כל מקום כזה מכין את העוגה המסורתית בעבודת יד בצורה קצת אחרת: בין אם עוגה עגולה או מרובעת, עם מילוי מתוק יותר או פחות, תלוי בזן האננס בו השתמשו למילוי. בדרום טייוואן למשל, מגדלים למעלה מ-12 זנים שונים של אננס שמשתנים ביניהם בדרגות המתיקות והחמיצות של הפרי. האננסים כאן עצומים בגדלם וגם כשאוכלים אותם טריים מדובר בתענוג שנדיר להיתקל בו - אננס משגע באיכותו שמחירו נמוך משמעותית מרעהו הגדל בארץ.
היום, כדי ליצור את עוגת האננס משתמשים בבצק בחמאה. בעבר היו משתמשים בשמן צמחי (ולבטח בחלק מהמקומות המייצרים את הקינוח עדיין עושים זאת). בנוסף, לצד מילוי האננס ניתן למצוא את העוגות המסורתיות גם במילויים נוספים כמו למשל פרי הווינטר מלון (winter melon) המתקתק, כשלעתים אל האננס מצטרף גם חלמון. עוגת אננס ממאפייה נחשבת עולה כ-4 שקלים ליחידה, כשמרבית הקינוחים ארוזים ביחידות אישיות יפהפיות ומשמשים כמתנה ממכרת להביא אתכם הביתה ולהתבאס כשנגמר.
תה
מתה שחור מתוק מאוד וחזק מאוד שניתן לרכוש כמשקה קר בכל פינת רחוב, דרך באבל טי (מגוון סוגי תה שמוגשים עם עיגולי טפיוקה יפיפיים והפכו לאובססיה של המזרח הרחוק) ועד טקסי תה מסורתיים בבתי תה מרשימים: טייוואן היא מעצמת תה. התה המקומי המזוהה ביותר עם המדינה הוא האולונג-תה, שהוא בין תה שחור לתה ירוק, ויש ממנו אינספור סוגים שונים שמשתנים ביניהם בהתאם למשך הקלייה של העלים, וזמן ההתססה שלהם.
אם אתם מתעניינים בתה, הרשו לעצמכם לשבת בבית תה שמספק חווית טעימה אמיתית. קנקני המים מורתחים על גחלים ממש מולכם ולכל סוג של תה יש טקס משלו וזמן חליטה מדויק שיש להקפיד עליו. מדובר אומנם במעט טרחה, אך למי שאוהב תה, זהו עונג יוצא מגדר הרגיל שמאפשר לחוות אפשרויות שונות של תה מקומי (שמוגש תמיד גם בכלים יפיפיים ומעוטרים שנעשים במיוחד).
גם מי שלא מעוניין בטקס התה לא יוכל שלא להיתקל בטייוואן בחווית התה. כמו בהרבה מדינות במזרח, כמעט בכל מסעדה מוגש התה כתחליף למים. כמעט בכל מסעדה יוגש תה ירוק או אולונג שילווה את המנות. בכל בית מלון קיים מגוון גדול של סוגי תה שרובם נהדרים: מטעמים מצוינים כמו אולונג עם אפרסק לבן וליצ'י, דרך תה ירוק יסמין עם ריח מסחרר ועד תה שחור בטעם משמש.
פירות
אם יש משהו ששווה להקדיש לו את הדעת בטיול בטייוואן - זה הפירות המפתים. דוכני הפירות כאן הם לונה פארק שיצריך מכם להמר לא מעט, כי את רוב הפירות לא ראיתם מעולם ואיש לא יידע להסביר לכם באיזה פרי מדובר או מה הטעם שלו. עצה שלנו: פשוט תעזו ותנסו.
בכל דוכן פירות, בין אם בשווקים או סתם ברחוב, אפשר לבקש שיחתכו לכם את הפרי על המקום ויארזו באופן נוח כך שיהיה ניתן להסתובב איתו. בין הדוכנים הרבים תמצאו גויאבה רגילה או אדומה ,שהיא גדולה במיוחד מאלה שיש בארץ, פריכה מאוד וטעימה להחריד (אם רוצים, היא מוגשת עם אבקה חמצמצה להעשרת המשחק בין מתוק לחמוץ); אננס שכבר דובר עליו; פרי הביצה (EGG FRUIT) - פרי כתום יפהפה שיש לו מרקם רך של אבוקדו וטעם נהדר שמזכיר משהו בין מנגו לפפאיה; פרי הדרקון שגדל כאן בשדות עצומים בכל מקום; פרי תפוח השעווה (WAX APPLE), שהוא חמצמץ ומרענן ומזכיר בטעמו ובצורת תפוח; בננה אדומה יפה ומרשימה שהיא בסך הכל בננה נהדרת אך לא שונה מאחותה הצהובה ועוד המוני פירות שטעמם שונה מאוד מהפירות שניתן למצוא בישראל ולטעום אותם זאת הרפתקה נהדרת.
פרי מפתיע שזוכה ליחס מיוחד מהטייוואנים הוא דווקא העגבנייה המקומית. יש דוכנים שלמים שמוקדשים לעגבניות מקומיות גדולות שנמכרות חתוכות לצד מטבל מקומי על בסיס סוכר, אבקת שזיפים, סויה וג'ינג'ר. לנו, הישראלים חובבי העגבניות, אולי יהיה קשה להתייחס למנה כקינוח, אבל מדובר בהחלט בנשנוש חביב.
שוקי לילה
לא משנה באיזו עיר בטייוואן תהיו, יפעל שם לפחות שוק לילה אחד. ודי בטוח שיותר. השווקים העצומים כוללים הרבה מעברים צרים, מוקפים במאות דוכני מזון ומשקאות שהמוני מקומיים פוקדים מדי יום אחרי העבודה. בטייוואן לא נהוג לבשל בבית: הדירות קטנטנות במיוחד, ברבות מהן אין מטבח של ממש ותרבות העבודה הקשה לא משאירה לאנשים הרבה זמן פנוי כדי לבשל, כך שהאופציה הזמינה ביותר היא לאכול בחוץ. ואם כבר בחוץ אז בשוק אוכל תוסס שהאוכל בו מגוון וזול במיוחד. ארוחה יכולה לעלות לכם 15-20 שקלים (ונשנושים מדוכנים שונים הרבה פחות).
בשוקי הלילה של טייוואן יש הכל מהכל: בשרים שונים שנצלים מולכם, פירות ים על הגריל, דים סאם כמובן, ג'לי יפהפה שטעמו של כלום ושום דבר, משקאות ממותקים, שניצלים ענקיים שהתור אליהם משתרך והם לא יוצאים החוצה שנייה לפני שהם מוכנים לכדי שלמות ועד דוכנים מערביים כמו בראוניז אמריקאיים, נקניקיות גרמניות או פאייה ספרדית. כל אחד יכול למצוא לעצמו מה לאכול בה.
אבל אי אפשר לדבר על שוקי האוכל במדינה או על הרחובות עצמם, מבלי להזכיר את הסטינקי טופו: מנת טופו מותסס שהריח שנידף ממנה פוגע לכם בנחיריים ואין שום דבר שיכול להכין אתכם לצחנה הזאת. ניחוחות קשים כל כך, עד שקשה מאוד, לפחות למערבי שאינו מורגל בהם, לאכול בקרבתם. ועדיין, בטייוואן אוהבים את הסטינקי טופו שלהם. הוא נאכל בציר מעט עכור, כמו סוג של הוט פוט קטן, או כשהוא צלוי. והוא נמצא בכל פינת רחוב, כך שלא תצליחו לחמוק ממנו. מוטב פשוט להתרגל לנוכחות או לאזור אומץ, להתמודד עם השד ופשוט לטעום מהמאכל המצחין, שיש שיגדירו כממכר.
מלבד דוכני המזון, שוקי הלילה שופעים גם בדוכני בגדים, אלקטרוניקה ומזכרות מסוגים שונים. וכן שלל דוכנים שמציגים משחקים מיושנים כמו קליעה למטרה שהמקומיים אוהבים במיוחד. מה שלא ניתן למצוא כאן זה אלכוהול - אותו שותים במסודר בברים ולא ברחובות.
דים סאם
הטייוואנים רואים בעצמם אלופי הדים סאם והם לוקחים את הכיסונים שלהם מאוד ברצינות. בייחוד לאור העובדה שאחת מרשתות הדים סאם המפורסמות בעולם היא טייוואנית. היא נקראת דין טאי פונג (Din Tai Fung) ומקורה בטייוואן, והיא מונה כבר למעלה ממאה וחמישים סניפים בכל העולם, מאסיה ועד אוסטרליה וארצות הברית. הדים סאם הפופולרי ביותר כאן הוא במילוי חזיר וציר חזיר. בסניף רגיל ביום לא פחות מעשרת אלפים יחידות של כיסונים. כל כיסון שוקל בדיוק 21 גרם, מתוכם 5 גרם של מילוי.
בדין טאי פונג מציעים 12 סוגי כופתאות: רובן מאודות וחלקן מבושלות או מוגשות בתוך ציר, והכי חשוב - לא משנה מה סוג הדים סאם האהוב עליכם - מלמדים כאן איך לאכול אותו נכון. השלב הראשון: לשים דים סאם אחד בלבד בתוך כף ולנקב בו חור קטן עם הצ'ופסטיקס על מנת לשחרר את הציר הכלוא בתוכו. שלב שני: לשתות מעט מן הציר ולהוסיף מעט רוטב סויה, חומץ וג'ינג'ר (שהכנתם לבד מן הרכיבים על שולחן, לפי טעמכם האישי) ואז השלב האחרון: לאכול את כל הכיסון המהביל.
הכיסונים של דין טאי פונג אמנם מהנים מאוד ואפשר לאכול עשרות מהם מבלי למצמץ, אך יש עוד לא מעט כיסונים טובים בטייוואן: בשווקי האוכל הרבים, במסעדות פועלים, בדוכני אוכל רחוב, וכן, גם במסעדות יוקרה. ההמלצה שלנו היא שתאכלו הכל מהכל וכמה שיותר.
מסעדות יוקרה
ואם כבר דים סאם, באחת ממנות הדים סאם המצוינות ביותר נתקלנו דווקא באחת מהמסעדות היותר מפונפנות בטאיפיי: לונג טייל (LONGTAIL). מדובר בדים סאם במילוי של כבד אווז, ששחה בציר ארומטי מתוק חמוץ בסגנון תאילנדי עם רוטב דגים נוכח ובוטנים. לכאורה, שעטנז לא קשור של רכיבים מהמטבח האירופאי הקלאסי, המטבח התאילנדי וכמובן המטבח הסיני. אלא שהמנה הזאת מספרת בדיוק את הסיפור של מסעדות העילית של טייוואן (שלא נדיר להיתקל בהן בטאיפיי המודרנית), והסיפור הזה הוא הערבוב.
מסעדות יוקרה מעניינות בעיר הבירה משלבות השפעות ממקומות שונים באסיה כמו סינגפור, יפן או תאילנד וכמובן מהמטבח המקומי, יחד עם השפעות מהמטבחים האירופאים הקלאסיים. נולדים מזה שילובים שלעיתים הם מלאי תעוזה ומבריקים כמו מנת הדים סאם או מנת פרנץ' טוסט מטוגן שהושרה בעלי פאן דאן מקומיים והוגש עם גלידת קפה משגעת, ולעיתים הזויים, כמו דג מקומי שקשקשיו טוגנו בטיגון עמוק והוגש ברוטב מי פרמזן. ועדיין, מדובר בחוויה יוצאת מגדר הרגיל ששווה להקדיש לה לפחות ערב אחד בטאיפיי. המחירים אינם זולים ביחס לאופציות המשתלמות שניתן למצוא כאן, אך גם לא נוראיים ונעים סביב 200 שקלים לארוחת טעימת מלאה לסועד.
מסעדות דגים ופירות ים
בניגוד למסעדות היוקרה, שיכולות להיות הוצאה רצינית, טייוואן שופעת במסעדות מז'אנר הדגים ופירות הים שמספקות תמורה טובה ביחס למחיר (כ-60 שקלים לסועד). מדובר במקומות שלא מתהדרים באווירה מפוארת או מסוגננת, אלא במוסדות פשוטים ולעיתים גדולים במיוחד, שמציעים ויטרינה רחבה של פירות ים ודגים טריים מאוד, מהם בוחרים עצמאית מה רוצים שיכינו לכם וגם באיזו צורת הכנה. האוכל מוכן בקצב מסחרר ונוחת על השולחן שלכם - שולחן עגול גדול שבמרכזו כמובן עיגול מסתובב בסגנון סיני, שמאפשר חלוקה נוחה של המנות בין כולם.
ניסינו במסעדות מהסוג הזה הכל מהכל: מסשימי של דגים כמו טונה וסלמון שהיו טריים במיוחד אם כי נחתכו בחתיכות עבות בהרבה ממה שאנחנו רגילים בארץ, דרך מרקים , צדפות מקומיות, דגים שלמים מטוגנים ועד פירות ים שמוגשים רותחים אל השולחן. התקשורת במקומות מסוג זה לא תמיד פשוטה או קלה, אבל בסוף יבינו אתכם.
קינוחי קרח מגולף
קינוחי הקרח המגולף הענקיים מוכרים בכל רחבי אסיה. הם מאכל פופולרי בקוריאה וביפן, ולא פלא שגם בטייוואן אימצו אותו. בניגוד ליפנים המעודנים, קינוחי הקרח של הטייוואנים עצומים מהרגיל ומתוקים בהרבה.
אנחנו ניסינו כאן קרח עם מנגו - סורבה מנגו וחתיכות פרי; וקינוח קרח מגולף עם מאצ'ה, קרם אוורירי של תה ירוק ותוספת שעועית אדומה וערמונים. קינוחי הקרח המגולף הם הקומוניקטיביים ביותר מהקינוחים המקומיים שטעמנו. מלבדם תמצאו גם קינוחים לאמיצים כמו סוגים שונים של מרקים מתוקים עם טפיוקה או מרק מתוק עם מוצ'י דביק (שנראה כמו ניוקי ונעשה משורש טארו); וגם קרפ דקיק שבתוכו בוטנים וגלידת טארו, שהיה באופן מפתיע מרענן ומתקתק באופן מעודן.
אטריות בעבודת יד
נסו לבקר במפעל מקומי בו מכינים אטריות ולהציץ בתהליך הייצור, ואם לא, אז לפחות לטעום אטריות נהדרות שמכינים במקום בשלל מסעדות. הן נעות בין אטריות בשרניות מאוד ושמנמנות לאטריות חיטה דקיקות ומשתלבות במרקים רבים או זוכות למנות משלהן שמשלבות בדרך כלל ירוקים מקומיים והרבה מאוד שום וג'ינג'ר.
האטריות (מרבית האטריות שנתקלנו בהן כאן היו אטריות חיטה) הן גם אופציה צמחונית מעולה. כמעט בכל מסעדה ניתן למצוא אטריות וכן מנות ירוקים שונות שנעשות בסגנון סיני. חלק מהירוקים אולי טיפה מוזרים למראה, אבל מרעננים ומצוינים כאפשרות לשומרי כשרות או לטבעונים וצמחונים.
מסעדות ברווזים
מסעדות שבבסיסן עומד חומר גלם אחד הן עניין נפוץ מאוד בטייוואן, ומסוגי המסעדות בהן נתקלנו, הרבה מהן הן מסעדות על בסיס ברווזים. בעיר קאושינג בדרום המדינה (KAOHSIUNG) אכלנו במסעדת ברווזים שקיימת 65 שנים והתור אליה אינסופי בכל רגע נתון. משתמשים בה אך ורק בנקבות, שבשרן שומני והוא מתבשל זמן קצר יותר משל הזכרים. כל המנות כוללות בשר ברווז (לבד מאורז, אטריות וירוקים) ומשתמשים כאן בכל חלק וחלק שלו, כולל חלקי פנים, כאלה שלרוב לא רואים במסעדות. אם אתם מדמיינים ברווזים פריכים בסגנון פקין דאק סיני - תשכחו מזה. הגרסה של טייוואן שונה לחלוטין. בשר הברווז עשיר אך אינו פריך, אז קחו את זה בחשבון מבחינת תיאום הציפיות.
בשר הברווז הוא חומר גלם מקומי שעושים לו המון כבוד לא רק במסעדות פועלים: בין הגרסאות הרבות שלו שנטעמו ברחבי טייוואן, הייתה גם מנת ברווז חלומית אחת שמורכבת מ-6 חלקים ודרכי הכנה של הברווז במנה אחת- ביצת ברווז, כבד ברווז, עור, בשר קריספי, שומן ברווז וצוואר. מנצלים את כל מה שניתן מהחיה בטכניקות בישול שונות והתוצאה אינטליגנטית, מעניינת, ייחודית וטעימה במיוחד.
ועוד משהו קטן: מדי שנה מתקיים בחודש פברואר בטייוואן פסטיבל הפנסים השנתי. מדובר בפסטיבל מרשים במיוחד בו מוצגים מאות מיצגי אורות יפהפיים ומושקעים. הפסטיבל נמשך כשבועיים ונמצא בכל פעם במיקום שונה במדינה, כך שאם אתם מגיעים בתקופה, שווה להגיע ולראות אותו.
ואם כבר הגעתם לטייוואן, אל תוותרו על חווית הסופרמרקט, שכמו בכל מקום באסיה היא גן עדן של שטויות וטעמים. נסו את החטיפים המקומיים, שהם משונים ומסקרנים במיוחד, ואת המשקאות הקלים שהמבחר שלהם אינסופי - ממגוון סוגי תה קר, דרך מיץ שזיפים או מיץ שעורה ועד משקה ווינטר מלון שיש לו טעם של סוכר חום או קרמל.
* הכותבת הייתה אורחת של לשכת התיירות של טייוואן.