הסועדים שנהנו ממנת הסרדינים המחותנים במסעדת לוקה ולינו ביום ראשון 9 ביולי לא יכלו לתאר לעצמם שזהו יומה האחרון של המסעדה האיטלקית החמודה ברחוב לילינבלום בתל אביב. החלל היה מלא, האווירה חברית, האוכל מעולה והחשבון יותר מהגון. כתמיד, זוג הבעלים יונה ששון ומוריס גיני הסתובבו וטרחו מסביב. יונה הושיבה, אירחה והגישה, ומוריס פיקד על המטבח וטעם כל מנה לפני שיצאה. שום דבר לא הסגיר את העובדה שלמחרת המקום ייסגר לאלתר.

"אפילו אנחנו לא ידענו שהיא הולכת להיסגר למחרת, אף אחד לא אמר או הודיע לנו שום דבר", נזכרת ששון, העיניים שלה נוצצות מעצב כאילו לא עברה כמעט חצי שנה מאותו היום, "הסגירה שלנו נעשתה בצורה מבישה, מחפירה ולא תרבותית שלא תואמת את ההשקעה שלנו במקום הזה. יום אחד פשוט באנו לעבודה, ועובדים שאלו אותנו מה קורה עם המשכורת. התחלתי להתקשר לשותף שלנו והוא לא ענה. אמרנו לעובדים חבר'ה בואו נלך הביתה, כי אי אפשר להכריח בן אדם לעבוד כשלא שילמו לו כסף. פשוט סגרנו. באו אנשים לאכול צהריים ואמרתי להם שאנחנו מצטערים אבל שהיום המקום לא ייפתח". אף אחד מהסועדים הקבועים של ששון וגיני לא תיאר לעצמו שחמישה חודשים מאוחר יותר יחליט זוג המארחים החביבים לפשוט את מדי הטבחים והתואר היוקרתי מסעדנים, ויתחיל לנקות בתים כדי להתפרנס.

בתל אביב הולכים למסעדות ומצפים לקוף מרקד על השולחן

הסיפור של לוקה ולינו התחיל בחודש ספטמבר אשתקד עם הייפ גדול. מביני עניין הכירו את טופולינו, המסעדה הקודמת של בני הזוג בירושלים. טופולינו הייתה מסעדה איטלקית, מהחלוצות שבמסעדות שוק מחנה יהודה בגלגולו הצעיר, הטעים והחדש, והיא פעלה בעיר כמעט עשור והפכה למוסד ירושלמי. מבצע צוק איתן ב-2014 ואינתיפאדת הסכינים שהגיעה אחריו פגעו אנושות בתיירות אל הבירה, וששון וגיני סגרו את טופולינו והחליטו להתחיל מחדש בתל אביב, הפעם תחת השם לוקה ולינו.

לוקה ולינו
"באו אנשים לאכול צהריים ואמרתי להם שאנחנו מצטערים, סגור". מסעדת לוקה ולינו | צילום: איתיאל ציון, יחסי ציבור

כמקובל בעסקי המסעדנות הלא יציבים, מוריס ויונה לא פתחו את לוקה ולינו לבד. בני הזוג לא יכלו לעמוד בעצמם בעלויות הכלכליות האדירות של פתיחת מסעדה בישראל, בוודאי שלא בעלויות של מסעדה גדולה במרכז תל אביב היקרה. הם עדיין שילמו חובות שהצטברו עקב סגירת טופולינו, כשהגיע אליהם כמו משמיים שותף החלומות: איש פיננסים בכיר, דמות מוכרת מאוד בעולם הכלכלה הישראלי, שהציע לפתוח להם מסעדה בעיר הבירה של הקולינריה בארץ.

"אותו שותף הוא מישהו שיש לו כיסים מאוד עמוקים", מספר מוריס מבלי לחשוף את שם הבעלים מפאת מורכבות ביחסי השותפות ביניהם, "הוא אכל אצלנו הרבה בטופולינו בירושלים ונדלק עלינו. הוא אמר לנו 'אתם רק תעשו אוכל טוב והכל יעבוד כמו שצריך'. אבל זאת חשיבה של מישהו שהוא לא מסעדן. הוא אולי מבין בעסקים, אבל פה הוא הלך עם הרגש שלו. והוא טעה. וגם אנחנו".

בשבועות הראשונים המסעדה יוצאת הדופן הצליחה להקסים כמעט את כל מי שדרך בה. היא הייתה יפהפייה ומרשימה ובד בבד משפחתית, לא פלצנית ורומנטית. בני הזוג הביאו ללוקה ולינו את כל ליבם והסועדים נהרו. כל מדורי האוכל בתקשורת סיקרו בחום את המקום החדש, וכדי להשיג מקום בסוף שבוע היה צריך להזמין שבוע מראש. "היה באזז מטורף בהתחלה", מספרת יונה, "ואז בערך בינואר זה התחיל להירגע. חשבנו שזה כי חורף ואנשים פחות יוצאים מהבית".

התנועה שהידלדלה הביאה את המשקיע להכניס למסעדה יועצים מטעמו, במטרה לייעל את המקום. אלה ייעצו לו לסגור את השאלטר מבלי לעדכן אפילו את ששון וגיני. כמו רומן שהתחיל מדהים ונגמר בהיעלמות מוחלטת של אחד מבני הזוג, מוריס ויונה מצאו את עצמם מורחקים מהעסק שהם הקימו בעצמם. מאז הסגירה הפתאומית בקיץ הם לא החליפו מילה עם אותו שותף.

לוקה ולינו - דג נא עם סברס
"אתם רק תעשו אוכל טוב והכל יעבוד כמו שצריך". מנה של לוקה ולינו | צילום: איתיאל ציון, יחסי ציבור

"מקרים כמו שלנו קרו המון פעמים", מסביר גיני, "המשקיעים בוחנים מסעדה בתבניות של עסקים אחרים שהם מכירים ומצפים לרווחים מהירים. אפשר היה לעשות עוד המון דברים כדי לייצב את המסעדה, אבל השותף שלנו ראה רק כמה הוא השקיע, כמה הוא מקבל, כמה הוא צריך עוד להכניס. ברגע שהוא החליט שהוא רוצה להפסיק את ההשקעה הוא פשוט הפסיק, וזה בסדר גמור, זה הכסף שלו".

ששון וגיני לא מבקרים רק את ההזדמנות העסקית שנלקחה מהם, אלא גם את סצנת האוכל התל אביבית: "העיר הזאת דפוקה מיסודה בהקשר הזה", אומר גיני, "אנשים פה הולכים למסעדות ומצפים שיהיה להם קוף מרקד על השולחן".

"הרבה אנשים הולכים למקום פשוט כי הוא חדש", מוסיפה ששון בצער, "והקוד התל אביבי הוא שאתה נהפך לישן בשניות כי מרוב היצע החושים נעשים קהים. אז כשאת מביאה פשוט אוכל טעים באווירה טובה זה לא מספיק מעניין, לא מספיק מגרה, לא מספיק על הקצה, לא מספיק טרנדי. וזה עצוב".

לירושלים, אומנם, היו הצרות שלה; אבל לתל אביב הגיעו מוריס ויונה חמושים בהמון תקוות, ופגשו מציאות מורכבת. "נתקלנו פה בתופעות ומקרים שלא האמנו", הם מספרים, "למשל לקוחות שמזמינים מקום, גם לשולחנות גדולים של עשירייה, ופשוט מבריזים. אתה עומד בשישי בערב, מחכה, מתקשר לאנשים ואין מענה. או שמנתקים לך או שעונים ואומרים 'אה החלטנו לוותר'". לא האמנו כשראינו שזה קורה בכל סוף שבוע, וזה משהו של תל אביב. זאת חזירות ברמה שקשה לתאר".

לוקה ולינו
"המשקיעים מצפים לרווחים מהירים". צוות לוקה ולינו | צילום: שרית גופן באדיבות מגזין את

לנקות עם אוזניות בכיף ולקבל שישים שקלים לשעה

אחרי הסגירה של לוקה ולינו מצאו את עצמם יונה ומוריס מחוסרי עבודה. סיטואציה לא פשוטה בכל גיל, אך בוודאי ובוודאי שלא בגיל 61 שלה ו-51 שלו. הם הכירו לפני כמעט 18 שנה, היא – מנהלת לוגיסטית בחברה בינלאומית לציוד רפואי עם שלושה ילדים בוגרים מנישואים קודמים, והוא ירושלמי מלידה עם מורשת משפחתית עניפה מהעיר העתיקה שבכלל למד אדריכלות באיטליה ופיתח קריירת הייטק. בחודשים הראשונים לסגירה השתלבו השניים בעבודה במטבחים של מסעדות ועסקי קייטרינג בתל אביב, אבל אז עדכנו את חבריהם בפייסבוק על הסבה לתחום מפתיע - ניקיון בתים. מי שהפעילו במשך 12 שנים מסעדות החליטו לנקות שירותים ורצפות בדירות בתל אביב.

של מי היה הרעיון?
"שלי", אומרת יונה, "אני תמיד אמרתי שאם המצב יגיע לזה, בשביל לפרנס את משפחתי אלך גם לנקות בתים. בהתחלה קצת התביישתי, בעיקר בגלל הגיל, כי אמרו לי 'לא נעים לנו להעסיק אותך, את מבוגרת, מה, תעמדי על ארבע ותקרצפי רצפות?'. אמרתי להם לשחרר את זה. אנחנו צריכים להתפרנס וזה בסדר".

מוריס ויונה גיני
"קל יותר לנקות בתים מלעבוד במטבח" | צילום: עופר חן

הידיעה על המסעדנים המנקים זלגה במהירות אל העיתונות, ומאז מוריס ויונה לא מפסיקים לקבל פניות. הם הפכו מבוקשים עד כדי כך שעזבו את שאר העיסוקים שלהם ועברו לנקות במשרה מלאה, שישה ימים בשבוע, לפעמים גם בשבתות.

לפני שנכנסתם למסעדנות הייתם בכלל מנהלים בכירים בהייטק, אחרי הסגירה של המסעדה היו לשניכם עבודות במטבחים. זה לא היה חייב להגיע לניקיון.
"בהייטק ככל שנהיינו יותר מנהלים יותר שנאנו את מה שאנחנו עושים", מסביר מוריס, "זה היה משעמם, מתסכל ומפחיד, כי כל הזמן פחדנו שצעירים שעובדים איתנו יחתרו תחתינו".

"לעבוד במטבחים של מסעדות נהיה עבורי יותר מדי", מוסיפה גם יונה, "לעמוד 12 שעות על הרגליים זה כבר לא בשבילי. לעבוד בניקיון זאת מקסימיזציה של הזמן שלי. אני יכולה לבחור כמה זמן אני עובדת ואני יכולה לבחור את הלקוחות שלי, לנקות עם אוזניות ומוזיקה בכיף ולקבל שישים שקלים לשעה".

"שכשעבדנו במטבחים של מסעדות קיבלנו 28 שקלים לשעה", מבהיר מוריס את השיקול הכלכלי, "ובמובן מסוים, קל יותר לנקות בתים מלעבוד במטבח. במסעדה אתה מוצא את עצמך עומד באותו מקום ועושה אותו דבר שעות על גבי שעות. פה אני מנקה קצת שירותים, קצת אמבטיה, קצת מטבח, קצת שואב את האבק. אני זז, שם לי מוזיקה, כל פעם זה בית אחר".

"בניקיון אני פשוט עושה סוויץ' בראש, אני לא סוחבת את הדברים האלה אחר כך הביתה, חושבת עליהם ולא ישנה בגללם", אומרת יונה, "לא מתקשר אליי טבח בחמש בבוקר ואומר שהמקרר נשאר פתוח וחצי טון ניוקי הלך. כשסיימנו לעבוד אנחנו נחים".

ראשית לוקה ולינו
"הסיפור שלנו מקל על אנשים, כי המון אנשים מסתובבים בתחושה שהעבודה שלהם לא מספיק מכובדת" | צילום: עופר חן

מבחינתם, ניקיון ומסעדנות הם תחומים חופפים. "אנשים נורא מתפלאים שאנחנו מסעדנים שהפכו למנקי בתים אבל פאק, מה עשיתי במטבח עשר שנים? חצי מהזמן ניקיתי וזחלתי מתחת למקררים וגירדתי סחלה עם שפכטל", אומר מוריס. "גם טבחות היא לא עבודה קלה ונעימה. אתה מעביר קליפות מהמשטח לפח, מהפח לפח הגדול ומנקה את המשטח, אבל זה בסדר כי זה חלק ממשהו יותר גדול ויצירתי. גם עכשיו כשזה רק לנקות זה בסדר לי. אני שמח שאני יכול לעבוד. אם מישהו רוצה לצחוק עליך בגלל שאתה מנקה בתים זאת בעיה שלו, לא שלך".

איך זה מרגיש להיכנס לבית של מישהו אחר ולנקות אותו?
"אנחנו מרגישים הרבה יותר בנוח מאשר האנשים שאנחנו מנקים אצלם", הם צוחקים. "אני חושב שאני מבשל בשביל בן אדם עם אותה כוונה שאני מנקה עבורו את השירותים. זה לא מזיז לי את הביצה במילימטר. אני אומר 'זה צריך להיות מבריק עכשיו' וזהו, זה מה שהלקוח רוצה וזה מה שהוא יקבל. בסופו של דבר אנחנו חושבים שהסיפור שלנו מקל על אנשים, כי המון אנשים מסתובבים בתחושה שהעבודה שלהם לא מספיק מכובדת. אנחנו אומרים: כל מה שאתה עושה זה מספיק, צריך לעשות מה שצריך לעשות".

ואז, כשהם חוזרים הביתה מיום ארוך של ניקיונות, הם מתמסרים לאהבה הוותיקה שלהם – האוכל. הם לא מבשלים בבית (וגם לא מבשלים בבתים שהם מנקים תמורת תשלום נוסף, אגב), אלא מתיישבים על הספה וכמו בני 25 מחליטים מאיפה הם מזמינים היום. "אנחנו אוכלים המון בחוץ ומזמינים משלוחים כל יום כמעט. אנחנו עובדים מאוד קשה פיזית, אז באמת שאין לנו כוחות לבשל. אנחנו מזמינים המבורגרים, פיצות, סושי, דים סאם, מה לא. אנחנו מתים על אוכל ומתים על מסעדות וגם מעריכים אוכל טוב מחומר גלם מעולה שעשוי כמו שצריך".

מוריס ויונה גיני
"הקוד התל אביבי הוא שאתה נהפך לישן בשניות" | צילום: עופר חן

ולא, קריירת הניקיון של השניים לא מתוכננת להימשך לנצח. ששון וגיני מקווים לשלם את החובות על טופולינו ועל החלק שלהם בלוקה ולינו, ואז להתחיל לגייס כספים לבניית מטבח מקצועי שישרת אותם בעתיד - אם להקמת קייטרינג או תשתית קולינרית אחרת לאירועים או למשלוחי אוכל. מסעדה נוספת, לפחות בינתיים, לא נראית באופק, כי שברונות הלב פשוט רבים מדי. "אנחנו מאמינים שהיום צריך לחפש את המעקפים. את הארוחות בבית, איט וויט, אירועים, מזנוני אוכל מהיר", אומר מוריס, "אנחנו עדיין טבחים אבל אנחנו לא מתאימים כנראה למסעדנות. אז ננסה לעשות את זה אחרת".

אז לא תהיה עוד מסעדה?
"אני אף פעם לא אומרת לא", מחייכת יונה, ולמרות שמוריס מתעצבן היא לא מצליחה להסתיר את התקווה האמיתית שלה, שיום יבוא והם כן יפתחו שוב מקום משלהם. מסעדה איטלקית, רומנטית ואינטימית, שתספק להם את אותה הרפתקה פרועה שסיפקו לוקה ולינו וטופולינו. "אני מרגישה תסכול ופספוס ואני חושבת על זה הרבה מאוד, על מה הייתי עושה אחרת. אולי עוד מישהו יבוא ונפתח מקום קטן, כי מקומות גדולים מפחידים אנשים. ככה או ככה, החוויה הייתה מדהימה ולמדנו בכל יום ובכל שעה. זה היה קשה וכיף".

"אולי הפסדנו כסף אבל קיבלנו כל כך הרבה", מחזק אותה מוריס, "אני בא ממשפחה מרוקאית, בשביל סבתא שלי מי שנכנס אליה הביתה צריך לצאת שבע ומרוצה. זה מי שאני, והיום ברור לי שאני צריך לבשל לאנשים כי אני שמח לשמח אותם. אם אני אצליח לשלב את זה עם עסק שיספק לי פרנסה אני מאוד אשמח. מה שלא יהיה, אנחנו עוד לא אמרנו את המילה האחרונה שלנו בתחום האוכל. עוד נגיד הרבה".