נרי אבנרי חייב את הצלחתה הארצית האדירה של רשת "נרגילה" דווקא לשר האוצר, יאיר לפיד. באמצע שנות השמונים, כש"נרגילה" רק התחילה את דרכה, הגיע לפיד לסניף הראשון של הרשת, בפינת הרחובות בן יהודה וז'בוטינסקי בעיר. הוא שימש אז ככתב במקומון התל אביבי של מעריב, זלל כמה מנות ג'חנון ומלאווח, כתב ביקורת מהללת והכריז שהמטעמים התימניים עומדים לכבוש את התל אביביים ואחר כך את ישראל כולה. כמה ימים לאחר מכן הפכה "נרגילה" לשם החם בסצינת האוכל התל אביבית, וחובבי המזון בעיר החלו לנהור בהמוניהם.
לפיד הפך לאורח קבוע במסעדה כהרגלו, ופעם אבנרי אפילו קיבל ממנו צ'ק כתשלום, למרות שנתקל בהרבה צ'קים ללא כיסוי ונתן למלצריות הוראה לא לקבל צ'קים מלקוחות. "הוא לא הציג את עצמו בפניי ולא ביקש שום דבר", נזכר אבנרי, "למרות שבזכותו כמות הסועדים קפצה פי שלוש והפדיון היומי שלנו עלה במאות אחוזים. עבדנו 24 שעות ביממה. אני עד היום מודה לו על הביקורת הזו. יש לו זכויות בזה שנרגילה הפכה למסעדה המצליחה שהיא".
20 שנה אחרי ההצלחה המסחררת של "נרגילה", שבסופה התרסקה הרשת והתאיידה מהסצינה הקולינרית הישראלית, נרי אבנרי חוזר. הנרגילה אותה נרגילה, סניף הדגל ימוקם מחדש ברחוב קרליבך 29, הזיווה אותה זיווה, וגם חצי הזיווה שם, אלא מה. "למדתי מטעויות שעשיתי והפקתי את הלקחים", מודיע אבנרי, "לקח לי הרבה זמן לעכל את הכישלון, אבל הוא גם המורה הכי קשוח והכי טוב. הטעות שלי היתה שבזמנו זזתי מהגה הניהול, הפקדתי את המוניטין של העסק בידיים לא מיומנות וזו היתה שגיאה קריטית. במבחן התוצאה הבנתי שטעיתי, הפעם זה לא יקרה. אני יותר מנוסה ומפוכח, ואין סיכוי שהפעם זה לא יצליח".
לפני כמה חודשים פנה לאבנרי איש עסקים והציע להקים מחדש את המסעדה בקרליבך 29 – המקום שבו פעל הסניף המצליח ביותר של הרשת בזמנו. אבנרי לא היסס. "כל השנים פנו אליי הרבה בעלי עסקים והציעו להקים מחדש את הרשת וסירבתי", אומר אבנרי, "אבל כשהציעו לי את רחוב קרליבך הסכמתי מיד כי הבנתי שיש לי הזדמנות פז להחזיר את נרגילה לימים היפים שהיו לה".
"התורים השתרכו עד למדרכה"
אבנרי, 60, בכלל חלם להיות זמר. הוא נולד בשכונה "עלייה" בכפר סבא, ובנעוריו היה חבר בלהקת הנוער "זמרי אביב" של עיריית תל אביב. לקראת הגיוס ניסה להתקבל ללהקת פיקוד מרכז, אך לא עבר את הבחינות וכעבור זמן קצר התבשר שנפסל לשירות חובה עקב מחלה גנטית שפגעה בו בעמוד השדרה ובגפיים. כיום הוא מתנייד באמצעות כיסא גלגלים. "מוזיקה היתה האהבה האמיתית הראשונה שלי", הוא נזכר, "הקמתי להקה והיינו מנגנים במועדונים קטנים ועבדתי כמנהל ייצור במפעל כלי הנגינה של 'חלילית'".
יום אחד נכנס אבנרי לאכול במסעדה ביפו, ואחרי שפצח בשיחה עם הבעלים הוא הציע לו לרכוש 50 אחוז מהבעלות על המסעדה. אבנרי התפתה – והתמכר. "הכרתי את ענף המסעדנות בפעם הראשונה. גיליתי שיש בזה שילוב של יצירתיות ומפגשים עם בני אדם, והתאהבתי. הייתי מנהל מצטיין והמסעדה הצליחה מאוד, אבל לצערי השותף שלי היה בן אדם עצבני שהקרין אנרגיות שליליות, אז מכרתי את החלק שלי. אני לא אוהב אנשים עצבניים, זה לא טוב לעסקים. החלטתי שכשתהיה לי מסעדה משלי העובדים לא יהיו עצבניים".
אבנרי החליט לפרוש כנפיים וב-1982 השיק ברחוב בן יהודה את המסעדה התימנית הראשונה, שזכתה לשם השכונתי "נרגילה". הקונספט: לחשוף את האוכל התימני הביתי להמוני עם ישראל. לצורך הגשמת המטרה גייס את הנשק הסודי והקטלני ביותר שלו – את אמו, שושנה סעדיה, שהפכה לטבחית הראשית במסעדה בראשית דרכה, ומטעמיה שדרגו את "נרגילה" באופן משמעותי. "כל התבשילים, המאפים והמרקים עברו דרכה", מספר אבנרי, "היא הייתה השליטה הבלתי מעורערת של המטבח. היינו הראשונים שהציעו אוכל תימני אותנטי ועממי של בית, כמו מלאווח, ג'חנון, מרק רגל או שעועית, לצד סלטים, חומוס ושיפודים. קלענו לטעמן של כל שכבות האוכלוסיה, גם בגלל העממיות וגם בגלל שהיינו חדשניים וזה סיקרן אנשים".
אחרי 14 חודשי פעילות החליט ראש עיריית תל אביב דאז, שלמה להט (צי'ץ), להוציא צו סגירה למסעדה בגלל שלא עמדה בתנאי הרישוי של העירייה. אבנרי זעם על צי'ץ, אך נאלץ להתעשת במהירות והעתיק את "נרגילה" שלו ללוקיישן חדש - פינת הרחובות דוד המלך ואבן גבירול. הפעם ההצלחה כבר הפכה למסחררת. התורים השתרכו עד למדרכה, והמסעדה קרסה תחת העומס. כולם רצו לטעום מהפלא התימני החדש.
הלהיט של המסעדה, שהפך כבר למיתולוגיה, היה מנת ה"זיווה" שנקראה על שמה של זיווה טאוויל, מנהלת המלצרים במסעדה ובת זוגו של אבנרי במשך חמש שני. זו לא הייתה מנה מתוחכמת: בצק עלים מגולגל שבתוכו גבינה צהובה ובולגרית, אשר נאפה בתנור והוגש עם סחוג ורסק עגבניות וביצה קשה למי שביקש. לא ממש תימני, וגם לא ממש גורמה – אבל לגמרי מאנצ'יז מענג לאמצע הלילה.
"החברים שלי צחקו על השם הזה, אבל היא הפכה מהר מאוד למנת הדגל שלנו", משחזר אבנרי, "אז מכרנו את המנה ב-5.80 שקל וגם יצאנו במבצע שמי שיאכל מנות זיווה בכמות של מעל 33 שקלים, יקבל חולצה של זיווה עם הדפס של המסעדה. תוך שבועיים העפתי 5,000 חולצות והוצאנו 1.8 מיליון סטיקרים. ההצלחה הייתה מטורפת. גם הרווחתי לקוחות שהלכו עם החולצות של זיווה ונרגילה ולמעשה הרווחתי פרסום חינם בענק. שלא לדבר על כך שכל התקשורת הסתקרנה לדעת מי זו זיווה".
"אמא פרשה בגלל תמונות העירום"
אבל את הרעש הגדול באמת יצרו התפריטים הפרובוקטיביים של אבנרי. כל סועד יכול היה לקבל שני סוגים של תפריטים: הראשון היה סטנדרטי, והשני כלל, לצד פירוט המנות ומחיריהן, גם שלל תמונות עירום של נשים במגוון תנוחות, וסיפורי סקס הזויים מרחבי העולם. המדינה סערה, החרדים זעמו, אבל אבנרי לא התקפל. אפילו כשהטבחית הראשית של המסעדה, אמא שושנה, החליטה להתפטר לאות מחאה על התמונות.
"הרעיון לתפריט הפרובוקטיבי והסיפורים המצחיקים הגיע מתוך רצון לשדרג את השירות ללקוח, ולגרום לו להיות רגוע ונינוח", מסביר אבנרי, "כשלקוח מחכה לאוכל, לפעמים הוא עצבני שזה לוקח זמן. כשאתה מביא לו תפריט כזה, הוא ישר נרגע ומחייך. זה עבד יופי. הלקוחות הגברים היו מעיינים דקות ארוכות בסיפורים שבתפריט ומחליפים צבעים בכל פעם שהם נתקלו בבחורה יפה בעירום. הנשים פחות אהבו את זה ורובן רתחו מזעם. היו כאלה שעזבו את המסעדה בעצבים וסיפרו לחברים שלהם על התפריט עם תמונות העירום, אבל זה רק עורר עוד סקרנות, כך שלקוחות נוספים הגיעו אלינו, והקופה הרושמת המשיכה לצלצל בלי סוף".
אבל בכל זאת, אמא שלך עזבה את המסעדה.
"נכון, ומזה מאוד התבאסתי. היא כעסה בגלל שסירבתי להוציא מהתפריטים את תמונות העירום, ואני הבנתי אותה, כי היא אשה דתייה. ובכלל, בלעדיה לא הייתי שווה כלום. אבל זה לא קרה כל כך מהר: עיכבתי במשך חודשיים את הפצת התפריטים החדשים ובמקביל התחלתי להיכנס יותר ויותר למטבח וללמוד ממנה איך לבשל מאכלים תימניים. רק אחרי שהייתי בטוח שאני יכול להשתלט על המטבח לבד, אז נתתי לה אור ירוק ללכת, והפצתי את התפריטים".
אבנרי לא שכח את אמו וכאשר השיק מפעל תעשייתי לייצור זיווה ומאכלים תימניים, שהפיץ את המוצרים בכל רחבי הארץ, בחר בתמונתה של שושנה שתתנוסס על האריזות. "זה מאוד ריגש אותה, וזה גם מכר מצויין את המוצרים שלנו", הוא אומר, "היא הייתה הולכת לסופר וכל הנשים היו רודפות אחריה ומחמיאות לה על התמונה. ממש הפכה לסלב. אתה יודע, בגיל 60 היא החליטה ללמוד נהיגה, ואני לגלגתי עליה, שהיא תוציא רשיון רק שעה אחרי שהמשיח יבוא, והבטחתי לה שאם זה יקרה - אני קונה לה ג'יפ חדש. במשך כמה שבועות היא למדה מאחורי הגב שלי, ויום אחד באה למסעדה יחד עם גיסתי אריאלה, ונופפה לי ברישיון נהיגה מול הפנים. הייתי בהלם. אבל עמדתי במילה שלי וקניתי לה ג'יפ".
אבנרי החליט להתרחב: הוא הפך את נרגילה לרשת מסעדות ארצית בשיטת הזיכיונות, כשהתנאי היה שאת המוצרים למסעדה הם רשאים לרכוש רק מהמפעל שהקים. בשיאה מנתה הרשת 22 מסעדות ברחבי הארץ. ההצלחה הייתה אדירה, הביקוש היה מעל למצופה, ובמפעל שייצר את המאכלים עבדו בשלוש משמרות כדי לספק את צרכי המסעדות ורשתות השיווק.
בשיא הצלחתו זכה אבנרי לביקור של עבריינים מארגון פשע גדול, שדרשו ממנו דמי חסות וניסו להשתלט לו על העסק. הוא סירב בתוקף. כעבור כמה ימים הודבקה על דלת ביתו מעטפה. בתוכה המתינו קליע של אקדח ופתק, שבו נכתב: "בעוד יום יומיים נגיע אליך להמשך השיחה". למזלו, אבנרי קשר קשרי חברות עם חוקרים ביחידה המרכזית של משטרת תל אביב, ואלה דאגו שהאיומים על חייו יוסרו.
הצצה ברשימת המפורסמים שביקרו ב"נרגילה" לאורך שנות התשעים ודאגו להצטלם בה, מעניקה הצצה לתל אביב ולישראל של פעם, שכבר לא קיימת היום. בין השאר כוללת הרשימה את הסופר דוד אבידן, הזמרת שושנה דמארי, שחקני כדורגל כמו רוני רוזנטל ומשה סיני, המאמנים דוביד שוויצר ושלמה שרף, דידי הררי, דן בן אמוץ, הזמרים שמוליק קראוס ("היה פרא אדם, דפוק בשכל. יום אחד היה שיכור עצבני, הרס לי את המסעדה") ואריק איינשטיין, יו"ר ההסתדרות אז ישראל קיסר, מאמן הכדורסל האגדי רלף קליין, ואפילו שחקן הכדורגל הברזילאי רומאריו.
בכלל, נרגילה משכה אליה לא מעט סלבס, בכל מיני פורמטים. כשהם לא סעדו בה, הם מילצרו בה. לא מעט אנשי בידור, זמרים וקומיקאים עבדו ב"נרגילה" כמלצרים, הרבה לפני שמישהו שמע את שמם. אתי אנקרי, למשל, שרדה ברשת שלוש שנים תמימות ("חיבבתי אותה מאוד. היא עזבה אחרי שהחברה שלי זיווה חשבה שיש בינינו רומן, מה שלא היה נכון. עזרתי לה כי היא עברה תקופה די קשה מבחינה כלכלית"); אסף אמדורסקי ("הוא היה אז בן 18 ועבד כפיקולו, היה אוסף כלים מהשולחנות"); הסטנדאפיסט שחר חסון, והזמרת והמגישה טל גורדון.
"חטאתי בחטא היוהרה ושילמתי בגדול"
אבל דווקא אז, כשכולם רצו להתחכך בזוהר ובהצלחה של אבנרי, ותמונת חייו לא יכולה היתה להצטייר כשמחה יותר, החלה להסתמן הנפילה הגדולה שלו. "לא הרגשתי טוב והלכתי לבדיקות רפואיות", הוא מספר על הסדק הראשון שהוביל להתמוטטות, "הרופאים נתנו לי אבחנה שגויה וחמורה – הם אמרו לי שחליתי בטרשת נפוצה. זו מחלה חשוכת מרפא. לקחתי את האבחנה הזו קשה. הבנתי שאני חי על זמן שאול והחלטתי לעזוב הכל וליהנות מהחיים, כדי שיהיו לי זיכרונות להתרפק עליהם. אמרתי לעצמי: למה לעבוד קשה בעסק? כדי לרפד את הקבר שלי במזומנים? עדיף לעשות חיים עכשיו, כי מי יודע כמה נשאר לי לחיות. עזבתי הכל והתחלתי להוציא כסף בלי הכרה: טסתי לחו"ל עם חברים, קניתי בגדי מעצבים שעלו הון ושנמצאים היום עמוק בארון, אפילו לא לבשתי אותם, משקפי שמש באלפי דולרים, שעונים ומה לא. הייתי בכל מקום כמעט בכדור הארץ, בזבזתי מיליונים, הרשת לא עניינה אותי. הכסף לא היה חשוב לי, חייתי את היום".
אבנרי חזר מהטיולים בעולם למציאות קשה: הרשת המצליחה שלו נקלעה לקשיים כלכליים כבדים והוא נאלץ, בלית ברירה, למכור אותה למיליונר היהודי ג'ו אלמליח. "עופר נמרודי רצה לקנות 50 אחוז מהרשת בשלושה מיליון שקלים וסירבתי", הוא חושף, "חשבתי שאני צריך לקבל חמישה מיליון שקלים. בדיעבד עשיתי טעות, אבל אם לא טועים - לא לומדים". בסופו של דבר נרכשה "נרגילה" על ידי המיליונר קובי מימון, כשהייתה כבר בשלבי גסיסה, וזה העביר את הבעלות עליה לאיש העסקים שמעון דהאן, במחיר סמלי מצחיק של 101 אלף שקל.
אבנרי ירד למחתרת ועבר לגור בבית אמו בכפר סבא, בחדר בו נולד. בגלל מחלתו לא נישא מעולם ואין לו ילדים. "לא רציתי להיות נטל על אף אחד", הוא אומר, "אז החלטתי לא להתחתן מתוך בחירה, כדי לא לשבור לאף אחד את הלב. פעם אמא שלי הייתה מטרידה אותי בשאלות הרגילות כמו מתי אני אתחתן, אבל היום היא עסוקה יותר בלדאוג לבריאות שלי, שהמצב שלי לא יתדרדר".
למרבה האירוניה התברר לאבנרי שאבחנת הרופאים הייתה שגויה, והוא לא חולה בטרשת נפוצה. "אני חולה במחלה גנטית שכדי לחקור אותה לעומק צריך כמה מאות אלפי שקלים שכיום אין לי. הגורל צחק לי בפנים. אתה יודע, כשאני פותח את ארון הבגדים ורואה את כל הבגדים החדשים והיוקרתיים שקניתי פעם, עדיין בתוך הניילונים, אני נגעל מעצמי, מתבייש. חטאתי בחטא היוהרה, בחוסר צניעות, ושילמתי על הזה בריבית דריבית. ההצלחה המטאורית ריסקה אותי. לא האמנתי שהעסק שהקמתי בעשר אצבעות וירקתי עליו דם, יתרסק בכזו מהירות".
במשך שנים רבות קיבל הצעות לפתוח מחדש את רשת "נרגילה" וסירב. הוא העדיף לשבת בבית, והשיק בלוג מצליח באינטרנט בשם "ארכיונרי", המשלב בין קטעי ארכיון לבין טורי דעה בענייני פוליטיקה ותקשורת. לפני תשעה חודשים אף זכה בפרס הוקרה מטעם עמותת "זכות הציבור לדעת" בתחום התקשורת הכלכלית ההוגנת. מעל למיטה בחדרו מתנוססת תמונה גדולה שלו ושל ראש הממשלה, בנימין נתניהו, אותו הוא מעריך. הוא צרכן של עיתונים ותוכניות פוליטיקה ובביתו יש מאות קלטות של תוכניות טלוויזיה, בעיקר חדשות ופוליטיקה. כשהסדרה 'פולישוק' משודרת, הוא המאושר באדם.
לקראת פתיחתה המחודשת של הרשת, אבנרי מקווה שכוחו הפיזי והנפשי יאפשרו לו לסגור מעגל, ולעשות תיקון לכשלון המהדהד שחווה אז. וכן, הוא מבטיח להחזיר גם את התפריטים הפרובוקטיביים עם תמונות העירום, פלוס כמה חידושים רלוונטיים. בכל זאת, עברו יותר 25 שנה מאז. "בתפריט החדש יהיו מנות על שמם של אריק איינשטין וספי ריבלין שאני מעריך מאוד", הוא מצהיר, "התכנית היא להקים רשת ומפעל, כמו אז, ולהפוך את נרגילה למותג עממי. כשאני אראה את המוצרים שלנו שוב נמכרים בסופרים, אדע שהפעם ניצחתי. בינתיים יש תנועה יפה של לקוחות בעיקר בצהריים ובערב, והפחד היחיד שלי זה שבסוף הגוף שלי לא יעמוד בזה ולא אצליח לזכות לראות את הרשת משגשגת כמו פעם. אני מרגיש שיש לי עכשיו אנרגיות חדשות, שאני חזק, אבל מי יודע מה יהיה מחר?".