פיצה בחיק הטבע

עגלות הקפה השונות הפזורות בישראל זכו לרנסנס בחסות הקורונה, אבל זה לא באמת המקרה של "עגלת הפיצה" בקיבוץ דפנה. הפיצה טראק, שמאז שנפתחה לפני קרוב לעשור התרחבה וכעת חולשת גם על השטח שאכלס את קפה קוקיה (שעבר לכפר גלעדי), רק מעוצבת כמו משאית אוכל, אבל מתפקדת כפיצרייה לכל דבר ועניין.

אנחנו הגענו לפיצה טראק במהלך טיול לצפון, וממש לא היינו היחידים: במזל, הקדמנו את נחיל הרעבים שהגיע חצי דקה אחרינו, וראוי לציין שלמרות העומס - ההזמנות יצאו בתזמון סביר למדי, והמקום מסודר ככה שגם אם השולחנות תפוסים, אין שום בעיה להתיישב על הדשא עם מגש (או שלושה) וליהנות מצל וממחצלות שמפוזרות לשימוש האורחים.

הרעב והפחד מהתור שנעמד מאחורינו גרמו לנו בדיעבד לפספס כמה פיצות מעניינות. הפיצות שהוזמנו הן מרגריטה (46 שקלים), בטטה וסלק בדייט (60 שקלים) וקרם חצילים (58 שקלים).

הפיצה שממנה הכי חששנו, זאת שהתנשאנו עליה שהיא "פריפריאלית" ו"מיושנת" התגלתה דווקא כבחירה מוצלחת. מדובר בפיצה "בטטה וסלק בדייט", שכוללת רוטב על בסיס שמנת, פרמזן, מוצרלה, חתיכות בטטה וסלק שנצרבו בטאבון, פרוסות בצל ירוק ומעט צ'ילי אדום. הירקות היו בעובי אופטימלי והגיעו לדרגת רוך מדויקת - לא עיסתיים ולא נוקשים, ויחד עם העקצוץ של הבצל והצ'ילי והשמנוניות של הגבינות נוצרה פה פיצה כיפית וטעימה.

הפיצה השנייה שאכלנו כללה לא מעט מרכיבים, ויכול מאוד להיות שאחד מהם היה מיותר: קרם חצילים בלאדי, מוצרלה, קשקבל, קונפי שום, סלסת עגבניות ועלי בייבי. כל אחד לחוד היה טעים, חשוב לציין, אבל ביחד זה ביס מעט עמוס. ובכל זאת, נהנינו גם מהפיצה הזאת והתרשמנו מהנדיבות.

הפיצה האחרונה שלקחנו הייתה מרגריטה, לטובת האכלנים הבררניים יותר ולטובת הפעוטות שבחבורה. המרגריטה, שהזמנו ללא כל תוספת, הדגישה את רוטב העגבניות הטעים של הפיצה טראק, ובעיקר את הבצק הטוב שעושים כאן - כזה שלא הופך לסמרטוט, עם קצוות פריכים ומעט חרוכים. בשורה התחתונה, כיף להצטייד במגש ושתייה, לשבת על המדשאה (או למשקיעים יותר לקחת את המגש ולהתיישב ליד הנחל) וליהנות מפיצה כיפית. המלצה חמה: אם אתם באזור, תסעו כמה דקות לגלידריית גלילטו המצוינת בקיבוץ שדה נחמיה.

פיצה טראק | קיבוץ דפנה (ימינה לפני השער). ימי ראשון-חמישי 12:00-21:30, שישי 12:00-16:00 ושבת 12:00-21:30.