טעם של נוסטלגיה: ביקרנו בסניף האחרון של קפולסקי

‏לנוסטלגיה יש טעם מיוחד, וקפולסקי נושאת את הטעם הזה עבור הרבה ישראלים. זאת הייתה המסעדה הראשונה שהכרתי בישראל של תחילת שנות ה-90, וכשהרווחתי את המשכורת הראשונה שלי בגיל 15, נכנסתי לסניף בעיר מגוריי והזמנתי מילקשייק ופרוסת עוגה. הרגשתי על גג העולם, עולם שבו הולכים לקפולסקי לחגוג ימי הולדת עם מנה ענקית של תפוח אדמה מוקרם.

רשת קפולסקי הייתה אז בכל מקום, בכל עיר ובכל קניון. היום נותר רק מפעל שמייצר את העוגות, והלוגו הוותיק של הרשת מתנוסס בעיקר על משאיות קירור שמשנעות אותן ממנו. בתי קפה של המותג, שעבד בשיטת הזכיינות, כבר אין, רק הרבה זכרונות של הרבה נערות שהתרגשו מטריקולד והיער השחור ונס על חלב או שוקו עם קצפת.

עכשיו רק דמיינו כמה התרגשתי לגלות את השלט המוכר באזור התעשייה של נתניה, ממש לא רחוק מאיקאה, ובאיזו ציפייה טהורה נכנסתי פנימה.

הסניף האחרון הוא לא בית קפה כמו פעם. אפשר להזמין כאן כוס קפה וסברינה, קרואסון או מאפין. אפשר גם לנשנש מאפים מלוחים או מתוקים לפי משקל, אבל זהו פחות או יותר. אין תפריט אוכל ולא תפריט עוגות, רק עוגות שלמות במקפיאים ופסים של עוגות בחושות ועוגת שמרים כמו קראנץ' שקדים, קראנץ' גבינה, קראנץ' מרנג נוגט ועוד.

אז לקחתי סברינה (24 שקלים), כבדה וגדולה, דחוסה וספוגה בסירופ סוכר סמיך. מגישים אותה עם מלא קצפת ודובדבן רטרו זרחני שכבר לא רואים היום, כי כולם משתמשים באמרנה מאיטליה. הקצפת היא במרקם עשיר של קרם, מתוקה מאוד אבל טעימה. בפינת הסוכר לקפה יש רק כפיות פלסטיק מהסוג הזול והשביר, כזה שלא צולח את הבצק הספוג בסוכר של הסברינה.

המאפים היו הפתעה גדולה. הם מיוצרים במטבח מאחורי הדלפק, והם מהסוג שיש בכל מאפייה מלפני עידן הבייקריז. אלה לא לחמניות סקנדינביות עם הל או בריוש שמן זית ורוזמרין, אלא שבלולי קינמון פשוטים, גביניות, מאפה תפוחי עץ, רוגלך קטנטנים, מאפי פרג, בורקסים קטנים עם גבינה או תרד. והם היו מעולים, פשוטים, טעימים ורכים, עתירי מילוי, בלי טיפת רעש וצלצולים (89 שקלים לקילו). כל ביס גרם לי להרגיש כמו אנטון אגו, מבקר המסעדות האכזרי ברטטוי. אני לא זוכרת איפה ומתי אכלתי מאפים כאלה בפעם הראשונה, אבל הם הרגישו כמו ישראל של פעם, לפני שאוכל הפך לטרנד ולפני שהייתה פה קולינריה מקומית.

תודעת שירות של האייטיז

אם אתם רוצים לשמח את סבתא, זה כנראה המקום לקנות לה עוגה. סיבוב בין המקפיאים במקום גילה את כל החברות מאז, שכאילו קפאו בזמן: פחזניות וניל במילוי שונטי שמנת (29 שקלים); עוגות עגולות מרהיבות כמו פאדג' שוקולד וברנדי; דוקולד; קראנץ; לה רושה; היער השחור; מון שרי; מוס קוקוס מנגו; בואנו קראנץ ועוד (149-199 שקלים). כולן גם מוצעות בגודל פס (74-89 שקלים), חלקן בגודל של חצי פס (49 שקלים).

דגמתי פס של היער השחור, פס ריבת חלב ופס רפאלו, כולן עם טעם מרגריני מודגש מאוד. רק מהשמות האלה אפשר להזיל דמעה של התרגשות, אז מה זה משנה מה טעמן? ברור שיש פער גדול מאוד בינן לבין העוגות בקונדיטוריות החדשות, הן מבחינת עוצמת המתיקות הלא מאוזנת והן במידת הדחיסות של הקרמים הכבדים.

ואי אפשר באמת להבין מה מקור המתיקות בעוגות האלה. איפה נגמר הקוקוס ואיפה ממשיך הסוכר והווניל. גם אי אפשר באמת לענות על השאלה אם זו באמת ריבת חלב ואיזה סוגים של שוקולד יש ביער השחור, או האם זה באמת קוקוס ברפאלו. הטעמים פשוט עוצמתיים מדי.

אבל אם עוצמים עיניים, נמנעים השוואות ומתעלמים מזה שקשה להבין מה באמת אוכלים - אז יש פה משהו מקסים. אולי זו הנוסטלגיה שעשתה אותי קצת אמוציונלית, אבל נהנתי מכל מה שהעוגות האלה מזכירות ומסמלות. כי לא תמיד צריך מילים גדולות כמו ג'אנדויה, קרמו או דולצ'ה כדי ליהנות מפרוסת עוגה.

מבחר העוגיות כאן כולל יצירות נוסטלגיות לא פחות: סטיקי פקאן; עוגיות סהרונים; עוגיות פרפריות; עוגיות מיני טריקולד שוקולד; כרוכיות ממולאות תמרים ואגוזים; טוויסט קינמון; עוגיות ריפעם מרוקאיות; סבלה שוקולד צ'יפס ומנדלברויט שוקולד ואגוזים, שרק הצליל של השם שלהם עושה תחושה של הרחק הרחק מכאן.

‏אולי נדמה שלעוגות האלה אין זכות קיום בעולם שבו יש מגזינו, בייקרי של רותי ברודו, פיצי של חיים כהן ודור שטס לאכול קרואסונים בפריז מגיל בית ספר. אבל הדור המעט יותר מבוגר, ילדי שנות ה-80 וה-90, כנראה יתרגש כמוני מהמקום הזה.

חבל רק שהשירות (בשתי הפעמיים שביקרתי פה) גם מזכיר את אותה תקופה, הרבה לפני שהמושג "תודעת שירות" הפך לחלק מהותי מחוויית המשתמש. ואולי גם שווה לשקול להחליף את הכפיות.

המלאכה 30, נתניה. כשר