המסעדה השכונתית זופה, שממוקמת בצפון הישן בתל אביב, מגישה בדרך כלל תבשילים, מרקים וסנדוויצ'ים ביתיים, אבל לכבוד הקיץ היא יצאה עם פופ אפ מסקרן בשם "זופה אמריקנו" שפשוט היינו חייבים ללכת לבדוק: אוכל אמריקאי איטלקי מניו ג'רזי, שמזכיר לכולם בעיקר דבר אחד: הסופרנוס. מבט מהיר בתפריט לא השאיר מקום לספק, והבהיר כי זו הזדמנות שלא כדאי להחמיץ.
והרי כמו שאומרים שניו יורק היא הכוכבת האמיתית של "סקס והעיר הגדולה"; כשמדברים על "הסופרנוס", הכוכב האמיתי הוא המטבח האיטלקי. רבות מהסצנות בסדרה מתרחשות תוך כדי בליסה של מנות מפתות ממטבח המהגרים האיטלקי בניו ג'רזי, והדינמיקה המשפחתית המורכבת מתחדדת עם כל אזכור של קנולי או פסטה. צפייה בסופרנוס – בפעם הראשונה או בפעם המאה – מעלה תחושה אחת שמתעלה מעל כולן: רעב, בטן מקרקרת, ותאווה ענקית לטעום את האוכל המפתה שנראה על המסך כמעט בכל רגע פנוי, בין אם מדובר בזיטי המיתולוגי של כרמלה סופרנו ובין אם ברצון עז להתארח במסעדה של ארטי בוקו. ובכן, עכשיו זה אפשרי. בערך.
במסגרת הפופ-אפ זופה אמריקנו, שהחל בשבוע שעבר ויימשך בכל יום בשעות הערב עד לסוף אוגוסט, המסעדה השכונתית לבשה חג: ששת השולחנות שממוקמים בחוץ קיבלו כיסוי בדמות מפות משבצות אדומות-לבנות שמיד מכניסים לאווירה, דגלי איטליה נתלו והשולחנות נערכו לקבל את פניהם של העוברים והשבים. המוזיקה ברקע מורגשת אך נעימה ולא משתלטת, ואפילו עבודות הרכבת הקלה שנעשות ממש מעבר לחלון לא מצליחות באמת להפריע. הסגירה, ששמורה לרוב לימי חורף סגריריים, עושה את העבודה – ומשאירה את הרעש והאבק מחוץ לחוויה.
הפופ אפ מציע שני סוגי יין לצד הארוחה, אדום ולבן. דגמנו את הלבן, פינו גריג'ו איטלקי, שהיה ליווי נעים, עדין ונהדר למנות האיטלקיות שהגיעו אחריו. כמוהו, גם המחיר היה נעים ומשתלם במיוחד: אפשר לקבל אותו בכוס (25), קראף (40) או בקבוק (75).
מי אמר ארטי בוקו?
אבל עם כל הכבוד ליין, התכנסנו כדי לדבר על אוכל. למנה ראשונה ניסינו ארנצ'יני (26 שקלים) שמגיע בשתי יחידות כדורים שמנמנים ששוחים בתוך "רוטב עגבניות ילדים" - טחון, פשוט וטעים. הארנצ'יני עצמם היו אחת מההפתעות הטובות בארוחה; המחיר הזול למדי כבר הכין אותי לאכזבה ברמת הטעם, אבל האמת היא שהארנצ'יני התעלו על הציפיות. הם פריכים ושחומים מבחוץ, ומבפנים מלאים בריזוטו עם נגיעות ברוקולי וקרמיים להתעלף. הם נטולי לב מוצרלה כפי שנהוג בחלק מהמקומות, אבל האמת היא שהם שומניים וטעימים מספיק גם ככה.
מלבד הארנצ'יני טעמנו גם מהפוקצ'ה עם שמן זית, שום קונפי וזיתים (22 שקלים). הזיתים היו מתובלים מאוד, וחובבי הטעמים העזים יחסלו אותם במהרה. הפוקצ'ה עצמה הייתה אוורירית ותפוחה כמעט מדי, עם מרקם שמעט מזכיר לחם תפוחי אדמה, והתיבול היה מלוח. שמן הזית איכותי וזה היה מורגש. לא ויתרנו גם על מלנזנה (48) – שכבות חצילים, רוטב עגבניות וגבינות, שהוגשו עם הינומת ארוגולה ונמסו לתוך עצמם ממש כמו שהם אמורים. זה היה טעים ומנחם ולא רצינו שזה ייגמר לעולם. ואגב, אם אתם משפחות קטנות או קבוצות שאינן מורעבות, המסעדה מציעה גם אופציית "ארוחה משפחתית", שכוללת מנה עיקרית אחת וטעימות מכל מנות הפתיחה במחיר של 99 שקלים לאדם.
במנות העיקריות, "זופה איטליאנו" מיישרת קו עם מחירי יתר המסעדות בעיר. מנת מיטבולז ברוטב עגבניות על פוקצ'ה (72 שקלים) נשמעה מסקרנת, ומיד היה ברור שנצטרך להבין איך בדיוק עובד עניין הקציצות על לחם בתוך מחבת. למרבה הצער, זה מוזר כמו שזה נשמע: הקציצות החסונות אמנם עבדו בפני עצמן, וגם השתלבו לא רע עם רוטב העגבניות – אותו רוטב שכבר טעמנו בארנצ'יני - אבל שילוב הפחמימה מתחת לא עבד; הפוקצ'ה קרסה תחת רטיבות העגבניות והפכה למעין ספוג רטוב שלא הצליח לשאת את הכדורים. הטעמים כן היו טובים, אך היה מיטיב עם המנה להגיש אותה על מצע אחר או כשהפוקצ'ה מגיעה בצד.
לעומתה, שתי המנות האחרות כבר התחילו להתקרב שוב לרמה של המנות הראשונות. כמובן שניסינו גם את הצ'יקן פרמזן (73 שקלים) שקיבל גם הוא את אותו רוטב העגבניות, אך ידע למנף אותו למנה מוצלחת יותר, ולמעשה, זו הייתה העיקרית הכי טובה שדגמנו. המנה גדולה ומספקת מאוד; השניצלים מאבדים מפריכותם אבל משתלבים מעולה עם הגבינה והרוטב. לא יכלנו לוותר גם על הבייקד זיטי, המנה שלנצח תהיה קרויה על שמה של כרמלה סופרנו. הפעם בחרנו בגרסה הצמחונית (54 שקלים ו-68 לגרסה הבשרית) שכוללת ריקוטה, תרד ורוטב עגבניות. לא היה בה יותר מדי תרד, אך כסך הכל מדובר במנה קלאסית למדי, What you see is what you get, טעימה ובלי התחכמויות.
וכן, ברור שיש גם קינוחים. הספולייטלה (22 שקלים) היא אחת המנות המרשימות במטבח האיטלקי, שמקבלת בשנים האחרונות יותר ויותר פופולריות, כנראה הודות למראה המשגע והאינסטגרמי למדי. הגרסה של זופה איטליאנו מגיעה עם רוטב וניל קינמון ותפוז נהדר, שמוכן במקום – בניגוד לספוילייטלה, שהיא המנה היחידה שאינה מעשה ידיהם. הביס בבצק היפהפה חושף כי הוא לא רק נראה קראנצ'י, והסאונד המתפצח הוא אחד היפים ששמענו ונמשך עד בלי די. המאפה עצמו לא מתוק מדי, והשילוב עם הרוטב המצוין נותן לו מתיקות בתוספת ארומה הדרית נהדרת. מה שכן, זה קינוח שדורש אחיזה ביד ונגיסה אימתנית, אז קשה יותר לחלוק אותו בנימוס, קחו בחשבון.
ומה שבטוח, אל תוותרו על הטירמיסו (35 שקלים) שמגיע בכוס נמוכה והפך מיידית לפייבוריט שלנו בארוחה. המלצר הבטיח לנו שמדובר ב"קינוח חמוץ-מתוק", ושנבין כשנטעם; הוא לא טעה, והטירמיסו הוא אחד ששווה לחזור רק עבורו לסיבוב נוסף במסעדה. הוא קליל, מתוק וחמצמץ, בלי טעמים אגרסיביים מדי של קפה ועם עיטור של גילופי שוקולד מריר שנותנים מדי כמה רגעים בוסט של טעם. חלום.
תראו, מי שיצפה למצוא על המדרכה של אבן גבירול, יריקה מעבודות הרכבת הקלה, את המסעדה המפורסמת של ארטי בוקו – מפות לבנות וכל הטררם – ינחל אכזבה. זופה איטליאנו גם לא מתיימרת לספק את החוויה הזו, ולא חורטת על דגלה אף שם של אף סדרה שמתחילה ב"סופ" ונגמרת ב"רנוס". מסעדה שמתמחה באוכל ביתי מוכן, טעימה ככל שתהיה, לא תהפוך למסעדת יוקרה איטלקית, גם לא בתקופת פופ-אפ. אבל כמסעדה שכונתית שמשתדרגת לקראת הקיץ ומגישה תפריט כיפי ומיוחד, אין ספק שמדובר בהצלחה. ההמלצה שלנו: בואו בשביל ארוחת ערב מוקדמת וקלילה, רדו על בקבוק יין וחלקו מנה עיקרית וכמה שיותר מהמנות הראשונות, ולקינוח כמובן טירמיסו. תקבלו דייט אמצע-שבוע נהדר.