דיאנה רחמני, המתמודדת עם המבטא הכי ממכר ב"מאסטר שף" ובעלת האוכל הכי אותנטי שיש, נאלצה לתלות את הסינר שלה אמש (א') אחרי שבמשימת השוקולד, לא הצליחה להביא לידי ביטוי את היכולות האישיות שהיא כל כך מתגאה בהן.
פגשנו אותה בביתה בנתניה. לאורך כל המפגש היא לא זזה מהמטבח לרגע. היא הוציאה פשטידות, ירקות, מרקים ועדיין כל הזמן הרגישה שמשהו חסר, שהאירוח עדיין לא מושלם. נראה שכאן, במטבח האישי שלה, כשאין מי שמכתיב לה מה לעשות ואיך לעשות אותו, היא מרגישה הכי מאסטרית שיש.
>>בואו להציץ לשאר המטבחים של המודחים
איך זה שלא הגעת לגמר?
"מה אני אגיד לך, אני לא חושבת שזה בגלל שהאוכל שלי לא היה טוב. אולי יש אילוצים שאני לא יכולה להבין. עשיתי אתמול מנה טובה ביחד עם יהונתן, גם ביופי וגם בטעם. אני בטוחה שהמנות של אנשים אחרים היו ברמה פחות טובה. הבעיה היחידה שהייתה זה שחסר המרנג של העוגה. אני בכלל הייתי בטוחה שאנחנו עולים למרפסת ופתאום כשאמרו את השם שלי איבדתי כיוון. לא האמנתי שזה קורה לי".
מה עובר בראש באותו הרגע?
"רק רציתי שיעזבו אותי, שיתנו לי ללכת הביתה. לא היה לי כוח למשימת ההצלה, אבל רושפלד עודד אותי ללכת עד הסוף".
את חושבת שעשו לך עוול?
"בהתחלה הייתי בטוחה שכן כי הרגשתי שזה לא היה הזמן שלי ללכת, אבל עכשיו כשזה שקע ועבר קצת זמן אני מקבלת את זה בהבנה. היום אני נזכרת במחמאות מרושפלד וזה הדבר הכי חשוב בשבילי".
מה היית עושה אחרת?
"הייתי מכינה איזה צ'פטי או איזה לחם ליד הדג כדי שיוכלו לטבול אותו ברוטב. בגלל הלחץ והבלבול הכנתי סלט וזה היה פחות מתאים".
איך את מסכמת את החוויה?
"אני לא חושבת שהיה לי משהו יותר מספק מהחוויה הזו. גם בהכנות בבית אני תמיד מגיעה לדקה ה-90. יש לי אהבה לבישול בלחץ. בשנה האחרונה התחלתי להכין את עצמי לבישול מהיר, לא יודעת למה, אבל זה התברר כמשהו מאוד נכון. מרוב שהייתי מיומנת בזה מהבית, בזמן המשימות בתכנית לא הייתי מפסיקה לדבר למצלמות ולהגיד מה אני מכינה".
מה השתנה בבישול שלך מאז התחרות?
"הפכתי להיות הרבה יותר ביקורתית. היום אני מכינה אוכל עם חומרי גלם אחרים, כמויות השמן ירדו ובכלל אני מקפידה הרבה יותר על דיוק ועל ראש פתוח. הילדים שלי מרגישים את זה ונראה לי שהם די מרוצים".
"ישנו כל הלילה בתוך שלולית ובקור עז"
החיבור של דיאנה לאוכל ובישול התחיל בגיל מאוד צעיר, עוד כשהייתה ילדה באיראן ולא מנסיבות משמחות במיוחד. "נכנסתי למטבח בגיל 13, לאחר שאימי עזבה לטיפול רפואי בישראל", היא נזכרת. "כל מה שהיא השאירה לי הוא מכתב ובו כתבה עם מתכון של אורז וחורשט (מאכל פרסי)". מאותו הרגע היא הפכה להיות הטבחית של הבית ובישלה לאביה ולאחיה. "אבא שלי הייתה דמות מאוד חשובה בחיים שלי", היא מספרת. "הוא נפטר לפני 13 שנה ואני עדיין לא הפסקתי להתגעגע".
גם כשכבר הפכה למבוגרת לדיאנה לא היה שקט בחיים. בגיל 19, בימים שבהם להיות ציוני באיראן היה טאבו, החליטה לברוח ביחד עם משפחתה ולעלות לארץ. " אני לא אשכח שירד גשם זלעפות ביום שבו החלטנו לעבור את הגבול לטורקיה", היא נזכרת. "נרדמנו בתוך שלוליות של גשם והיה קור עז. בבוקר משמר הגבול הטורקי מצאו אותנו ולקחו אותנו לבסיס צבאי קרוב. לא הייתה בבסיס נפש חיה ואני קיבלתי יחס של מלכה בגלל השם שלי. לאחר תקופה, החיילים בגבול הטורקי רצו להחזיר אותנו לאיראן. אנחנו כמובן סירבנו. ידענו שאם נחזור לאיראן יהרגו אותנו כי אנחנו ציונים. הטורקים לא אהבו שאנחנו מתנגדים והחטיפו לנו מכות רצח. אותם חיילים שרק לפני רגע התייחסו אלינו בכבוד".
היום החיים שלך נראים אחרת. מאסטר שף שינתה אותם עוד יותר?
"וואו, איזה חיים. אני עובדת עירייה בחינוך מיוחד והרבה אנשים מכירים אותי ועכשיו זה הפך להיות משהו שבחיים לא קיבלתי. רק ביום שישי דפקו לי בדלת והביאו לי מכתב הערצה, כשקראתי אותו בכיתי. אומרים לי שאני הגאווה לעדה הפרסית".
את באמת מרגישה הנציגה של העדה?
"כן, אני מרגישה שהכל על הכתפיים שלי בעדה ויש המון פרסים בישראל. אני את העלייה שלי עשיתי דרך הרים וגבעות, סיפור עם המון פחד, לא ידענו אם הולכים להרוג אותנו, זה היה סיפור עלייה שאני לא מאחלת לאף אחד. ועכשיו, מהרגע שקיבלתי את הסינר אני מרגישה שיש לי שליחות מהמסע הזה".
מה זה המטבח בשבילך היום?
"זו הממלכה שלי. אני נמצאת כאן מחמש וחצי בבוקר ואז כשאני חוזרת מהעבודה אני שוב נכנסת אליו. הילדים שלי אומרים לי 'אמא תלכי לישון' אבל אני לא יכולה, אני כל הזמן חושבת מה צריך לעשות למחר ומחרתיים. זה המטבח שלי ואף אחד לא נוגע לי כאן בדברים. שמעתי פעם בקורס מדעי המוח, שחייבים כל הזמן לשנות דברים כדי שהמוח לא יתנוון, אז זה מה שאני עושה במטבח. זה המקום בו אני מרגישה הכי פחות מנווונת".
את גאה בעצמך?
"מאוד. היו לי בעבר זמנים מאוד קשים. כשעלינו לארץ לא היה לנו מה לאכול, בעלי היה הלום קרב מהמלחמות באיראן ועכשיו הכל פתאום הסתדר. הילדים שלי מסודרים, יש לי נכדים, הילד הקטן שלי התגייס לחיל האוויר ואני מרגישה שבניתי ממלכה קטנה. האהבה שאני מקבלת מהמשפחה, זה לא משהו מובן מאליו. אני חושבת שזה גם בגלל שאני בנאדם שמשחרר, אני לא לוחצת. שכל אחד יעשה מה שנוח לו. אני עוזרת במה שאני יכולה ובנוסף גם עובדת בעבודה מאוד מאתגרת עם ילדים עם צרכים מיוחדים".
גם כשהיית קטנה היה לך שפע כזה?
"תמיד. גם אם לא היה, היו עושים שיהיה שפע. תמיד מכינים יותר ממה שצריך - המון אורז למשל. ככה גדלתי וככה אני מתנהגת היום. הכל צריך להיות מעל ומעבר. זה אני ואי אפשר להוציא את זה ממני".
איך את מפנקת את עצמך?
"אני לא. אני מפנקת רק אחרים. אני קמה בבוקר מכינה אוכל לכל הילדים, עובדת וחוזרת להכין אוכל למשפחה".
ומה עם לאכול בחוץ מדי פעם?
"לא, אני לא יכולה להתחבר לאוכל של מישהו אחר. האוכל שלי זה המוכר והידוע. אם אוכלים משהו בחוץ אז זה רק על האש".
על מסעדה משלך חשבת?
"אני לא רואה את עצמי במסעדה, אבל לגמרי רואה את עצמי מעבירה סדנאות שמשלבות את הסיפור האישי שלי ואוכל פרסי. הייתי מתחילה בבסיס - איך מכינים אורז לבן. אני מכינה אורז שהוא מדהים ופשוט ומשם הכל מתחיל".
מה החלום שלך לעוד 10 שנים?
"אני מאוד אשמח שתהיה לי פינה בתכנית אוכל. אני מרגישה שיש לי המון מה להעביר".
4 קטנות לסיום:
מה הדבר הכי חשוב במטבח?
"התבלינים שלי. אלה החיים שלי. הם מסודרים בסדר מופתי וזה לב המטבח. באוכל איראני אין הרבה תבלינים, אבל לכל אחד תפקיד חשוב".
איך נראה מטבח החלומות שלך?
"לא ככה. אמנם המטבח הזה מהמם, אבל אני צריכה יותר מקום".
מי היית שמחה שייכנס?
"ליהיא לפיד. אני מאוד אוהבת אותה ואת הכתבות שלה. אם לא היא אז פאולה".
מה היית מכינה לי אם הייתי מבקש?
"שקשוקה. תמיד יש לי מוכנה במקרר. לכל מקרה שלא יהיה".
>>בואו להיות חברים בעמוד הפייסבוק של "מאסטר שף"
>> לעמוד המתמודד המלא של דיאנה רחמני
"מאסטר שף": ראשון ושלישי ב-21:00, ערוץ 2, קשת