"הבת שלי אמרה שאני פחדנית, לא הייתה לי ברירה"

כבר במנה הראשונה שהגישה בשלב הדו-קרב ב"מאסטר שף", ענת אגמון הרשימה את השופטים כשהוסיפה בקבוק יין שהכינה. המתמודדת סחטה מחמאות גם על היכולות שלה במטבח והתקדמה אל שלב הנבחרת - והיא לא מתכננת לעצור שם (פרק חדש בראשון, אחרי החדשות, קשת 12).

בריאיון ל+12 סיפרה אגמון על ההחלטה להצטרף לתחרות: "יש לי ארבעה ילדים חמודים וחוצפנים, היה להם מנהג בכל ארוחה להגיד שאני צריכה ללכת ל'מאסטר שף' ואז שבחיים לא ייקחו אותי כי אני הכי משעממת בעולם. היו אומרים גם שיקראו לתוכנית שנופלת על משפחה בארוחת שישי ועושה את האודישן שם, שחיים כהן ייכנס ולא תהיה לי ברירה ואצטרך להכין לו אוכל. הייתי מבועתת, הם צחקו. כשפנו אליי מ'מאסטר שף' הבת שלי אמרה שאם לא אלך אני אהיה אפסית ופחדנית, לא הייתה לי ברירה".

כאמור, לצד יכולות הבישול המרשימות אגמון גם עוסקת בייצור יין. "כל העולם נעצר בקורונה, היה תהום. התגלגלתי לעבוד בכרם של חבר שלא היו לו פועלים. זה מצא חן בעיניי, התאהבתי בגפן. הלכתי ללמוד את זה, היה נורא קשה ולקחתי לילדים את כל הריטלין שהיה להם. ימים ארוכים בזום, זה גהינום", סיפרה והוסיפה על התוכניות לעתיד: "חולמת להוסיף ליין מסעדה והדבר הכי מהמם ושמאוד קשה לעשות בישראל כי זה בעייתי מבחינה רגולטורית, זה דבר שיש בכל אירופה - כרם קטן, יקב קטן, מסעדה קטנה ושני חדרים לישון בהם אחרי ששתית יותר מדי ואכלת טוב. זה לא חלום עצום, אבל מאוד מסובך מבחינה חוקית".

איך הגעת לעולם הבישול?
"אני מדור המבול, עוד לא היה שום דבר בארץ וממש שממה קולינרית. למדתי משפטים וכלכלה באוניברסיטת תל אביב בסוף שנות השמונים, לפרנסתי עבדתי במסעדה שהייתה מהראשונות שעשו קולינריה בישראל. שם התאהבתי, זאת הייתה מסעדה פצפונת".

באיזה סגנון את מבשלת?
"לא יכולה להגיד שיש לי סגנון. יש חוזק גדול למי שיש מטבח מסורתי להישען עליו, אין לי כזה. באה ממשפחה של פליטים שהצליחו להתחמק מאירופה ולעלות לארץ, אף אחד לא הכין אוכל לאף אחד וכולם מתו ברעב".

מה ייחודי בבישול שלך?
"בגלל שאין לי מטבח ביתי, אז הבישול שלי מאוד אקלקטי. יש פה לא מעט כאלה, וזה דור שחשוף לדברים שאני לא חשופה אליהם. אין לי טיקטוק, אולי אני צריכה לעשות. יש פה אנשים שלומדים בשבוע מה שפעם היה צריך שנתיים כדי ללמוד, זה חיסרון ויתרון".

לא רק השופטים התרשמו מיכולותיה של אגמון, וגם המתמודדים הנוספים בתחרות סימנו אותה כיריבה חזקה. "הם מתרשמים משיער אפור, ישר חושבים שזה אומר שאני יודעת מה אני עושה ושיש לי ניסיון חיים", השיבה. "יש פה אנשים מוכשרים, כל אחד רואה רק מה שקורה בחוץ ולא את עצמו. יש לי ניסיון חיים שכלל התמודדות עם לחץ, משברים, תחושות חרדה וחששות. התחרות מלחיצה, צריך להתמודד עם זה ולתפקד בתוך זה. אם יש משימת הדחה, צריך לשכוח כמה רע הרגשת כשהביקורות היו גרועות ולתפקד בצורה חיובית".

היית מגדירה את עצמך כאדם תחרותי?
"כן. יודעת שהתחרות היא ביני לבין עצמי ולא ביני לבין האנשים האחרים, להתמודד מול עצמי ומול החסמים שלי כשיש לי משימה. הקושי הוא בינך לבין עצמך, לצמוח מביקורת קשה ולא לדעוך, או אם יש חומר גלם שאת שונאת אז להתמודד עם זה, אם אין לך רעיונות אז למצוא רעיונות ולהיזכר במשהו שמדליק אותך. צריך לשמוח גם אם קשה, האוכל מרגיש את הדברים האלה. אם עושים אוכל בדיכאון אז המנה בדיכאון. אוכל זה יותר מחלבונים ופחמימות, הוא מעביר את כל מה שקרה לי כשהכנתי למי שאוכל וזה דבר חזק".

איזה שופט חיכית או פחדת שיטעם מהמנה שלך?
"ההזדמנות להאכיל את ארבעת האנשים האלה זאת זכות גדולה ברמת יראת כבוד, זה להכניס לתוך הגוף. כשטועמים יין אז יורקים ולא בולעים, הם בולעים וזה חתיכת דבר. פחדתי מכולם, מכל אחד מסיבות אחרות - מרותי פחדתי כי היא מתייחסת לאסתטיקה וזה צד חלש אצלי, אני בשלנית ביתית שזורקת את האוכל על השולחן ובחיים לא מצלחתת מנה. אהרוני נורא מלחיץ בגלל שיש לו המון ידע תיאורטי וחושי, קשה להתמודד עם זה כי הוא מכיר הכל ובשבילו זה לא מספיק טוב. אייל הכי קולט את האישיות של הבן אדם ואת השקרים הקטנים כשהוא טועם את האוכל, זה הכי מלחיץ. חיים קולט את הרגש, אי אפשר לחפף מולו. כולם טועמים מחוננים, נכון שהם נותנים פידבק מצמיח ומכבד אבל הם לא מעגלים פינות וצריך להיות מוכנים לקבל את האמת כי זה לא תמיד קל. אם לא הצלחת אז זה באסה ושובר, ואם הצלחת אז זה מהמם".