אייל שני: "ללכת לאזור הדראג עשה לי אושר גדול"

כחלק מההיכרות שנמשכת יותר משלושה עשורים, ישראל אהרוני ואייל שני משתפים פעולה כבר מספר עונות בפאנל השופטים ב"מאסטר שף". לאורך השנים פגשו שני השפים עשרות בשלנים וטעמו מנות מכל קצוות העולם, אבל עדיין מצליחים להיות מופתעים מהיכולות של 16 המתמודדים שמתחרים בשלב הנבחרת (פרק חדש הערב, חמישי, אחרי החדשות, קשת 12). בין הליווי במשימות הקשוחות בתחרות לבין ההחלטות על עתיד המשתתפים, סיפרו השניים בריאיון בלעדי ל+12 על החוויות שלהם מהעונה עד כה, על היחסים בין השופטים - וגם על התעסוקה מעבר לתוכנית.

איזו מנה הייתם מכינים כדי להיכנס לנבחרת?
שני: "אם הייתי בא ל'מאסטר שף' הייתי בא לשחק, הם מגדירים את זה בתור משחק - קשה, אכזרי ושדורש כישרונות רבים אבל עדיין משחק. הייתי לוקח סיכונים, מעמיד את עצמי על רולטה כשכל הז'יטונים מרוכזים על מספר אחד שבו אני חושק. או שהייתי עף על הסיבוב הראשון, אבל אם היה שופט כמוני הייתי בוטח בו שהוא יביא אותי לגמר".

אהרוני: "ראמן. זאת מנה נהדרת ואם עושים ראמן טוב אז אפשר להיכנס איתו ל'מאסטר שף'".

יש סגנון בישול שאתם לא יודעים לבשל?
אהרוני: "ברור, אף טבח לא יודע להכין הכל ולא מחובר להכל. לטבח יש מבחר, אבל יש המון דברים ששפים לא בקיאים בהם".

שני: "אם אשאל אנשים איפה נמצאת ף' במקלדת הם לא ידעו להגיד, אבל אם תהיה מולם מקלדת הם ימצאו אותה בשנייה - היא באצבעות שלהם. אני לא יודע להכין כלום, אבל ברגע שהידיים שלי על אוכל אז יש לי נקודת מוצא. ברגע שמישהו מספר לי סיפור, יש לי נקודת מוצא לתוך האוכל אבל את החוויה אני מתחיל מכלום".

האם יש אגו בשולחן השופטים?
אהרוני: "אנחנו אנסמבל מעולה, צוות נדיר. מדובר בארבעה בעלי אגו לא קטן, ואין לתאר כמה שאין פה גרם אחד של אגו או תחרות. לכל אחד יש מקום, אנחנו מכירים שנים. לא צריכים את העמדות הפנים, את משחקי האגו ואת מאבקי הכוח. מכירים אחד בערכו של השני ולכן זה עובד מצוין. מביאים ארבע גישות שונות וגם יש לנו אזורים חופפים. אנחנו שווי כוחות וכל אחד עם יתרונותיו וחסרונותיו, זה מייצר דיבור מעניין על אוכל כי אנחנו מביאים נקודות מבט שונות".

שני: "אנחנו ארבע דמויות אחרות לגמרי, מבטאים את כנפי תבל. יש הרבה רגעים שבהם אנחנו מעריצים אחד את השני כשאנחנו מזהים תבונה, ניסיון, דרך ויכולת. זה לא מרים את האגו, אין לו תפקיד. לומדים המון אחד מהשני על תפיסה מחשבתית, טכניקות והיסטוריה. מאהרוני אני כל הזמן לומד כי הוא אנציקלופדיה מהלכת, אני לא צריך את הידע אלא את החלקיק הקטן בסיפור שמאיר הבנה גדולה ומשמש כהשראה".

הרגשתם משהו שונה בעונה הזאת?
אהרוני: "הגעתי מודאג ולחוץ כי העונה הקודמת הייתה מדהימה ויוצאת דופן, הייתה נבחרת מצוינת והיא הייתה מורכבת מאינדיבידואלים מדהימים. לעונה הזאת באתי עם דאגה מובנת שלא יכול להיות שנצליח להתעלות על הנבחרת הקודמת או אפילו להשתוות. האודישנים לא שינו את התחושה, אחריהם עדיין לא היה לי ברור איזה נבחרת יש לנו וזה הלחיץ אותי. כולנו באנו עם תחושה של דאגה, וכולנו נרגענו ובגדול. אחד מהדברים הברורים זה שהגיל הממוצע של הנבחרת ירד, בכל עונה זה קורה וזה לא בכוונה. עדיין יש מגוון יפה של מתמודדים גם בסגנונות הבישול, ברקע ובאישיות. יש בנבחרת חיוביות, אנרגיות טובות ויכולות בישול. כבר מהיום הראשון היה מוצלח, זה מאוד הפתיע אותי".

האם הקולינריה תעבור גם לדור הבא במשפחה?
אהרוני: "עוד לא רואה את זה, אבל זה לא אומר שזה לא שם".

שני: "אהרוני הוא מוטציה והיא אספה יסודות וכישרון למבנה מסוים. הילדים שלו יכולים לשאת את התכונה אבל הם לא יהיו בצורה שלו".

לצד תפקידו כשופט בתחרות, משקיע שני את יכולות הבישול המקצועיות שלו במסעדות שונות שפתח. באחת מהן, "גילה וננסי", בחר השף לשלב את המנות המרשימות שלו עם מופעי דראג. "אני מתחבר לאנשים שמפתים אותי. יושב בשקט, מישהו בא עם רעיון שמפתה אותי ואני הולך אחריו. אחרי זה יש קבוצה של אנשים שיטאטאו את כל הטעויות", סיפר שני על פתיחת המסעדה. "בשבילי ללכת לאזור של הדראג, שלא היה מוכר לי בצורה מפורטת, עשה לי אושר גדול לעבוד בתוכו וגם עושר. אני עדיין לומד את זה, זה דראג אמיתי - לא רק מופעים אלא גם טבחים ומלצרים מהדראג שאני צריך לקנות את האמון שלהם וללמוד את השפה. כל האזורים של הנוחיות בגוף זזים ונודדים וצריך לאסוף אותם ביחד איתם, זה מרתק".

אהרוני החמיא: "יש לאייל משהו מאוד אינטואיטיבי באישיות וזה מתבטא בבישול. הוא מין בועה שפתוחה לחוויות, מתמסר ונשאב לתוכן. אחד מהיתרונות שלו הוא שהוא לא פוחד מכישלונות, כולם יודעים שזה חלק מהתהליך אבל הוא לא מפחד ופתוח לחוויות". שני השיב: "כישלון זה חלק מהחיים, החכמה היא לקום מזה. למדתי לזרוק את הכישלון אחורה ולהתחיל מההתחלה. אין לי מדידה של כישלון והצלחה, אלא של כוונה פנימית - לא משנה אם נכשלתי או הצלחתי. למדתי את זה מהצבים שלי, נשארים חתומי פנים".