ממש עוד רגע "מאסטר שף" תסגור את עונתה העשירית, כשמאחוריה עומדים מאות מתמודדים שהגישו אלפי מנות לשולחן השופטים. עם השנים שעברו נחשפנו יותר ויותר לסוגי מטבחים שונים שקיימים בבתים בישראל. מתמודדים הגיעו לתוכנית והכינו את מנות ילדותם שהיו אוכלים בבית, היו גם כאלה שלקחו מתכון ישן ושידרגו אותו למנה מודרנית. אבל בין כל המנות והמתמודדים שהיו, יש נושא אחד שאותי אישית לא הפסיק להעסיק, נושא שגם אחרי 74 שנים של עצמאות עדיין לא יודעים להסביר בפה מלא - מה זה אוכל ישראלי.
כששאלתי חברים לעבודה או קרובים סביבי רובם ענו לי את הדברים הבאים - חומוס, פלאפל, סושי (אלה שלא הבינו את הקונספט), שקדי מרק, במבה ופתיתים. עכשיו זה נכון שזה מאכלים שאנחנו מאוד אוהבים לאכול או להתווכח עליהם: האם מנגבים בסיבוב או בדוך, עם או בלי שקדי מרק. אז אולי גדלנו על האמונה שאלו המאכלים הישראלים, אבל צר לי לבשר - תוספות זה לא אוכל, ולנו מגיע הרבה יותר מזה.
בכל זאת אי אפשר לשים אצבע על מנה אחת שמייצגת את המטבח הישראלי, ואני גם לא חושב שיש אחת כזאת. המטבח הישראלי בנוי ממגוון אדיר של עדות וטעמים, כשכל מנה מבוססת על מתכון שעובר מדור לדור כבר מאות שנים.
בעונת העשור של "מאסטר שף" ראינו את זה בצורה מאוד ברורה. שני בן שימול סיפרה כבר באודישן הראשון שלה על החיבור העמוק שיש לה לסבתא שלה ולאוכל המרוקאי, שהייתה מכינה לה כשהייתה ילדה. היום שני מכינה את אותן המנות בבית שלה, ואי אפשר שלא לחשוב שמעבר לריחות של תבשיל הקוסקוס האדום והטעמים שמעלים זיכרונות יפים מהעבר, התבשילים של סבתא חנה הם בעצם הבסיס לבית, יציבות וביטחון ששני מעבירה הלאה לילדים שלה.
גם יניב שחר שגדל במטבח תימני לצד אימו, הביא לאודישן הפתיחה שלו את הקובנה התימנית הכל כך טעימה. המתכונים שעברו אליו מאימו שנפטרה, מחזיקים בתוכם משמעויות רחבות יותר מרק איך להכין את התבשיל, אלא כוללים בתוכם חיים, המשכיות וגאווה. אותו הדבר גם אצל גל מורן ישראלי שהכינה את הבורשט שסבתא שלה הייתה מכינה פעם בשבוע ואלעד אלזרה שסיפר איך שהוא אוהב לראות את הילד שלו בן השנתיים אוכל מופלטה עם דבש וחמאה. הילדים שמביאים את המטבחים של ההורים שלהם לתוכנית זו רק הטעימה לעושר הצפוי לנו במטבח הישראלי בעתיד.
מהצד השני מיכל מוטיל הצהירה כבר באודישן הראשון שהיא לא מכינה אוכל מסורתי וישן, במקום זה היא מביאה ל"מאסטר שף" מנות צבעוניות וחדשות, פיוז'ן של מזרח ומערב. הקדמה הקולינרית לא פחות חשובה מנושא המסורת והזהות, והיא חלק חשוב מתרבות האוכל הישראלית שנמצאת כיום בשיאה. ועדיין אפשר לראות איך בפרק היחידי שהיא הכינה אוכל מסורתי שלה, קציצות של סבתא, ברגע אחד של טעימת המנה, היא התמלאה בדמעות והתחברה לזיכרונות שלה מהבית בו היא גדלה.
ובחזרה לשאלה איתה התחלנו - מה זה אוכל ישראלי? בנקודה הזאת אני מרגיש שאני חייב לכם גילוי נאות: אני אשכנזי. אני אוהב את הגפילטע פיש שלי מצנצנת וקניידלך זה חובה בארוחות חג. חוץ מזה לא היה לי יותר מדי זהות עם מסורת באוכל בבית והנושא היה רחוק ממני. אבל עם התבגרותי, סבתא יהודית נכנסה לחיי (סבתא מנישואים), והיא פתחה לי עולם חדש וקסום שכולל בתוכו תבשיל במיה עיראקי ותבית, מה שהפך לאוכל הקבוע בארוחות שישי. בהמשך כשפגשתי את המשפחה של ארוסתי, למדתי גם שאין דבר כזה שישי צהריים בלי עיג'ה סורי, קובה חמדה ואורז ושעועית. ומה שהיה בשישי שעבר, יהיה בשישי גם עוד שנתיים - לי ולאשתי לעתיד זה ברור שהילדים שלנו ייהנו מכל התבשילים והמאכלים של המשפחה.
וזאת הסיבה למה בן גוריון טעה - אחת מהגישות המוכרות והבולטות של בן גוריון זה "כור ההיתוך". בהסבר קצר: כל עולה חדש שמגיע לישראל צריך להטמיע את תרבותו לטובת התרבות הכלל ישראלית (שבזמנו הייתה מבוססת על תרבות אשכנזית חילונית). בהסבר ויזואלי יותר מדובר על ממש להתיך את מי שאתה ולהשתלב בחתיכת מתכת גדולה ומרכזית. היום זה ברור שזה לא דבר אפשרי. אין סיבה שאנשים יוותרו על כל מה שהם גדלו עליו, על המוזיקה ששמעו בבית ובטח ובטח שלא על האוכל שעובר בירושה דור אחרי דור.
אבל משהו אחר כן קורה והוא הרבה יותר טוב – כל כמה שנים שגדל פה דור חדש, המוצא נהפך לפחות רלוונטי, ואנשים יראו את עצמם פשוט כישראלים. מה שכן יישמר זו המסורת שתעבור מדור לדור כשבמרכזה המטבחים המגוונים.
אולי אין לנו את המנה שהומצאה מאפס, ואנחנו לא יכולים להיות גאים בפיצה כמו שאיטלקים גאים, אבל כן יש לנו מסורת, אחת כזאת שאוספת בתוכה מגוון עצום של תבשילים ומטבחים מכל קצוות העולם, דבר שהוא כמעט ייחודי רק לתרבות שלנו. ואני לגמרי בסדר עם זה שזרים ישאלו אותי "מה האוכל המקומי שלכם" ולא אוכל לסכם להם את זה במילה אחת כמו שניצל, אנחנו אנשים מורכבים וזה מה שמייחד אותנו. המסורת זה המטבח שלנו, זה מי שאנחנו כישראלים.