במהלך משימת הארטישוק הירושלמי, אשר חרצה את גורלה ב"מאסטר שף", מסטוול מוגס העידה כי היא מעולם לא עבדה עם חומר הגלם עליו התבססה המשימה. אלעד אלזרה, חברה לנבחרת, עזר לה והכווין אותה, אך עדיין זה לא הספיק. "הוא הרגיש לי כמו גלגל הצלה", אמרה מוגס, "רק הייתי צריכה שיגיד לי מה הכיוון, וזה יצא טעים".
השופטים אהבו את המנה של מוגס, אך התקשו לקבל את העובדה כי הוא הכווין אותה, והיא מתקשה לקבל את הדחתה. "זה היה ממש מאכזב, אם זאת הייתה מנה לא טובה הייתי מקבלת את זה בלב שלם, אבל זה היה טעים – זה ביאס אותי", שיתפה מוגס והדגישה: "אבל עדיין עברתי תהליך. בנוסף אני מרגישה סיפוק – כי גם בשיא הלחץ וההלם הוצאתי מנה שהיא די טעימה. אני מרגישה שאני יכולה לעשות הכל ולהתעסק עם כל דבר".
מה עבר לך בראש בזמן ההכנה?
"הייתי ממש בלחץ, כי זה לא חומר גלם שאני מכירה, אני לא יודעת איך עובדים איתו ומה משלבים איתו. לא היה לי מושג איך אני עומדת מול הדבר הזה, שהוא עיקר המנה".
האהבה של מוגס למטבח החלה לבעור בה אי שם בילדות. אימה זיהתה את יכולותיה ודאגה לעודד אותה ולדחוף אותה קדימה. כעת זה מה שהיא משרישה בילדיה. "כל הבנות שלי מבשלות, המטבח שלי מאוד פתוח", סיפרה, "אני גם מכינה אותן שידעו להסתדר בעתיד. גרתי בעבר במקום שלא היה בו כלום. אם לא היה לי ידע במטבח, הייתי נשארת רעבה, זה סוג של עצמאות".
כבר שלוש שנים, שמסטוול מגדלת את ששת ילדיה לבד. באודישן שלה, היא סיפרה כי היא עושה כל מה שביכולתה כדי להעניק למשפחתה את אשר הם צריכים. עוד היא סיפרה, כי שלושת בנותיה הגדולות יודעות לזהות את המקומות בהן היא זקוקה לעזרה. "אני מרגישה שהן מרגישות אותי, הן מאוד בוגרות ואחריות, נותנות לי את הכוח להמשיך ולא להישבר. אנחנו יודעים לעשות שיהיה ממה שאין".
מתי הן התחילו לעזור לך?
"תמיד הייתה עזרה מצידן, אבל מאז שנשארתי לבד לפני שלוש שנים הן רצו יותר להקל עליי ועל האווירה בבית. התחלנו לעשות כל מיני ניסיונות בשביל לבדוק מה נעים בשביל כולנו".
הן שמחו לראות אותך ב"מאסטר שף"?
"מאוד, הן תמיד אמרו לי ללכת, גם כל האנשים שאכלו אצלי, אבל לא הרגשתי שזה מספיק. ברגע שראו אותי על המסך זאת הייתה סוג של הגשמת חלום – שלי ושלהן".
היית עושה את זה עוד פעם?
"כן, אבל יותר טוב מבחינת הצלחות, הנראות והטעמים, הייתי עושה דברים אחרים. הייתה לי חוויה מדהימה, יצאו ממני דברים שהיו מוחבאים בתוכי ולא נגעתי בהם במהלך היום-יום. במרוץ החיים את מדחיקה דברים, לא עוצרת לחשוב עליהם, והוצאתי שם דברים שלא הייתי פורקת במקום אחר".
איפה נראה אותך עוד חמש שנים?
"במקום שלי, במסעדה".