מיכל אנסקי מדברת בכנות: "אני יכולה להסתקרן אבל לא להתאהב בזה"

אייל שני ומיכל אנסקי ראו מנה, שתיים, או מאות, כשופטים לאורך העונות ב"מאסטר שף". ועדיין, מבחינתם יש משהו מיוחד כשהם פוגשים בתחרות מתמודדים שכבר היו במעמד הזה בעבר. זה בדיוק מה מוקדם יותר השבוע כשהמטבח של "מאסטר שף: נבחרת החלומות" נפתח באופן רשמי בקשת 12 (פרק הדחה בשני, אחרי החדשות).

"יש להם שעות אולפן ושיפוט, וכשהייתי עם השף יונתן רושפלד בתחרות עם שופטים הבנתי מה זה שיפוט. זה לא נעים לעמוד בפני שופטים, מכיוון שאם הם טועים בקו שלהם אתה מתפוצץ ולא יכול לעשות שום דבר", הסביר שני בריאיון ל+12 איך הוא מגיע לעונה. "אני חושב שאפשר לדבר אל המתמודדים בנקודות יותר חדות, ברורות וקצרות - והם יכולים להבין. העלינו אותם לרמה שאנחנו נותנים חבטות אחד לשני מאותו גובה".

אנסקי הוסיפה והדגישה את הרגישות שנדרשת במתן ביקורת לאנשים שעוסקים באוכל בחייהם המקצועיים. "כשאנחנו באים לשפוט, אנחנו יכולים אחד לפגוע להם בפרנסה. את זה לא נעשה, זה לא מפחיד, אבל זה לא נעים", היא אמרה והסבירה: "אני חושבת שלשפוט אוכל זה דבר מאוד משונה כי זה כל כך סובייקטיבי, אבל יש תמהיל אנושי של השופטים שקיימים. לדוגמה בארה"ב ובאוסטרליה, שם יצא לי לקחת חלק, הצופים סומכים על הטעם של השופטים הוותיקים. אף אחד בבית לא יכול להרגיש, אבל אנשים יכולים להפוך את הטלוויזיה כשמעבירים מנה כזאת או אחרת. יש איזשהו הסכם אמון בין הצופים ובינינו שנוצר במשך הרבה מאוד זמן".

>> הריאיון המלא עם מיכל אנסקי ואייל שני זמין לצפייה כעת ב+12

תמיד אפשר לסמוך על השף אייל שני שידבר באופן הציורי והיצירתי ביותר על אוכל, וגם בריאיון הזה הוא לא ויתר על ההזדמנות. "כשהאוכל מגיע למקום גבוה, הוא עוזב את כדור הארץ והולך אל היקום. צריכים לסמוך עלינו שיש לנו חיישנים לקלוט אותו, לפעמים גם המתמודדים לא יודעים שהם פרצו את המחסום הזה", הפליג בתיאור.

אנשים מאוד אוהבים את "נבחרת החלומות".
אנסקי: "חד-משמעית. העונה הקודמת הצליחה, מקווה שנצליח לשבור את השיא של עצמנו. אנשים התגעגעו, יש משהו מאוד כיף לראות 'מאסטר שף' ולראות אנשים שמגיעים מרמה של חובבנות לרמה של 'להיכנס למטבח ולהכין אוכל טעים'".

שני: "זה עובד על העיקרון של מה קרה למתמודדת. ואז אני לוקח מה קרה לה, משווה מה קרה לי, מה קרה לך, ואנחנו מוצאים איזה מיקום בחיים".

מיכל, מה הקסם של "מאסטר שף"?
"אני חושבת שהסיבה שאנשים מחכים, מתגעגעים, מכורים וצמודים למסך כשעולה השטרודל הזה, זה בגלל הזהות שלנו כישראלים. אנשים בישראל מגדירים את עצמם באמצעות האוכל שהם אוכלים. כשמגיעים לפה ונותנים במה למאכלים שלפעמים הלכו מהעולם ואי אפשר לאכול אותם במסעדות, אפשר לאכול אותם רק בבתים, זה משהו מאוד ספציפי. זה יכול להיות קובה מאורז שאוכלים בפסח, ואנחנו ונותנים לזה הכרה. יש פה איזושהי תעודה של כבוד, ויש ארכיון של טעם ושל טכניקה, של מסורת שעבור יהודים שמכינים פה עם תוצרת חקלאית מדהימה אוכל של קצוות התבל במטבח ברגע מסוים, ונותנים לזה זכות קיום מחדש".

אנסקי ושני התייחסו גם ליוצרי תוכן בתחום האוכל, כשלצד הבנה של תפקידם במציאות של רשתות חברתיות, הדגישו השניים כי לדעתם זה לעולם לא יחליף את הדבר האמיתי. "הרשת מאפשרת תקצירים, קפסולות. עושים בשלושים שניות עם קאטים, ויש לזה זכות קיום, אבל אי אפשר לראות בזה אבולוציה. זה לא עמוק, אמיתי ומנומק", אמרה אנסקי.

"זה לא מגרה, אני לא מתגרה ממתכונים בטיקטוק. אני יכולה להסתקרן, לקבל השראה, לעבוד עם זה – אבל לא להתאהב בזה. באוכל אי אפשר להפריד רגשות, תאווה או אהבה", אמרה עוד ואייל שני הוסיף: "כדי להבין מה זה אוכל, את צריכה להקדיש את החיים שלך. את צריכה להקדיש כל החוויה שלך לתרגום לתוך האוכל. זה שוחות שאי אפשר לצאת מהן. יש מחיר מאוד גדול למי שמקדיש את חייו לאוכל, אבל מצד שני זה מייצר אנשים שיש בהם משהו מופלא".

"יוצרי התוכן באים, לוקחים את עבודות היסוד, את ההמצאות שאנחנו המצאנו, מקצרים ומרוקנים את זה מתוכן. שמים על מעטפת, ספריי, ומגישים את זה. העולם לא יוכל להתקיים על האנשים האלה לאורך זמן. זה לא בגלל שהם לא עושים דברים יפים, הם עושים דברים נהדרים, אבל אין עומק ושורש. בלי זה אי אפשר לגדול", עוד אמר.

מראיינת: נועה ברקאי