ישבתי מול הגריל שלי ובהיתי בגחלים הלוחשות, כשלפתע עלו מתחתית הוואדי שני רועי צאן צעירים לבושים ג'ינס וחולצות טריקו לבנות. אהלן, אמרתי, ומיד הצעתי להם קפה מהפינג'אן שרבץ בתוך הרמץ הבוער. הם התיישבו בטבעיות, כאילו היה זה מקום המנוחה הקבוע שלהם זה עידן ועידנים, והתפתחה בינינו שיחונת היכרות. ממנה למדתי שהם אחייניו הצעירים של נג'יב, בונה האבן הדרוזי שעבדתי איתו. הבנתי שאחד מהם יתגייס עוד מעט לצבא, ושהאחר חזר בתשובה ואין לו שום כוונה לשרת שלוש שנים לתפארת מדינת ישראל והעדה שאליה הוא משתייך. החלפנו בינינו כמה "מה שלום אבא ומה שלום אימא" סטנדרטיים, ואז הצעתי להם להישאר למנגל שבדיוק התחלתי להכין.
מתכון: ירך טלה בגריל
מתכון: שיפודי פרגיות רכות
מתכון: סלט ירקות צלויים
הם הסכימו, ואחד מהם הוציא מתוך תיק הצד המרופט, שהיה קשור באלכסון על מותניו, נתח בשר שנראה יותר טרי מטרי, והציע להכין אותו על האש בעצמו. התברר שהייתה זו ירך טלה צעיר ביותר, והם חתכו אותה לקוביות בעזרת סכין הציידים שלהם ותיבלו אותה בתבלין שהחזיקו בגזיר עיתון מקופל ומצהיב.
כששאלתי ממה מורכב התבלין, הם סיפרו שסבתם הזקנה מרסקת אותו בעצמה באבן. הסנפתי את התבלין, וזיהיתי מיד שיש שם קינמון, מוסקט, ציפורן ועוד תבלין חריף אחד, שהיה פלפל שחור מן הסתם. בקיצור, בהרט לבנוני. הצעירים שיפדו את קוביות הטלה על שיפוד שגילפו מעץ אלון, ובין חתיכות הבשר שמו פיסות שומן נקי שהיו להם, כאילו במקרה, בתוך צקלון ההפתעות שלהם. הם הכינו שישליק קלאסי לחלוטין. בתנועות מתואמות ערמו ג'אליל ועזיז את הגחלים הלוחשות לערימה קטנטונת, הניחו בצדדיה שתי אבנים גדולות, ועליהן השעינו את שיפודי הענפים עם השישליק. הם פיזרו מלח דק על הבשר, ונתנו לי שיפוד שכזה, נוטף עסיסיות.
נתתי ביס רציני בשישליק וטעמתי את הטלה שלהם. מיד עטף אותי טעמו הראשוני, הבסיסי, עם ריח הגחלים. השישליק הזה היה המושלם שבמושלמים. בלי טיפת התייפייפות, בלי שום תחכום ושום חידוש קולינרי מסעיר. זה היה שישליק שמתנגד לך בשיניים, שנכנס לך לגרון ושעושה לך זיכרונות על שישליקים שאכלת עם אבא ואימא לפני עשרות בשנים במסעדה מזרחית באיזשהו צומת דרכים. זה לא היה שישליק אינטלקטואלי עם תבלינים אקזוטיים ובהשריה סודית. שישליק של רועים, חזק ועוצמתי.
פתאום כל הבשרים במרינדה שאני הכנתי ושעמדו לעלות על הגחלים נראו לי אבסורדיים, וטיפ-טיפונת לא נחוצים. כל מה שבא לי זה לקחת אותם, לסחוט מכל היוגורט והתבלינים, ולשים אותם ככה ישר על האש. בא לי להרגיש את התנגדות הבשר בין השיניים. אבל אז התגברתי על ההרגשה הראשונית הזאת, ושמתי את התרנגולת שהשריתי ביוגורט על הגריל. קיבבתי את בשר הקבבים והפיסטוקים על מקלות הליקריץ, ועשיתי את מה שאני עושה תמיד במנגל - צולה כל ירק עונתי ומכין סלט אדיר ממדים, שמלווה את הבשרים כמו שצריך.
ג'ליל ועזיז הסתכלו עליי שולה את הבשר מהיוגורט, הרימו גבות, אבל לא אמרו כלום. כשהכול היה מוכן, הם אכלו איתנו וסיפרו לנו שפעם ראו את סבתא שלהם עושה בשר ביוגורט, בדיוק ככה, ושרק התבלינים היו שונים. הם התעניינו באילו השתמשתי, ובזכותם הבנתי שכל התאמצות היתר הזו שלי הייתה משתלמת, ושבמנגל יש מקום גם לשישליקים בלדי, כאלה עם שומן נקי, וגם למשהו קצת יותר מתוחכם, שגורם לבשר להתרכך ולקבל טעמים נוספים. דווקא דרך עיניהם של הרועים הצעירים הבנתי שירך של טלה ופרגיות המושרות ביוגורט למשך יום תמים נותנות לנו בשר רך כמו כרית עם נוצות אווזים, ושזה פטנט שווה ביותר, שמומלץ לאמץ בכל מנגל ביתי. שומרי כשרות מוזמנים להחליף את היוגורט במעט יותר מיץ לימון, שגם לו יש אפקט מרכך.
