עד לפני לא המון זמן, היינו מוסיפים דרך קבע שני דברים למי הבישול של הפסטה שלנו: מלח ושמן. מלח - כי זאת הדרך היחידה לגרום לפסטה להיות מומלחת לעומק, ולא רק בשכבה החיצונית, ושמן - כי מראה גושי פסטה דבוקים במסננת לא עושה לנו את זה בכלל, ולמעשה די מוציא לנו את החשק מכל המנה (וזה עוד לפני שהזכרנו את ההידבקויות שקורות במהלך הבישול אם לרגע אנחנו שוכחים לערבב).
היינו אז צעירים ותמימים (עד לא לפני המון זמן, כזכור), וכשהמנה הייתה מוכנה והרוטב החליק לנו מהפסטה ולא נצמד אליה באדיקות הרצויה - חשבנו שככה זה. לא תיארנו לנו שיש קשר בין השמן ששפכנו בתמימותנו למי הבישול לבין הסירוב של הפסטה המוכנה להתמסר לרוטב שהכנו לה. אז לא, זה לא ככה - מתברר שהשמן במי הבישול הוא האחראי על הקלקול הזה: הוא עוטף את הפסטה בשכבה חלקלקה, שאומנם מונעת הידבקויות של הפסטה לעצמה אבל גם עוצרת את הרוטב מלהידבק אליה, שזה כבר הרבה פחות סימפתי.
מכיוון שאנחנו לא כאן (רק) כדי לבאס - יש לנו גם פתרון: במקום להוסיף שמן סורר למי הבישול, פשוט בשלו את הפסטה שלכם בסיר גדול יותר, עם כמות גדולה יותר של מים, והקפידו לערבב מדי פעם. ככה יהיה לה הרבה מקום להתערבב, וההידבקויות יפחתו. ומה אחרי המעבר למסננת? השתדלו להעביר את הפסטה לרוטב כששניהם עדיין חמים, או השתמשו במעט מים כדי להפריד את הנדבקים לפני ההגשה.