לא משנה כמה אניני טעם אנחנו מחזיקים מעצמנו, וכמה חזק אנחנו עובדים כדי לתחזק את הפאסון הזה גם כלפי חוץ – חרש חרש, כשאף אחד לא רואה, לכולנו יש את הרגעים הנמוכים שלנו. אלה שבהם אנחנו פותחים קופסה של משהו שאפילו לא היינו רוצים שיידעו שיש לנו בבית, וזוללים אותה בכפית בהנאה. קופסה? זה עוד במקרה הטוב.הדוגמאות הבאמת מזעזעות מחכות לכם במורד הכתבה. זה מה שקורה כשנותנים לכמה עשרות אנשים לפרוק את אשר על מצפונם הקולינרי.
כל מה שבא בקופסת שימורים
מספר האנשים שהודו בפנינו שהם משתלטים בצוק העתים על קופסת שימורים של טונה היה ממש מפתיע. לא בגלל שיש אנשים שעושים את זה, אלא בגלל שהם חושבים שיש בכך מעשה של עליבות. הרי טונה מקופסה היא סעודה שלגמרי מכבדת את בעליה, וכנ"ל קופסת שעועית ברוטב אדום, בטח אם היא של היינץ. אלה שזוללים קופסת שימורים של סרדינים כבר קצת יותר הרשימו אותנו, אבל הכי נגעו ללבנו שני וידויים מפתיעים במיוחד: בחורה אחת סיפרה לנו על חיבת העניים שלה לעלי גפן מקופסה, אבל לא לבד אלא יחד עם ביסלי בצל, ואחרת, שבימים כתיקונם אנחנו מחזיקים ממנה אושיה קולינרית לא מבוטלת, הודתה שכשאין כלום בבית היא פותחת קופסה גדולה של רסק עגבניות, מתבלת בשמן זית ומלח (אבל אטלנטי) וזוללת להנאתה בכפית. "מעדן של עלובים", היא קוראת לזה, ולא מתביישת בכלל (אולי רק קצת).
העיקר זה הדמיון
את הקבוצה השנייה של האנשים, שאליה יש לנו יותר מקמצוץ של חיבה (מהולה ברחמים, מהולים בהזדהות), מאפיין חוש דמיון מפותח, אפילו מפותח מאוד. בקבוצה הזו נמצא את אלה שמחממים במיקרו מעדן שוקולד 0 אחוז שומן וחולמים שמדובר בסופלה, את קרוביהם שדוחפים המבורגר טבעול בין שתי פרוסות לחם קל, מורחים קטשופ ומרגישים שהם באגדיר, ואת אלה שמערבבים מים רותחים עם אבקת מרק עוף, זורקים פנימה שקדי מרק עבשים או חופן אטריות וזוללים בהנאה ובהדחקה.
עוד שני מאכלים לעת מצוא שמשתייכים לקטגוריה הזו הם במבה יבשה – אבל יבשה יבשה, כזו שעמדה פתוחה פרק זמן נאה – וחטיף גבינה צלוי, שהוא למעשה גבינה צהובה מגוררת, שעוצבה יפה ונתחבה לטוסטר משולשים.
ישר מהמקפיא
יש משהו בעליבות, שגורם לך לצלול למטה עד הסוף. נגיד, אם הגעת למצב שאתה מסוגל להפשיר פיתה ולאכול אותה בלי כלום – יש סיכוי לא קטן שהעליבות תגרום לך כבר לאכול אותה ככה, כמו שהיא, קפואה (סיפור אמיתי, נשבעים). הבחור שהתוודה על אכילת הפיתה מהמקפיא סיפר שהכל התחיל כשהיה ילד, ובת של חברים שידלה אותו לטעום בורקס קפוא. "זה היה פחות מגעיל ממה שאפשר לחשוב", הוא אומר, "ומשם זה התפתח".
אחרי הבורקס והפיתה, אכילת רוגלך קפואים כבר לא נשמעת כל כך מזעזעת, והאמת שהיא באמת לא. זה קר לאללה, זה קצת קשה בשיניים, אבל בתור מי שהתנסו בעצמם בחוויה יותר מפעם אחת – זה לא כל כך נורא.
ישר בכפית
לא מעט סיפרו על נטייתם לנשנש שוקולד השחר ישר מהקופסה, וכמובן לא הרשימו אותנו בכלל. לנשנש ממרח שוקולד בכפית זה דבר שאנחנו שמחים לעשות גם אחרי ארוחה דשנה ומפוארת. כנ"ל חמאת בוטנים. קטשופ בכפית, לעומת זאת, זה כבר קצת יותר מפוקפק, ורוטב טריאקי בכפית (כן, גם את זה פגשנו) – כבר מפוקפק ממש.
שילובים משונים
כשרעבים ואין אוכל בבית, מסתבר שאין שילוב שהוא ביזארי מדי. אנחנו מזכירים לכם את עלי הגפן והביסלי בצל ממקודם, ומוסיפים אליהם שלל צירופים תמוהים אחרים: בייגלה עם טחינה גולמית, פופקורן עם גבינה לבנה (זה, האמת, יחסית סביר), פופקורן עם חומוס (זה פחות) וגבינה לבנה עם קטשופ (עד כאן!).
ושיא השיאים
שני ההרגלים הבאים כל כך הדהימו אותנו, שהענקנו להם קטגוריה משל עצמם. עלמה אחת, עדינה וחמודה עד מאוד, סיפרה לנו שכשאין מה לאכול אין מנשנשת בצל חי. כמו שהוא. כלומר עם מלח. אם יש גם גבינה לבנה, היא אומרת, זו בכלל חגיגה – "וככה את גם לא יודעת אם את בוכה מהבצל או מהעליבות". ואחרת סיפרה שכשאין שום דבר יותר טוב לאכול, היא "לוקחת אורז, מפזרת עליו שוקולית ומחממת". "זאת הגרסה האשכנזית לאורז בחלב", היא מסבירה בלי בושה, "האורז מקבל טעם של קוקו-פופס, רק חם, ועם אורז אמיתי לבן". תכלס, פתאום זה לא נשמע כל כך גרוע.
יצא לכם לרדת יותר נמוך מזה? ספרו לנו בתגובות!