"באו אלי לקוחות קבועים שלי, אמרו לי יומי, את שמן הזית הזה קנינו בשוק הכרמל ב-25 שקל, ואתה מוכר ב-40, מה זה. אמרתי להם תביאו לראות. הביאו לי בקבוק שמן עם מדבקה – 25 שקלים. אני מסתכל על הבקבוק, ורואה שהתאריך האחרון לשימוש הוא בעוד חודש. זו סחורה שקונים בזול מהיצרן, ואני יכול למכור בקבוק כזה גם ב-20 שקל. אצלי בחנות אין דברים כאלה. יש לי שם, יש לי איכות".
יומי, בחור צעיר ומאיר פנים, מגיש לנו צלוחית פלסטיק קטנה ובה חמוצים, זיתים וגבינת פטה מתובלת. הכל טעים נורא. איזה מזל שנכנסנו דווקא למעדניית יום-טוב הקטנה – שהלא מדובר, מסתבר, במוסד של ממש, ולראיה: אוסף גזירי העיתונים הממוסגרים על המשקוף, ובראשם עיטור "מומלץ מפה" הנחשק וכתבה מפרגנת מערוץ האוכל של mako.
מראה שוק לוינסקי בתשע בבוקר לא ממש מזכיר מראה של שוק. למעשה, גם באחת בצהריים הוא רחוק מתמונת השוק הקלאסי, הסואן ועמוס הבסטות – ובעצם, אולי הוא לא ממש ראוי להיקרא שוק. בימיה הראשונים של תל אביב, בתחילת המאה הקודמת, היה זה השוק המרכזי לסחר במוצרים היבשים, כאשר התוצרת הטרייה נמכרה בשוק העלייה הסמוך. עם השנים גדלה העיר ונוסדו בה שוק הכרמל ושוק התקווה, ושוק לוינסקי קיבע את מעמדו בעיקר כמרכז לממכר תבלינים. הוא תחום על פני חלק לא גדול מרחוב לוינסקי וכולל בעצם צבר של מעדניות וחנויות תבלינים: רובן ותיקות מאוד, ורבות מהן זכו להיקרא בהקשר כזה או אחר "מוסד". איך בכל זאת בוחרים לאן להיכנס ועל מה לוותר, למי יש סיפור מעניין ומי מוכר באמת את התוצרת המובחרת ביותר?
תנו למומחים לבחור בשבילכם
כמו ארוחת טעימות – שבה בוחרים בשבילי מה אני אטעם, וסביר להניח שאזכה להיחשף למעדנים שלא הייתי מעלה על דעתי לנסות באופן עצמאי – גם סיור טעימות ממוסד ומוכוון מלמעלה עושה לי סדר בדברים, מנווט אותי בים האפשרויות ומותיר אותי בתחושת ביטחון חמימה שאזכה לראות ולטעום את כל מה שטוב, שלא אחמיץ אף אחת מהפנינים האמיתיות. זה כנראה הרעיון בבסיסו של מיזם התיירות החדש "יאללה באסטה", השולח תיירים מקומיים אל שוקי ארצנו לסיורים עצמאיים כשהמדריך היחיד המלווה אותם הוא כרטיס טעימות קטן ואסתטי. כרטיס כזה ניתן לרכוש היום (פרט לשוק לוינסקי) גם בשוק הכרמל, שוק הפשפשים, שוק הנמל בתל אביב, שוק מחנה יהודה, שוק העיר העתיקה בירושלים, שוק נצרת – ובקרוב גם בשוק עכו העתיקה; הוא עולה 99 שקלים, ומתלווה אליו חוברת מדריך קטנה ומפת התמצאות. בתמורה לכסף מקבלים עשרה שוברים קטנים המזכים בטעימות מובחרות מתוצרת השוק, ופטור מהשאלה המטריחה "איך נדע מה שווה ומה לא".
ואכן, המעדנייה של יום-טוב שווה ביותר. סבא יום טוב, היום בן 90, חלש בעצמו על החמוצים עד לא מזמן – אבל עכשיו עושה זאת יום-טוב הנכד במקומו. רגע לפני שנכנסנו אל החנות הקטנה והמטריפה שלו לגמנו קפה הפוך על כסאות וינטג' בחצר הסמוכה, בקפה של טוני ואסתר. זה היה הקופון הראשון בכרטיס שלנו, ובזכותו גילינו את בית הקפה הקטן והמתוק הזה, שהוא דווקא צעיר בשנים ומצליח בכל זאת להתעלות מעל יומרת ה"בטעם של פעם" ולהתייחד בארומה חיננית על באמת. אחרי הספתח של הקפה והחמוצים של יומי אנחנו ממשיכים בסיור ומקבלים חליטת תה תוצרת בית מחנות התבלינים של חבשוש, גם היא תכף סוגרת פה מאה שנה, וזוכים על הדרך גם לקפיצה קטנה אל ניחוחות המזרח שנכנסים לנו לאף באדיבותם של תבלינים ופירות יבשים המיובאים מהודו ומארצות אקזוטיות ורחוקות אחרות.
השעה רק עשר, ועוד צפויים לנו בהמשך היום: כוס גזוז של פעם או מלבי קומפלט בחנות ממתקים קטנה שתראה לנו מבחוץ כמו פיצוצייה שלא היינו מבחינים בה; טעימה של נתח קבנוס הודו עם ממרח חרדל דיז'ון ומיונז שום בבוטיק נקניק שתפתח לנו את התיאבון; שני מיני בורקסים טריים-טריים מהתנור, ביצה קשה, חמוצים וכוס תמר הינדי מתוקה על בר הפורמייקה המקסים אצל פנסו; טעימה של תבשיל היום בתבליני פרג, קציצת גונדי אצל שמשירי ושתי בקלאוות משובחות בבקלאווה של מחרום מנצרת לקינוח. וככה בלי להרגיש סגרנו שעתיים-שלוש של שיטוט מלא תכלית ברחוב לוינסקי השופע כל טוב, טעמנו מזה וגם מזה, הרגשנו די שבעים ובעיקר – שבעי רצון.
האם הכרטיס שווה את הכסף? זה תלוי מה אתם מחפשים. אם מדריכים דברנים עושים לכם כאב ראש ואתם מספיק אסרטיביים כדי לעצור את שטף פטפוטם של מוכרי המעדניות המקומיים (כי סביר להניח שהם ימטירו עליכם פטפוט עליז ברגע שתגישו להם את השובר שלכם, בכוונה טובה כמובן) – הרי שקיבלתם הדרכה שקטה שתכוון אתכם ישירות לדליקטסים שלהם אתם כמהים בלי בלבולי מוח מיותרים. הסיור שמציע כרטיס הטעימות של "יאללה בסטה" ממצה ועשיר, והחוברת המצורפת מספקת מידע חיוני להשלמת התמונה. השובר האחרון מציע הנחה ברכישת כרטיס הטעימות הבא – ואותי בהחלט מסקרן לערוך ביקור מוכוון שכזה באחד השווקים הגדולים, שם ההיצע גדול ומבלבל עוד יותר. רוכלי עכו העתיקה, הנה אנחנו באים.