אם יש משהו שאני אוהב במיוחד זה מקומונים. מכל הסוגים, של כל עיר או מועצה אזורית. קצת קשה להסביר את הפטיש הזה לאנשים, אבל כנראה שלעובדה שגדלתי בנצרת עלית והמקומון "אינדקס הגליל" היה באופן קבוע הנושא העיקרי של שיחות העיר החמות ביותר תרמה לסיפור הזה. בימים אלה אני מתגורר ברמת גן, וגם כאן לבי מתמלא בציפייה בכל יום חמישי מחדש ברגע שמחלק העיתונים משליך את החבילה בעצבים בפתח הבניין.

לפני כשבועיים נשמע שוב רעש המקומונים האהוב עליי, ותוך דקות מצאתי את עצמי בסלון הבית מעלעל בין ידיעות על עץ פיקוס שנפל למדור החקירות הפרטיות שאני כל כך אוהב. אבל אז זה קרה: בעמוד האחרון של המקומון חיכתה פרסומת למקדש הממתקים הרמת גני, החנות שוויצריה הקטנה, שבישרה על המבצע החדש והמרגש - 4 פחיות של קוקה קולה וניל, צ'רי קוקה קולה וד"ר פפר ב-12 שקלים. כאילו מה? אתם צוחקים עליי? גם מחזירים עטרה לישנה וגם במחיר המצחיק הזה? חלום.

ב-9 בבוקר בדיוק התייצבתי בפתח הסניף הרמת גני. רציני? הצ'רי קולה באמת כאן? אותו משקה מוגזם שניסה לכבוש את השוק הישראלי ב-2001 ונעלם מהמדפים? קוקה קולה וניל נחה בקרבנו? אותו משקה מדויק שמומלץ לשתות בכל יציאה מקופי שופ באמסטרדם ובחיים לא הגיע ארצה? "אני אקח 8 פחיות", חייכתי לקופאית העייפה. "למה שלא תיקח גם ד"ר פפר", היא שאלה, ועוד לפני שעניתי ארזתי את שמונה הפחיות (ארבע וארבע, ברור) והשארתי אותה ואת הד"ר מאחור.

כולנו מכורים לנוסטלגיה – היא מרגשת אותנו, מזכירה לנו ימים טובים יותר, ובאופן כללי כנראה שכולנו מעדיפים לחזור, אפילו לתקופה קצרה, לימי שנות ה-90'. כל תזכורת מהתקופה הזו, בין אם בטעמים ובין אם במוזיקה (ראו ערך איזו ספייס גירל אתה), הופכת אותנו לגוש דביק של זיכרונות וערגה. זה בדיוק מה שציפיתי להרגיש כשפתחתי את הפחיות האלה, לא לפני שהפצצתי את כל קבוצות הווטסאפ שלי בתגלית המרעישה. מיותר לציין שכל בני דורי התלהבו בדיוק כמוני וביקשו שאשמור להם שלוק.

עוד באוכל טוב:

קולה וניל (צילום: ירון רוולסצ'י, אוכל טוב)
נקטר של נסיכות. קולה וניל | צילום: ירון רוולסצ'י, אוכל טוב

אז איך היה? מושלם. לפחות בכל הנוגע לקולה וניל. מאוד מוזר שאף אחד לא חשב לייבא את המשקה הזה בצורה סיטונאית ומסודרת עד היום. הוא מושלם למזג האוויר המזעזע שיש לנו כאן ביולי-אוגוסט, ואם הפחית הזו נשלקת כשהיא קפואה, מדובר כנראה במשקה הכי מרענן שאפשר לבקש בקיץ הזה – המתיקות מעודנת, טעם הווניל מורגש ובאופן כללי ההרגשה היא של משקה שיוצר על ידי וולט דיסני. סוג של נקטר נסיכות שאתה יודע שהוא לא בריא לך, אבל אתה לא יכול להפסיק לשתות ממנו. 4 ב-12? יותר כמו 12 ב-36. תנו לי עוד מהאושר הזה!

חבל שאני לא יכול לכתוב את אותו דבר על הצ'רי קולה, אבל זה כנראה קשור לכך שאני לא ממש אוהב דברים בטעם דובדבן. למעט דובדבן כמובן. כל ניסיון להנדס בצורה מלאכותית את הטעם של הפרי המושלם הזה תמיד ייגמר בצורה קלוקלת, אם בתרכיזים ואם במסטיקים - שזה, אגב, מבחינתי הטעם של הצ'רי קולה. קצת כמו המסטיקים האלה שיוצאים במהדורות מוגבלות בכל קיץ מחדש. כדי לתת לטעימה הזו רובד מקצועי יותר, ביקשתי מאנשים נוספים לטעום את הצ'רי. חובבי המשקה הוותיקים התלהבו ברמות הקשות ביותר וסיימו את הפחית ברגע. נו מילא, עכשיו אני יודע איך לפנק אותם ובזול.

אם גם אתם, כמוני, נמצאים בצד המתגעגע ורוצים גיוון אבל לא מסתפקים בספרייט זירו כדי להתרגש, חזרתו של הצ'רי ועליית הווניל הן חדשות נהדרות, לא פחות. יודעים מה, יכול להיות שיש כאן סיבה נוספת להישאר בישראל. אתם יודעים, בנוסף למצב הביטחוני הנהדר, מחירי הדיור והמקומונים כמובן. אין כמו מקומונים.

* את שני הטעמים ניתן להשיג ברשת שוויצריה הקטנה ובמעדניית דלישס בשוק צפון שבתל אביב.