"כשהגעתי ל'מאסטר שף' לא ידעתי לבשל. חשבתי שאני יודעת, אבל לא ידעתי"

להאזנה

1. את הרבה זמן בסביבה, אבל השנה משהו התפוצץ.

   "זה נכון. זה אינסטגרם. להיות בפרונט לא זר לי, אבל אחרי שהייתי ב'מאסטר שף' יצאתי משם בתחושה לא כל כך טובה ברמה האישית שלי, וגם נכנסתי להיריון שהיה לא כל כך טוב, ואז גם פתחתי את איטס, העסק הראשון שלי, ובאמת לא יכולתי להרים את הראש מרוב שהייתי עסוקה. פשוט הייתי מאוד בעשייה כל הזמן, עשייה עשייה עשייה, ולא התייחסתי כל כך לרשתות החברתיות ולכל הפלטפורמה הזאת. בכנות אני אגיד שהיו לי שמה המון המון מחסומים. תמיד רציתי להיות במשחק, אבל לא הסכמתי לשחק את המשחק. עברתי איזשהו תהליך מאוד רציני עם עצמי, וכשהלכתי ל'מאסטר שף VIP', וגם ניצחתי, הרגשתי שיש לי המון ערך ורציתי להתמודד עם הדבר הזה".

2. העניין היה בחוסר רצון לחשוף דברים אישיים על החיים שלך, או ביקורתיות כלפי הסושיאל?

   "התעסקתי מאוד במה יגידו. כשנכנסתי לעולם המסעדנות הייתי עוף מוזר, הרי שיחקתי כדורסל מקצועי 18 שנה, לא עבדתי בתחום. היה לי חלום, מאוד אהבתי אוכל, מאוד אהבתי לבשל, וכשהבנתי שאני פורשת מכדורסל אמרתי 'אני רוצה לפתוח מקום'. כשהגעתי ל'מאסטר שף' לא ידעתי לבשל. חשבתי שאני יודעת לבשל טוב, אבל לא ידעתי לבשל. הייתי תל אביבית טיפוסית, פקדתי המון מסעדות, אבל המקרר שלי היה ריק. לא בישלתי, לא היו לי ילדים שאני צריכה עכשיו להמציא להם ארוחות ערב בשנייה. פתאום ב'מאסטר שף' נזרקתי לתוך תוכנית שמאתגרת כל הזמן ומכשילה כל הזמן עם המון משימות שצריך להיות מאוד מאוד יצירתיים בהן, והיה לי מאוד קשה. לקחתי מאוד קשה את זה שלא עליתי לגמר בזמנו. חשבתי שאני לא מספיק טובה".

3. דיברנו קודם על כל מיני הסתייגויות שהיו לך מעולם הרשתות החברתיות. איך את היום, מוכנה לחשוף גם את החיים הפרטיים?

   "אני לא מפחדת לחשוף את החיים האישיים שלי או את הילדים שלי או את המשפחה שלי, אבל אני לא עובדת בזה. אני גם חושבת שזה מאוד עובר, שאני עושה את הדברים בצורה מאוד אותנטית ואמיתית, אין לי איזה מניע מאחורה. הכי חשוב לי קודם כל להיות דמות קולינרית, אשת מקצוע. אני לא משפיענית. אם כי יכול להיות שאני באמת משפיעה על הרבה אנשים, אני יודעת שהצלחתי ליצור סביבי קהילה מדהימה".

4. אז ההגדרה מפריעה לך.

   "כן, אני לא מרגישה שאני משפיענית, אני מרגישה שאני בראש ובראשונה אשת מקצוע. אני גם אמא, אני גם בת זוג, אני גם ספורטאית לשעבר. אני מרגישה שיש לי הרבה צדדים שאני שמחה להביא אותם לידי ביטוי דרך האוכל ודרך הקולינריה".

5. סיפרת קודם שבתקופה של "מאסטר שף" המקרר שלך היה ריק, מה היום מוצאים במקרר שלך?

   "בואי נגיד שהסנדלרית הולכת יחפה עדיין. כשאת כל היום מתעסקת באוכל ואת כל היום במטבחים, אז את פחות בקטע של לבשל. מכיוון שעדיין יש לי שלושה ילדים קטנים, אני כן מנסה לבשל. יש אוכל, אבל המיתוס הזה הוא לא מיתוס. זה נכון, שפים פחות מבשלים בבית".

6. ואיך משלבים אמהות עם מסעדנות?

   "קשה מאוד, זה תחום מאוד תובעני. המון שעות. זה לא עבודה כזאת שאפשר לעשות אותה חצי משרת אם, לעבוד מהבית. צריך להיות פיזית נוכח במטבחים, צריך להיות פיזית נוכח במסעדות. בשביל להצליח אתה חייב לשלם מחיר. אי אפשר להצליח בלי לשלם מחיר. כשפתחתי את איטס, ב-2017, איתי הבכור שלי היה בן שנה. אדווה, בת הזוג שלי, היא גם שותפה שלי בעסק, וכשפתחנו את איטס אני חושבת שעבדנו, אני לא מגזימה, 20 שעות ביום, שבעה ימים בשבוע, במשך שנתיים. פשוט לא היינו בבית".

7. אז מה קורה עם הילד?

   "אמא שלי מאוד עזרה עם איתי. היינו יוצאות ב-4:00 בבוקר לעבודה, היא הייתה שמה אותו בגן, אני הייתי הולכת להביא אותו אחרי הצהריים, מקלחת אותו וחוזרת לעבודה. היה שם איזה מאמץ קולקטיבי מאוד גדול. כמעט לא הייתי בבית והייתי עם רגשות אשם. כשאני חושבת על זה עכשיו יש לי צמרמורת. היו רגעים שהייתי פשוט במטבח על הקרש בוכה מגעגועים ו'מה אני עושה' ו'איך זה יכול להיות'. לפעמים חברה הייתה אוספת אותו ומביאה אותו לאיטס, והוא לא רצה להיכנס, ואני אכלתי שם סרט נוראי. אחרי שנתיים כבר נכנסתי להיריון עוד פעם".

8. וזה לא עצר אותך כמובן.

   "אחרי שפתחנו את איטס די מהר כבר היו המון הצעות לפתוח עוד אחד ועוד אחד ועוד אחד. ואז ב-2019 הרגשנו שזה הזמן. זה היה בשנקין, שהיה רחוב מת. אנחנו היינו העסק הראשון שפתח בשנקין אחרי 10 שנים. אמרו לי 'את משוגעת'. זה היה רגע לפני ההיריון השני. נקלטתי גם יותר מהר מבפעם הראשונה, אז הכל התנקז לאותה נקודה. חשבתי שאני באה מוכנה, אבל אתה אף פעם לא מוכן לעוד ילד ואתה אף פעם לא מוכן באמת לעוד עסק".

9. ואז הגיעה הקורונה.

   "נכון. וזה מה שקצת הציל אותנו בדיעבד, לשמחתי ולצערי. שזאת קטסטרופה ממיליון ואחת סיבות, אבל פתאום זה נתן כזה רגע שקט, והצלחנו להתארגן על עצמנו, ועשינו גם המון שינויים בתוך העסק בעקבות העצירה הזאת, שבסופו של דבר היא הטיבה עם העסק. בסופו של דבר דברים מסתדרים".

10. איך עובדים עם בת זוג?

    "האמת שהסיפור שלנו מאוד מאוד מעניין. כשהכרנו איטס כבר היה, חתמתי על חוזה בבית חנה ואמרתי לה 'בואי תצטרפי', אז זה לא שנכנסנו לאיטס כזוג שהוא ביחד המון שנים. היינו מאוד בוסר בדבר הזה. אז אני אגיד שזה היה מאוד מורכב, אני אגיד שזה היה אפילו לפרקים ממש ממש קשה, כי היא רצתה למצוא את המקום שלה. היא יותר בפלור, בשירות, בנראות, בקפה, ואני יותר מאחורה, בקולינריה. בדיעבד, אחת הסיבות שאיטס הוא מה שהוא זה אדווה, אין מה להגיד. יש לה ערך מוסף מטורף, ואני לא יכולה אפילו לדמיין גם את העסק וגם אותי לא עובדת איתה. זה פשוט מושלם ביחד".

11. הבית הולך איתכן לעבודה?

    "ברור, אבל אני אגיד משהו לזכותנו ולזכותה - אנחנו תמיד מצליחות למצוא את המקום חזרה אלינו ואל המשפחה שלנו ואל האהבה שלנו ואל הזוגיות שלנו, ויש בזה משהו גם נורא נורא מנחם וכיף, שבת הזוג שלך יודעת בדיוק מה עובר עלייך, היא יודעת את הקשיים. זה לא סתם לעדכן אותה 'וואו, איזה עצבים עם הספק הזה' או 'איזה יום גרוע היה' או 'איזה יום נפלא היה', היא חיה איתי את הדבר הזה. אני מרגישה שזה פאוור קאפל".

12. אחד הדברים שאני הכי אוהבת באיטס זה את כל הווריאציות האלה של הירקות והסלטים. זה אחד הדברים שהכי מזלזלים בו במקומות, שלא בצדק לדעתי.

    "איטס השתנה מאוד. כשפתחתי אותו הוא היה עסק שמושתת על הלאנץ' בוקס ועל כל הוויטרינה של הסלטים. זה בעיקר טיפול נכון בחומרי גלם. אני מתייחסת לירקות כמו שאני אתייחס לסטייק, לנתח של עוף, פילה או אנטרקוט או דג כזה או אחר. בסוף זה חומר גלם, וברגע שמתייחסים אליו בכבוד - אם זה השריה מסוימת, קרמול מסוים, צלייה כזאת או אחרת - אז הטעמים הטבעיים של חומר הגלם יוצאים".

13. יש את סוגיית המחיר. כמה את שומעת על זה?

    "פעם יותר, עכשיו קצת פחות. אין ספק שהמצב נהיה קשה מאוד, גם מהצד של הצרכן וגם מהצד של בעל העסק. כי אם פעם אנשים היו מגיעים לאיטס ופשוט 'תביאי לי את זה, תביאי לי את זה, תביאי לי את זה', היום זה 'כמה זה עולה? כמה זה עולה?'. אני מרגישה גם על עצמי, אם אני ואדווה והמשפחה פעם היינו יוצאות בלי לדפוק חשבון, היום לא, זה פשוט נהיה קשה מדי וזה כל כך מבאס. מהצד שלנו המחירים עלו בצורה לא פרופורציונלית - כוח האדם, חומרי הגלם, ההוצאות הקבועות, והכל צמוד למדד. אני לא מתעשרת מהדבר הזה, אבל בסופו של דבר אתה לא יכול להפסיד, אתה רוצה לנסות להרוויח באיזשהו אופן בכבוד וגם לשמור על רמה גבוהה. בברוסקטה שלנו, נגיד, אני משתמשת בלחם של וויילד ברד. כל מי שמהתחום הזה מבין מה זה לחם של וויילד ברד לעומת ספקי לחם אחרים, שיכול להיות שהם יותר זולים. אני לא רוצה להתפשר על הלחם, אני רוצה שהברוסקטה שלי תהיה על פרוסת לחם מושלמת ואני אשלם על זה יותר כסף. זה גם ביצי החופש שאני מביאה, הפרמזן, שהוא לא פרמזן רגיל. האנשים שמבקרים את המחירים בלי באמת להבין מה עומד מאחורי זה, זה מבאס, כי זה פשוט להקטין ולשנמך את כל העבודה המאוד מאוד קשה שאני עושה ושכל הצוות שלי עושה".

14. כמה פעמים אמרו לך שאת מזכירה את רותי ברודו?

    "וואו, המון. שאלו אותי אם היא אמא שלי. קודם כל אני חושבת שאנחנו מאוד שונות, ממש שמיים וארץ, אבל אני יודעת שזה נאמר כמחמאה ובעיניי זאת המחמאה הכי גדולה שיכולה להיות, כי רותי היא באמת מודל להערצה. אני גדלתי בקופי בר, אני גדלתי על הבר של הוטל מונטיפיורי, ותמיד נורא אהבתי את הדברים שהיא עושה".

15. ממי עוד את שואבת השראה בתחום הזה? איפה את אוהבת לאכול?

    "החיים שלי מאוד משעממים. אנחנו כל כך עסוקות בתוך העסקים ובתוך גידול של שלושה ילדים קטנים שאנחנו די עם הלשון בחוץ. מגיע 20:00, 21:00 בערב ואנחנו גמורות. וגם העבודה לא נגמרת באמת אף פעם".

16. יש משהו שאת לא אוהבת לאכול?

    "אני באמת אוהבת לאכול הכל. הדבר היחיד שאני פחות אוהבת זה חלקי פנים. זה הדבר היחיד שאני יכולה להגיד לך שזה פחות הקטע שלי, למרות שניסיתי וזה טעים. אבל בגדול אני מאוד אוהבת לאכול הכל".

17. יש לך מחשבות לצאת עם העסקים מחוץ לתל אביב, או שזה לא בא בחשבון?

    "זה מחשבות כבר המון זמן. יש לי שמה איזשהו מחסום שאני מאוד מקווה שאני אתמודד איתו בקרוב, וזה יקרה. אני חושבת שזה גם מתבקש לעסקים שלי, אני חושבת שתל אביב נהייתה מאוד קשה".

18. גם מאוד קשה וגם הרבה פחות אטרקטיבית מאשר בעבר.

    "קודם כל יש פה היצע לא נורמלי. בכל מקום יש המון עסקים, המון תחרות, שאגב זה דבר מבורך. כל השיפוצים, הבנייה של הרכבת הקלה, מאוד קשה למצוא חניה, מאוד קשה להיכנס למי שלא תל אביבי, וגם למי שתל אביבי מאוד קשה להתנייד. זה גרם לתל אביב להיות הרבה פחות אטרקטיבית. וגם יש היום המון עסקים טובים מחוץ לתל אביב, אז כבר אין סיבה כמעט להיכנס לעיר. תוסיפי לזה את המלחמה שהשפיעה על כל המסעדות. גם מחוץ לתל אביב כמובן".

19. כמה כסף מפסידים בכל יום כזה?

    "המון. אני לא יודעת להגיד בכל יום, אבל זה מאות אלפים".

20. חולמת על פיצוי?

    "אפילו לא בונה על זה. אני מאוד מקווה שיהיה, אבל אני לא לוקחת את זה בחשבון, וגם אם הוא יהיה, אני לא יודעת כמה, וגם אם הוא יגיע, אין לי מושג מתי. אני יכולה להגיד שהמלחמה הזאת פגשה אותי גמורה. ברמה האישית שלי - גמורה, גמורה, אין לי כוח. כאילו די, אין לי כוח, אין לי, אין לי, אני לא יכולה להמציא את עצמי מחדש. מה קורה פה? ככה זה החיים שלנו עכשיו? זה מה שיהיה? שלא נדבר על שלושה ילדים בבית בלי במסגרות וכל הטרלול הזה, זה מאוד מאוד קשה. כל עולם הקולינריה ננטש. מלא דברים במדינה ומלא מקומות ואזורים ננטשו. בסוף לקולינריה יש כל כך הרבה מה לתת, זה עולם ומלואו, וזה מביא תיירים, וזה מכניס המון כסף למדינה, זה כאילו איזשהו גלגל כזה שחייבים לשמר אותו - ולצערי לא שומרים עלינו".

21. בואי נדבר רגע על שמירז, שזה עסק חדש יחסית ומאוד מאוד מוצלח. באופן כללי את מצליחה לעשות משהו שנדיר שמתרחש בארץ - לעורר איזושהי הערכה למטבח האמריקאי.

    "יש מקומות בארצות הברית שהקולינריה בהם היא מטורפת, נגיד ניו יורק, או מקומות מסוימים בלוס אנג'לס. ערים מאוד גדולות בדרך כלל. אני מאוד מתחברת דווקא לקולינריה האמריקאית. אני מאוהבת בקולינריה הזאת".

22. את מאוהבת בבייגלים?

    "קודם כל הבייגל יושב אצלי על זיכרון ילדות, כי כל הילדות שלי היינו נוסעים לבקר את המשפחה שלי בניו יורק. ההורים שלי ניו יורקרים, הם עלו לארץ ב-76', אני ואחותי נולדנו פה, וכל זיכרונות הילדות שלי הם מהביקורים שלנו בניו יורק. זה לא כמו היום שאתה עולה על טיסה ומה הבעיה. לא הייתה כמעט ארוחה שלא הייתה פריסה של בייגלים. וזה לא משנה אם זה הלוויה, חתונה, בר מצווה, סאנדיי, זה בכלל לא משנה, סתם ברקפסט - תמיד יש בייגלים. ודווקא כשגדלתי פה בישראל, למרות שההורים שלי אמריקאים, לא היינו אוכלים בייגלים על בסיס קבוע. זה היה משהו שהיה שמור רק לניו יורק. גם עכשיו תמיד הדבר הראשון שאני אוכלת שאני דורכת בניו יורק זה בייגל".

23. איפה?

    "בפעם האחרונה שהייתי זה היה באפולו בייגלס, בייגל חדש ומאוד מאוד טעים. לאורך שנים רציתי להכניס בייגל לאיטס אבל לא היה בייגל מספיק טוב. היו אומרים לי 'זה ביס מדהים!', והייתי אומרת 'זה לא בייגל. אני לא מסוגלת להגיש כזה דבר, זה לא בייגל, זה לחמנייה עם חור'".

24. אז מה פיצחת עכשיו?

    "להכין בייגל באמת כמו שצריך זה חתיכת אופרציה מטורפת, מעבר לטכניקה וזה, זה באמת תהליך מאוד מאוד ארוך, ולא הייתה לי את היכולת לעשות את זה באיטס. היה לי מפגש די אקראי עם החבר'ה של בנדיקט, שבאו אליי ואמרו לי 'יש פה את הנקודה הזאת, מה את אומרת שנפתח מקום של בייגלים?'. אמרתי להם 'בייגלים? אין בעיה, יש לי את זה'. בניתי את העסק הזה בשבועיים. אני ידעתי בדיוק מה צריך, איך צריך, איך יקראו לו, איך הוא ייראה, מה יהיה התפריט, איך נגיש. זה היה הדבר הכי קל שעשיתי בחיים שלי כי פשוט הקאתי את זה החוצה".

25. את חושבת לפעמים לחזור לארצות הברית?

    "יש לי אזרחות והוצאתי לילדים שלי אזרחות. המון אנשים שאולים אותי 'מה את עושה פה? תפתחי איטס בחו"ל'. אני לא יודעת להסביר את זה. עם כמה שקשה פה, לא הייתי רוצה לגור בשום מקום אחר. גם בארצות הברית קשוח מאוד, יש לי שמה עדיין משפחה. בתור מישהי ששלוש שנים וחצי חיה בחו"ל, אני יכולה להגיד לך שזה לא היה כמו שזה עכשיו, אבל יש תחושת זרות מאוד גדולה כשאת חיה בחו"ל כישראלית. הייתי פשוט רוצה שיהיה הרבה יותר קל וטוב פה".