חיים וסיגל כהן בראיון זוגי ראשון: "אנחנו במלחמה, חיילים נהרגים, אתה לא יכול לבכות על כסף"
הם עברו הכל ב-34 שנות זוגיות, אבל 6 השנים האחרונות - מהקורונה ועד שאגת הארי - הן ללא ספק המאתגרות ביותר עבור חיים וסיגל כהן. למרות הכל הוא לא נוטש את הפנטזיות, והיא סוף סוף בחרה לצאת מאחורי הקלעים לקדמת הבמה. אז איפה היא הייתה עד עכשיו? "ניהלה את העגלה", כדבריו. mako Eats - ריטה גולדשטיין מארחת את האנשים שאחראים לכל מה שטעים בישראל
פורסם: | עודכן:
חיים (66) וסיגל (56) כהן
הם הכירו כשחיים היה בן 32 וסיגל בת 22. הוא כבר היה אז השף והבעלים של מסעדת קרן המיתולוגית שפעלה ביפו. הם יחד יותר מ-34 שנים, נישאו באמצע שנות התשעים ומתגוררים בסביון. יש להם 3 ילדים משותפים - אורי בן 20, מאיה בת 24 וטל בת 26. סיגל היא מנכ"לית קבוצת המסעדנות ועסקי הקולינריה וחיים מוגדר כשף הראשי של הקבוצה. כל העסקים שלהם משותפים, מהמסעדות הוותיקות ביותר - דיקסי ופילדלפיה - דרך מסעדת השף יפו-תל אביב, המסעדה הכשרה החדשה מרים בבני ברק וסניפי קפה פיצי, ועד בית האוכל החדש שיתמקם בקרוב בתוך מלון ברחוב דיזנגוף 99 בתל אביב. כמו כן, בתוכנית גם מסעדה חדשה בירושלים. בנוסף למסעדות ובתי הקפה, חיים וסיגל מתפעלים גם את "פיד יור מיינד" - חברה לחוויות אירוח קולינריות שמספקת שירותים לחברות, מגשי אירוח ומסעדות שממוקמות בחברות (למשל בקמפוס מיקרוסופט החדש בהרצליה). מאז 2024 חיים מוביל את הפעלתו של מזנון הכנסת בירושלים.
-
אז תגידו, אנשים לא בהכרח יודעים, כמה זמן אתם בני זוג?
חיים: "מלא. 33, 34?".
סיגל: "34". -
ואתם גם עובדים ביחד
חיים וסיגל: "נכון". -
מה התפקיד שלך למי שלא מכיר את האופרציה של המסעדנות?
סיגל: "בתפיסה שלי, התפקיד שלי זה לשרת אותו. זאת התפיסה שלי".
חיים: "היא המנכ"לית של כל האירוע, ואני פועל לפי פנטזיות, חשקים ורגשות. סיגל יודעת לקחת את הדבר הזה, גם להביא מעצמה את הרגשות שלה, נגיד לפיצי שזה ממש פרויקט שלה, אבל גם כדי להוריד את זה לרצפה, לעשות לי סדר בראש".
סיגל: "להגיד 'לא פותחים עוד ארבע מסעדות השנה, רק שתיים'". -
אתם בכלל חושבים על לפתוח עוד מסעדות באקלים הנוכחי?
סיגל: "לא, אבל אני חושבת שהסבב הזה לא היה הפתעה ואין איזו היסטריה כמו בקורונה. אז זה היה טירוף, כי זאת פעם ראשונה שנאלצנו לסגור לחלוטין את כל העסקים. הפעם, וזה משהו שאני שומעת גם ממנהלים אחרים וממסעדנים אחרים, זה אחרת. יש איזו עייפות". -
כמה כסף מפסידים בכל יום כזה שהמסעדות סגורות?
חיים: "מפסידים. זאת שאלה מצוינת דווקא למשרד האוצר, שגם הוא כבר יודע שיש אירועים שמסעדות נסגרות, עסקים קטנים, ואין איזה מתווה אפילו ביום הראשון, אפילו חלק של מתווה שאומר 'חברים, יש לנו משהו, עובדים על משהו, יש לנו משהו מוכן מהפעמים הקודמות, תוכנית מגירה, אל תדאגו, אנחנו נפרסם בהמשך'. כלום. זה תמיד כאילו משא ומתן של סוחרים". -
מתקיים עכשיו איזה משא ומתן?
חיים: "יש משא ומתן, אבל גם את הכסף של עם כלביא עדיין לא קיבלנו".
סיגל: "נכון. יש עדיין עסקים שלא קיבלו את כל הכסף, גם אנחנו לא קיבלנו את כל הכסף. אז התחושה היא שמחכים לראות כמה אפשר לתת פחות. זה בטוח. סתם לצורך הדוגמה, חל"ת - אמרו שהחל"ת יהיה 14 יום מינימום. אבל בפועל אחרי כמה ימים אמרו לעסקים לחזור לעבוד. אז מה אתה עושה עם העובדים שלך? למה שהם יחזרו לעבוד אם הם לא יקבלו חל"ת שבוע אחורה?" -
מה אחוז הפעילות של המסעדות שלכם בימים כאלה?
סיגל: "בין 40 ל-60".
חיים: "אם היה לילה קשה עם הרבה אזעקות אז למחרת יש כמעט 50 אחוז ביטול. אנשים גם מנסים לדמיין מה יהיה באותו יום, לתאר לעצמם לפי הירי הלילה או לפי לא יודע מה איך ייראה היום למחרת. זאת המציאות שלנו".
סיגל: "ובעיקר אין איזו תוכנית שבועית. אנחנו לא יודעים מה יהיה". -
אתה לא חושב לפרוש מהעולם הזה ולעשות רק טלוויזיה?
חיים: "על פרישה אני עוד לא מדבר".
סיגל: "אבל זה תרגיל שאנחנו עושים כל כמה זמן - כשאנחנו נוסעים באוטו ושואלים את עצמנו, 'נניח שעכשיו אנחנו מקבלים טונה של כסף. מה אנחנו משנים?'".
חיים: "זה לא עוסק בכסף רק. זאת אומרת, ברור שאנחנו רוצים להרוויח, ברור שאנחנו רוצים לחיות טוב ממה שאנחנו עושים, ברור שחייבים להרוויח כדי להחזיק את האופרציה הזאת. יש לנו מאות עובדים שזה גם חלק מהעניין לשמור עליהם. אבל ברמה האישית, אם אני יכול לבחור בין להישאר בבית מחר והכל בסדר לבין לקום וללכת לעבודה, זה לקום וללכת לעבודה. אני אקטר כמובן. אני אקטר כשאני אתחיל 'מאסטר שף', אני אקטר כשאני עושה 'שום פלפל ושמן זית', אני אקטר כשיש עומס, אבל אני מעדיף את זה על פני כלום". -
ובחלום האוטופי יש איזה טיול שלכם מסביב לעולם ומסע פרישה גדול?
סיגל: "למה? למה צריך לפרוש בשביל טיול מסביב לעולם?" -
שמעתי שתכננתם אחד כזה ביפן, אבל לא ראיתי שיצאתם אליו.
חיים: "זו דרך אגב פעם שנייה שמבטלים לנו את יפן".
סיגל: "ביום הולדת. ביום הולדת שלך". -
מה הייתה הפעם הראשונה?
חיים וסיגל: "בקורונה". -
אז למה לא לנסות עכשיו?
סיגל: "האמת שעכשיו אין לי חשק". -
אתם מבלים הרבה ביחד מחוץ לעבודה? אתה לוקח אותה למסעדות?
סיגל: "כלום הוא לא עושה. כלום הוא לא עושה. סתם. אני מאוד אשמח לשמוע על זה. תראי איך הוא נבוך, אני לא ראיתי אותו נבוך ככה הרבה".
חיים: "האמת שאין לי כוח לצאת למסעדות, זאת האמת. אבל באמת זה בגלל עומס של דברים".
סיגל: "בואי נחזור רגע לשאלה. מה זאת אומרת 'אתה לוקח אותה למסעדות'?"
חיים: "היא לוקחת אותי". -
מה הבילוי המשותף האהוב עליכם?
חיים וסיגל: "פופקורן וסרט".
חיים: "אני מכין פופקורן, נכנסים למיטה, מתכרבלים, פופקורן, רואים סרט ביחד". -
מה הסוד של הפופקורן של חיים?
סיגל: "שהוא נורא טעים. הוא עושה את הפופקורן בסיר, לא במיקרו. ושם מלח מדויק. פשוט, כמו טוסט שהוא עושה וזה הכי טעים, או הביצה המקושקשת וזה הכי טעים".
חיים: "סרט שאני מאוד אוהב זה 'גרין מייל' שאני מת עליו. עכשיו לאחרונה ראיתי שוב את 'פורסט גאמפ' שעוד פעם נהניתי ממנו מאוד". -
קצת אולד סקול.
חיים: "כן. מה נראה לך פה? עם מי את מדברת?" -
יש משהו בבית שרק את מבשלת, שאת לא נותנת לו להתקרב?
חיים: "לפסח את עושה..."
סיגל: "מה, את חביתת המצה? כן. זה לא שאני לא נותנת לו להתקרב..."
חיים: "היא עושה מצה בריי הכי טעים שיש". -
איך נראה ערב פסח שלכם?
חיים: "חשבתי לעשות ממולאים. הרבה זמן לא עשיתי ממולאים. אבל סיגל, ואנחנו בכלל בבית, אוהבים את ארוחות הערב וגם ארוחות שישי מאוד 'נקי'. זאת אומרת, זה יכול להיות בטטה בתנור, איזשהו תבשיל קל של שעועית. לא עכשיו תבשילים גדולים".
סיגל: "קודם כל תמיד יהיה סלט, תמיד יהיה חסה, כולם אוהבים אצלנו. תמיד יהיו ירקות מבושלים או מאודים או בתנור. בדרך כלל יהיה נתח כלשהו, כי הילדים שלנו חולים על בשר. יהיו דגים, כי אני לא אוכלת בשר כמעט. ואורז ויין". -
איך זה לחיות לצד חיים כהן ב-35 השנים האחרונות?
סיגל: "זה משהו שגדלנו לתוכו. לא פגשתי אותו כחיים כהן. זה נבנה וזה נבנה כשהיינו ביחד. זה לפעמים נורא מציק אבל אני בן אדם בוגר, זה חלק מהחיים. יש בזה בנפיטס ויש בזה גם אי נוחות". -
איפה האי נוחות פוגשת אותך ביומיום?
סיגל: "למשל בתקופת הקורונה, כשכבר היה אפשר ללכת לכל מיני מקומות, אז נגיד היינו יושבים בפיצי ואנשים היו באים לדבר איתו ומדברים לנו מעל האוכל. וזה היה משגע אותי". -
וזה לא קורה בכל מקום שאתם הולכים אליו?
סיגל: "כן, אבל בקורונה זה היה לי מאוד בוטה בגלל ההגבלות והריחוק, כשמדברים לך מעל האוכל. וזה ממש הפריע לי". -
כמה פעמים ביום מבקשים ממך להצטלם?
חיים: "מלא. ממש מלא. אני נראה הכי נגיש לאנשים ואני עושה את זה הכי בקלות. הכי פשוט זה להמשיך להצטלם ולא להגיד 'לא עכשיו', ואז הבן אדם אומר 'למה? אבל הבת שלי והבן שלי וסבתא שלי'. ואז אני חושב על זה אחרי דקה, 'למה אמרתי לא, מה כבר זה עולה לי עוד פעם לעמוד ולהצטלם?'. אז מצטלמים וזהו". -
מה אנשים לא יודעים עליו?
סיגל: "שהוא הכי רוצה להיות במיטה לבד בשקט. שיעזבו אותו בשקט. הוא נראה הבן אדם הכי חברותי בעולם. הוא לא סתם אמר שהפרסונה שלו נגישה, הפרסונה שלו היא של אחד האנשים הכי נחמדים בטלוויזיה. תמיד את כאילו מדמיינת אותו מחייך כי הוא בן אדם טוב בצורה בלתי רגילה. והוא רק רוצה להיכנס למיטה". -
בוא נדבר על עולם הסושיאל שנכנסת אליו לאחרונה בסערה.
חיים: "סיגל הרבה שנים כבר אומרת לי לעשות את זה. אני חושב שבחרתי נישה קצת שונה מאחרים בגלל שאני חיים כהן, אז אני יכול להרשות לעצמי להיות פחות ערוך, פחות להמציא איזושהי מנטרה שחוזרת על עצמה, אלא להיות אני, להראות שכאילו אין לי כוח לעשות את זה באמת, אבל אני עושה את זה. כשחשבנו על זה אז אמרתי 'גם אם נופל משהו על הרצפה זה בסדר, ואם החתול קופץ על השיש זה גם בסדר, ואם הילד או הילדה נכנסים לטעום והולכים זה הכי בסדר, וסיגל פתאום שוטפת כלים כי זה משגע אותה שהכיור מלוכלך, הכל בסדר'. להראות את החיים". -
היו גם תקלות?
חיים: "עשיתי פסטה סיציליאנית ושכחתי לשים את האנשובי, וחייבים לשים אנשובי בפסטה סיציליאנית. אז אמרתי 'אוקיי הכל בסדר, שכחתי לשים אנשובי בהתחלה, תשימו אנשובי בהתחלה, זה חשוב'. כאילו, לא מצלמים מחדש. אלה החיים, זה החיים". -
סיגל, נראה אותך בפרסומת של איקאה בקרוב.
סיגל: "להיות בטלוויזיה זה דרמטי".
-
הוא היה צריך לשכנע אותך אותך?
סיגל: "לא, מי ששכנע אותי זה הבמאי של הפרסומת, אסף הראל".
חיים: "היא אמרה לי שהיא רוצה לוותר ואמרתי 'אם אנחנו מוותרים, אני הולך איתה'".
סיגל: "ואז עשו לי שיחת ועידה, העלו אותי לזום לשכנע אותי, והבמאי של הפרסומת הצליח". -
נהנית?
סיגל: "כן, זה היה מצחיק. היה קל גם, לא מבינה מה עושים עניין".
חיים: "היא כוכבת". -
מה המנה הראשונה שהוא בישל לך?
חיים: "כשהכרנו בישלתי לה פסטה נפלאה, היא טוענת שזאת הפסטה הכי גרועה שהיא אכלה".
סיגל: "נכון. פסטת עגבניות פשוטה. פשוט היה גרוע. אני הפכתי אותו למעולה".
חיים: "זאת הייתה הפעם הראשונה שבאת אליי הביתה?"
סיגל: "זה לא היה הדייט הראשון. דייט ראשון בכלל היינו בהצגה ואחר כך הלכנו לאכול פיצה בשוק הכרמל. אבל אני משערת שבפעמים האחרות כבר אכלתי בקרן. זה היה פיצוי. האוכל בקרן היה חלום". -
יש איזה חלום לפתוח את קרן מחדש?
חיים: "לא. אני חושב שבנוסטלגיה זוכרים רק את הדברים הטובים, שוכחים את הפרטים. חומרי הגלם השתנו, גם אנחנו השתנינו, הטעם של הקהל השתנה. קרן זה לא רק האוכל, אי אפשר לנתק את ההקשר של בית העץ המדהים שהיה, שקיבלו אותך בכניסה והושיבו אותך קודם כל בבר, בכורסאות עור, הגישו לך כוס יין או שמפניה או קוקטייל ואז הגישו לך את התפריט, הסתכלת ועיינת וכשהרגשת שאתה מוכן העלו אותך לקומת המסעדה, הזיזו עבורך את הכיסא, החזירו. לא הייתה מוזיקה. זה כבר לא קיים. היום אומרים לך 'יש לך בין שעה לשעה וחצי'". -
מה מתוך הדברים שחיים עושה היום הם בעצם חלומות שלך?
סיגל: "קודם כל, כל מה שאנחנו עושים היום זה דברים שהלכנו אליהם ביחד. תל אביב-יפו זה חד משמעית חיים, הוא המנוע, חיים רצה את הלוקיישן, הכל היה חיים. גם דיקסי וגם פילדלפיה זה הכל הוא. בפיצי נגיד אני הרבה יותר מעורבת בפיתוח של המוצרים, בנראות. הנראות זה חד משמעית אני. אבל כל מה שאנחנו עושים בסוף זה ביחד". -
ומה אתה עוד רוצה לעשות?
חיים: "וואו, יש לי רשימה ארוכה. קודם כל אנחנו פותחים בעוד חודש בערך, אולי חודש וחצי, אולי חודשיים וחצי... תלוי במלחמה, את דיזנגוף 99. ושם באמת יש איזה חיבור לרחוב, לאנשים שעוברים ושבים ברחוב. זה כבר מסעדנות טיפה שונה. יהיה גראב אנד גו, יכול מאוד להיות שלא יהיו הזמנות. יש מקום פנוי? תשבי. ויכול להיות שתבואי ותפתחי מחשב, תרצי רק כוס קפה ותשבי, וזה בסדר. ולצידך יאכלו שניצל, פסטה עגבניות, ומישהו יאכל מרק עוף עם טורטליני, וכמובן המבורגר וסלט קיסר. ובין ארבע לשבע יכול להיות שיהיה האפי אוור של אוכל. אולי אפילו אוכל ביתי יותר". -
קוסקוס?
חיים: "נגיד. קציצות, קוסקוס, כן. בין ארבע לשבע את באה לארוחת ערב לאכול קוסקוס של חיים במרכז תל אביב. הרעיון הוא חברתי. יש המון צעירים שגרים בדיזנגוף, אין להם הרבה כסף לאכול במסעדות, אז חשבנו שבין ארבע לשבע עושים הפסקה רגע ובעצם אומרים, 'בואו נעשה מחיר סביר מאוד למנה'. יהיה גם סושי בצורה אחרת, והיה לאונג' ורופטופ כי זה בעצם בית מלון. אולי אני אעשה בו חתונות נחמדות..."
סיגל: "לא אולי". -
אתם נוגעים בנקודה מאד כאובה - מחירי המסעדות בישראל. היום מסעדת שף זה 800 לזוג לפחות.
סיגל: זה מבאס אותנו, זה מבאס מאוד. קודם כל אנחנו לא מעלים מחירים כמו שאנחנו צריכים להעלות מחירים כי אנחנו מבינים שאנחנו לא יכולים. כי לא יהיה מי שישלם אותם פשוט, זה גם כבר לא נעים. זה לא נעים כמה אפשר לגבות. אבל כשיש את העלות של חומר הגלם ויש עוד אין-סוף עלויות שהן לא בתוך חומר הגלם - שכר עבודה שזה ברור, שכר דירה, ארנונה, היטל ישיבה בחוץ, החשמל, הגז, להחליף את הצ'יפסר, להחליף את זה, להחליף את זה... ויש גבול לכמה הכל עולה. לא רק חומר הגלם".
חיים: "לאורך חמש-שש השנים האחרונות תעשיית המסעדנות עברה יותר ירידות מעליות, את רואה איך זה משפיע על הקולינריה - נוצרות מסעדות קטנות שהעלות שלהן נמוכה להקמה, עם שפים טובים, מאוד מוכשרים, צעירים, שעושים אוכל נהדר, אוכל שגם היה יכול להיות במסעדת שף הרבה יותר מהודרת. זו אחת ההשפעות של התקופה האחרונה, של חמש-שש השנים האחרונות, שנותרו מעט מאוד קבוצות עם כוח להרים מסעדה בהשקעה של שישה, שמונה ועשרה מיליון שקל. אין יותר היגיון לזה". -
מה בכלל הכדאיות הכלכלית לפתוח מסעדה היום?
חיים: "קודם כל זה לא כדאי כלכלית, נתחיל מזה. אני עושה עוד דברים, נגיד טלוויזיה, עכשיו אנחנו עושים גם פרסומת... יש איזה יתרון בפרסום שאתה יכול לרפד את ההפסדים שלך בדברים אחרים. שלא ישתמע מזה שאני מסכן, אני לא בוכה פה על כלום, אני אמשיך לעשות את מה שאני עושה, לפחות ככה אני מרגיש עכשיו. אבל אני מסתכל גם על אחרים, ואני לא מבין איך הם שורדים. ממש. והבעיה הגדולה זה שהמדינה לא מבינה את הערך התרבותי והכלכלי של ענף המסעדנות והבילוי. העובדה שהיום במדינת ישראל אין ייצוג לענף הזה בממשלה, לא במשרד התיירות, לא יודע איזה עוד משרד יכול לקחת את זה, משרד התרבות אולי יכול לקחת תחת כנפיו את הענף הזה, כדי שהוא יהיה כתובת לצרות שלו. אין את זה. לא מבינים את הערך המוסף שלנו". -
היום היית יוצא להילחם עוד פעם ולצעוק את צעקת המסעדנים?
חיים: "היום זו קצת תקופה אחרת. אנחנו במלחמה, זה לא דומה לקורונה, יש לנו נפגעים, יש חללים. אתה לא יכול לשבת ולבכות על כסף, ויחד עם זאת הממשלה עובדת, מעבירה תקציבים, זאת אומרת, גם הם יודעים לעשות הפרדה בין המלחמה לבין ההרוגים לבין מצב שבעת מלחמה יש דברים שלא עושים. עושים. אז אני חושב שכן צריך להעלות את זה, אבל שיבואו חבר'ה צעירים". -
את חושבת על היום שחיים לא יהיה בטלוויזיה?
סיגל: "זאת לא מחשבה שרודפת אותי ביום-יום, אבל זה כמו התעסקות עם כל שאלה אחרת של המוכר בחיים - את חיה חיים מסוימים כל כך הרבה זמן, איך את חיה אותם אחרת? איך את חיה אותם בלי איזה משהו מאוד משמעותי שיש בתוכם? סתם דוגמה מעולם אחר - אמרנו לעצמנו 'הילדים גדלו, אפשר לעבור לתל אביב, לבית קטן. מי צריך את כל הבית הגדול הזה?'". -
בגלל זה הכנסת אותו לטיקטוק?
חיים: "יש לי טיקטוק?"
סיגל: "כן".
חיים: "סיגל חושבת על לעבור. אני לא רוצה לעבור. אני מרגיש בגינה שלי הכי כיף בעולם".
סיגל: "באופן כללי הוא לא רוצה לחזור לתל אביב ואני רוצה לחזור לתל אביב מהרגע שעזבנו את תל אביב. כל כמה שנים מתעורר איזה דחף, 'יאללה בוא נמכור את הבית ונעבור' וזה עובר לי". -
חיים בלגניסט?
סיגל: "נוראי. תראי, זה נורא תלוי בבן אדם הסביר, או בבן אדם הקצת פחות סביר כמוני. נגיד אני לא אוהבת שדורכים על השטיח עם נעליים. לא אוהבת. יש לי שטיח לבן באמבטיה, נראה לי לא הגיוני שעולים על השטיח הלבן עם הנעליים שיוצאים איתן החוצה. זה לא סביר. אז היום ראיתי שהוא עומד לפני השטיח עם הנעליים בשביל לא לדרוך על השטיח".
חיים: "קלטת את זה? יפה יפה. ואז אני מצחצח את השיניים ולא דורך על השטיח". -
לאיזו מסעדה חוץ מהמקומות של חיים אתם אוהבים לצאת?
חיים: "קימיקו בחיפה. אומקאסה גם נפלאה בעיניי. ועוד אחרי יפן שהיינו וחווינו מלא אומקאסות מטורפות באמת, קימוקו זה הדבר הכי קרוב לזה. אין לו את הפריווילגיה של חומרי גלם שיש להם ליפנים, והוא עדיין יודע להביא דגים אחרים ו-one man show וזה מדהים בעיניי. זה כל כך לא מתאים לזמנים האלה שיש בן אדם אחד שקם בבוקר, הולך, קונה דגים, בא, מפלט אותם, מכין את הרוטב, חברה שלו ועוד מלצרית ממלצרת וזה מה שהוא עושה. זהו, ניגירי, סשימי, ניגירי". -
יש גילטי פלז'ר?
חיים: "בורקס בפיצי עם קפה".
סיגל: "רולדה. כמו של פעם, עם וניל ותותים".
מצאתם טעות לשון?