יש לא מעט טיפוסים בעולם הזה שאי אפשר לסמוך עליהם. אנשים שנשבעים שמעולם לא השתינו במקלחת, למשל, הם בלתי ראויים לאמון מלא. גם אנשים שמעלים 500 תמונות לסטורי, כאלה שאוכלים ג'חנון במזלג וסכין, אנשים שמשאירים את הקשה של הפיצה, או ש"שוכחים" לאכול, וכמובן האנשים שנרדמים בסלון, נוחרים ומריירים וטוענים שהם רק עצמו עין. בקיצור, כאלה אנשים.
לקראת השקת העונה השנייה של "בייק אוף ישראל" שעוסקת כל כולה על טהרת הקינוחים, נשאלת השאלה, האם אנשים שלא אוהבים מתוק הם אנשים נושמים עם דופק ואם כן – האם הם בראש רשימת האנשים הבלתי אמינים שיש? יצאנו משוחדים-מה לתחקיר נוקב בעניין.
האם אנשים שאוכלים מתוק מתוקים יותר?
מחקר חביב עלינו במיוחד מ-2016 מצא קשר הדוק בין האיש שאתה לאוכל שאתה מכניס לגוף שלך. מהמחקר עולה כי מי שאוהב חריף מחפש ריגושים, מי שאוהב מתוק הוא פשוט אדם מתוק ומי שאוהב מר, הוא רשע חסר לב. עוד נאמר על חובבי המתוק כי הם אנשים שנוטים לעשות למען אחרים מבלי לקבל תמורה וטיפוסים שמקפידים להיות נעימים ונחמדים לסביבתם. חובבי המר, לעומתם, הם אנשים שעשויים להיות פסיכופתים, נרקסיסטים עם נטייה לסדיזם קל. "התוצאות מראות שמידת האהבה של אנשים לטעם מר קשורה קשר חזק לצד האפל באישיות", כך קבע המחקר. אז נכון שמי שלא אוהב מתוק, לא בהכרח יעוף על המר, ועדיין לא היינו ממהרים לתת לשונאי המתוק לשמור על הכלב כשנטוס לסיבוב קינוחים באירופה.
האם יש אנשים בלי "מקום לקינוח"?
אז אחרי שהבנו שיש קשר מדעי ופסיכולוגי (!) למה שאנחנו מכניסים לגוף ומה שיוצא מאתנו לעולם, המשכנו לבדוק האם באמת נוכל להכניס לצוואה שלנו אנשים שטוענים שאין להם "מקום" לקינוח. ובכן התשובה היא כמובן לא. אנשים שאין להם קיבה נוספת למתוק הם אנשים עם בעיה רפואית אמיתית. אפילו דוקטור נורה וולקו (היא אמיתית, תראו!) מסבירה את האמת האוניברסלית לפיה גם כשאנחנו ממש שבעים, תמיד יש מקום לסופלה שוקולד. תמיד. לטענתה, עם כניסתו של המזון המהיר לחיינו, האיזון בגוף השתגע. מסתבר כי הבטן המלאה לא עוקפת את מרכזי העונג של המוח ולכן תמיד נשמח לעוד כנאפה כי הוא מספק לנו את התענוג שהמוח דורש. מה שאומר שאדם שמוותר על קינוח מתוק, הוא אדם בלי מוח. עכשיו לכו תנו לו להשקות לכם את העציצים כשאתם בתור לגלידריה. הא?
האם יש אנשים שמפסיקים אחרי קוביית שוקולד אחת?
אבל תשמעו, לא כולם קיצוניים. יש כאלה שאוכלים מתוק, אבל מעט. גם כאן נשאלת השאלה עד כמה הסיפור הזה אמין. האם אדם שמסוגל לעצור אחרי קוביית שוקולד אחת (!) הוא פסיכופטי וסדיסט? תלוי את מי תשאלו. המדריכה בסדנת ההרזייה שלכם כמובן שתגיד שלא, מאמנת הכושר תטפח על התלת ראשי בגאווה והאדם הפשוט יימנע מלהתקרב אליכם בסמטה חשוכה.
התרבות העממית, ובמיוחד התוכניות שנבנו סביב הרעיון של מתינות אומרות לנו שאנחנו יכולים לאכול *הכל* רק במתינות כמו חתיכת שוקולד אחת, 5 נגיסות של עוגה, קומץ צ'יפס, ליקוק מסוכריה, נשנוש מקרמבו, לק מקצפת וכן הלאה. הרעיון הוא שלא תתנזר לחלוטין, אבל לא תתחרע על כל האריזה. מי שמסוגל לעצור את עצמו אחרי קוביה אחת הוא אדם מפחיד. כזה עם שליטה עצמית פסיכית, אדם קצר ותכליתי, ששם נקודה בסוף משפט, אדם שכותב בוואטסאפ אחרי מסיבת יום הולדת של הילד: "היה נחמד. תודה", שאומרים שהוא אהוב, הוא עונה "תודה", אדם שלא מרכל מכל הלב, וכנראה שגם במיטה הוא ממהר לגמור. רק אומרים.
האם אוכל נחמה יכול להיות מלפפון?
רגע לפני שהגענו למסקנות, בדקנו את הישורת האחרונה: אנשים בדיכאון שלא פונים לגלידה - מי הם ולמה הם? אכילה רגשית היא סיפור מוכר (לפחות לנו, היי אתמול תקענו 4 פנקייקס רק כי המעלית לא עבדה). דיכאון פותח לנו את התיאבון, המומחים מסבירים. האכילה מקפיצה לנו את רמות הסוכר בגוף, מפעילה שרשרת פעולות בגוף שגורמת להפרשת הורמונים שמעלים לנו את מצב הרוח ואכילה מסיחה לנו את הדעת. מה גם שזה צ'ופר ומגיע לנו, כי אכלנו חרא כל השבוע, כי שאפנו פיח בפקקים, כי התינוק השתין עלינו כשהחלפנו לו חיתול, והבוס שוב השתין עלינו כשביקשנו העלאה. אז כשקורה כל הדבר הזה, והאדם המיוסר והאכול רגשית פונה לנשנש קלח תירס נטול מלח, זה אומר דרשני.
בשורה התחתונה: אנשים שלא אוהבים מתוק הם אנשים שלא ניתן לסמוך עליהם. מצד שני, הם בוודאות הרבה יותר רזים ובריאים מכולנו. שאלה כבר עוד שתי סיבות ממש טובות ומנומקות למה אסור לנו בחיים לתרום להם כליה.