19:30, שדרות ירושלים ביפו. 40 שניות חלפו מרגע שיצאתי החוצה לקניות בסופר, אולי קצת פחות, וכבר ספרתי שלושה שליחים של וולט. אחד עצר עם האופניים ליד בניין מגורים והציץ בסמארטפון כדי להבין לאן בדיוק להגיע, ואילו השני והשלישי רכבו על השדרה באין מפריע. את הרביעי, אגב, פגשתי בחדר המדרגות של הבניין שלי כשחזרתי הביתה, משנע בעוז עוד שקית חומה לאחד משכניי. הרחוב, כמעט מיותר לציין, היה שומם להוציא הולכי רגל בודדים, שהתבוננו זה בזה בחשד השמור לימים שבהם כולנו מנסים להבין מהי לעזאזל "העברה טיפתית" והאם כבר נדבקנו או שיש עדיין תועלת בבידוד.
בדברי הימים של הקורונה יישמר מקום מיוחד לשליחי המזון ולשליחי וולט בפרט. לאף אחד, כך נדמה, אין תפקיד חשוב יותר בשמירה על אחד הסממנים המרכזיים של התרבות התל אביבית האסקפיסטית יותר מלהם, אלו שמחזיקים את שגרת הטייק אאוט שלנו בחיים. ובעידן האכול ושתה כי מחר קורונה, זה ממש לא מעט. לא יהיה מוגזם לטעון שלוולט יהיו מניות גם בהישרדות המסעדות שישרדו את המבול. באין סועדים כמעט בן לילה, התלות של המסעדנים בשירותי המשלוחים גדולה, ואף שברור שאינם מחליפים בשום אופן ארוחת שלוש מנות, אלה מספקים להם מנת חמצן קריטית. במדינה שבה השפים הם גיבורי תרבות, והמסעדנים הם חלק חשוב במרקם החיים העירוני, כל מסעדה שנסגרת מכווצת את הלב. יא פאן וניטן תאי כבר סגרו שעריהן בתחילת החודש, ושלא תטעו, מסעדות רבות עוד ייסגרו, אבל אלה שיחזיקו מעמד יעשו זאת בזכות שילוב של שני גורמים: חוסן פיננסי ופעילות מוגברת בוולט.
על הרקע הזה הפכו השבוע הוולטרים לגיבורי על של ממש, אבירים על אופניים שרק הגלימה מפרידה ביניהם לבין מעמד מיתי בתרבות הפופולארית. "מסתכלים עליי כמו על המשיח", אומר לי נמרוד רשף בן ה-27, מחבר הספרים "גברים מאלנבי, נשים מנגה", ו"יגיע יום", שעובד עם וולט מזה שנה וחודשיים, על רקע צלילי רכיסת הצידנית שלו. "נסעתי על שדרות בן גוריון קודם ונהג אחד מחא לי כפיים". גם פריידי גולדשטיין בת ה-28, וולטרית במשרה מלאה מאז יולי האחרון, מדווחת על גאוות יחידה: "יש איזו תחושת חשיבות כי אנחנו משנעים את האוכל". וגם אריאל (השם המלא שמור במערכת), מספר ש"לקוחות מפרגנים לנו ומאחלים לנו בריאות, אומרים לנו שאנחנו עושים עבודת קודש".
ערב שיגור הטקסט הזה למערכת הזמנתי משלוח ממאפייה טרנדית דרך וולט. רגע לפני ביצוע ההזמנה הציעה לי האפליקציה אפשרות של משלוח מחוץ לדלת, ללא מגע. כמה מנוכר, ככה בעצם אנושי בעת הזו, ומקל על החיים. אבל לא בחרתי באופציה הזו, גם כי בשעת הזמנת המשלוח טרם פורסמו ההנחיות החדשות של משרד הבריאות המורות לא לפתוח את הדלת לשליח, וגם כי לא רציתי כנראה להכיר באפשרות שאלה אכן פני הדברים, וזו מידת החומרה. 30 דקות לאחר מכן דפק על דלתי שליח שפניו היו מכוסות בצעיף וידיו בכפפות, ומסר לי את השקית החומה המנחמת, שהפכה בימים האחרונים לאחיזה האחרונה בנורמליות של התל אביבי הטיפוסי מצד אחד, ולסמל של כל מה שמקולקל בשיטה מצד שני.
חבר יש לך דקה להשלים מניין? pic.twitter.com/WOtygHMVZd
אלה שבפנים ואלה שבחוץ
בימים האחרונים אני חושבת לא מעט על גרטה תונברג. כמה אירוני - אני חושבת בזמן שטיפת הידיים, טקס שהתארך עד כדי החלפת המקלחת כזמן הרהור - שכל מאמציה בשנה האחרונה לשכנע את האנושות ומנהיגיה להאט בשם הצלת כדור הארץ היו ככוסות רוח למת, ואז הגיע וירוס והשיג את כל מה שרצתה ועוד. צמצום הטיסות, צמצום תנועת כלי הרכב, סגירת מפעלים, מה לא. יו ניים איט גרטה. כמה קל כל זה יכול להיות, כמה מהר כולם משתפים פעולה, כשמדובר במגפה שגובה חיים כאן ועכשיו, ולא באיזה עתיד ערטילאי, ככל שביטויו בהווה בלתי ניתנים עוד להכחשה, וככל שיגבה, כמעט בוודאות, יותר קורבנות בנפש. הנה, עובדה: פליטת הפחמן פחתה בחודשים האחרונים לראשונה מזה שנים.
צחוק בצד, ספק רב שתונברג צופה בחדשות וחוככת ידיה בהנאה. וזה לא רק המתים שנאספים בכל קצוות תבל, 8,010 בני אדם שקיפחו את חייהם נכון לכתיבת שורות אלה, והיד עוד נטויה. משבר הקורונה יותיר אחריו עולם שונה מזה שאנחנו מכירים כיום, וזו סיבה לדאגה בפני עצמה, אבל במובן אחד, שהנערה השבדית אגב מרבה להדגיש בנאומיה, הוא יידרדר עוד יותר.
כי ממש כמו משבר האקלים, אין מי שחייו לא יושפעו מהמשבר הזה, שיש כבר מי שמגדיר אותו כאירוע בסדר גודל של מלחמת עולם; איש אינו חסין בפניו ובפני האדוות שהוא מייצר, אבל יש מי שפגיעים בפניהם במיוחד. המשבר הזה מפלג כרגע את העולם לשניים - אלה שיכולים להסתכל למיתון הצפוי בלבן של העיניים ולהסתגר בדלת אמות עם נטפליקס וולט וזום, אולי אפילו למצוא שם הזדמנות, ואלה שלא. אלה שענקיות עמק הסיליקון מעודדות אותם לעבוד מהבית באמצעות מענקים בסך 1,000 דולר, שיש להם רזרבות להתמודדות עם כמה שבועות ואפילו חודשים של חל"ת, ואלה שלא.
"עם כל האווירה, והחשש מזה שאנחנו עוברים מאדם לאדם, הייתי רוצה לא לעבוד, אבל ממש אין לי אפשרות", אומרת פריידי גולדשטיין. "השליחים האחרים שאני מדברת איתם לחוצים. זה לא כזה כיף להשאיר משלוח מחוץ לדלת ולברוח"
וכעת מסתמן שהפערים בין אלה לאלה יתרחבו עוד יותר - לפי הערכות הפיקוח על הבנקים, העשירונים התחתונים יהיו אלה שישלמו את בועת החובות שתיווצר בעקבות הזינוק באבטלה והירידה החדה בצמיחה במשק. על העשירונים האלה - קורבנות המשנה של הקורונה - נמנים, איך לא, עובדי כלכלת החלטורה (gig economy), שהוולטרים הם מסמליה הבולטים. זה לא כל כך מפתיע כשחושבים על זה שכלכלת החלטורה על שלל מיזמיה היא יציר כפיו של עמק הסיליקון, שפיתחה מוצרים עבור עצמה.
"עם כל האווירה, והחשש מזה שאנחנו עוברים מאדם לאדם, הייתי רוצה לא לעבוד, אבל ממש אין לי אפשרות", אומרת גולדשטיין. "השליחים האחרים שאני מדברת איתם לחוצים - אולי זה מסוכן, אולי זה לא מסוכן, תהיה עבודה, לא תהיה עבודה. זה לא כזה כיף להשאיר משלוח מחוץ לדלת ולברוח. במסעדות אין אף אחד, אנחנו מחכים בחוץ, לא נותנים לנו להיכנס".
מה יקרה אם תאלצי חלילה להיכנס לבידוד?
"אם זה יהיה משהו ארוך, אצטרך לקחת הלוואה".
בנוסף לכל זה, ההכרח להתפרנס גוזר בימים אלה הפרדה בין גולדשטיין לבין בן זוגה, שנכנס השבוע לבידוד על רקע השתייכותו לקבוצת סיכון: "אני לא יכולה להיכנס לבידוד איתו כי אני צריכה לעבוד, אז עכשיו לא אראה אותו הרבה זמן".
גם רשף היה כנראה מעדיף לשבת בנחת בבית עד יעבור זעם. "כן, עבר לי בראש לקחת קצת הפסקה", הוא מודה, "אבל תשמעי, אני עצמאי, אין לי אופציה לקחת חופש באמת, גם אם אני רוצה. גם את עצמאית אז את מכירה את הכאב הזה. חברה שלי מאוד פוחדת מזה שאני עובד עכשיו, אבל לי זה ממש חשוב לעבוד, כי חשוב לי שהחיים לא ייעצרו. החיים לא נעצרו גם כשירו טילים על תל אביב בצוק איתן. אי אפשר להיות בפחד מתמיד מהחיים וממה שיכול לקרות, החיים ייקרו בכל מקרה, ואני גאה בזה שיש לי אפשרות לשמור על שגרה". הוא רק מבקש שתשאירו טיפ באפליקציה, כי "זה חוסך הרבה בלאגנים".
האנשים האלה לא יכולים לא לעבוד
השליחים של וולט אינם היחידים שמחרפים את נפשם בחסות הפריבילגיות של המעמדות הגבוהים. ג'ניה (השם המלא שמור במערכת), עוזרת בית, מנעימה את השהות בבית עבור מי שנרקב בימים אלה על הספה, ולא, לא עלה על דעתה לקחת חופש, בעיקר כי אינה מועסקת באף משק בית כחוק ואינה יכולה להרשות לעצמה להפסיד עבודה. "אני לא מפחדת, אני עובדת רגיל", היא אומרת לי. "עד עכשיו אף אחד לא ביטל לי, אפילו יותר צריכים אותי מכרגיל, כי כולם בבית ורוצים שהבית יהיה בלי חיידקים".
ומה אם תידבקי?
"אני לא הולכת לבתים של אנשים שחזרו מחו"ל או לאנשים חולים".
אמש חזרה לובה, הקופאית המיתולוגית של "ארץ נהדרת", לככב בתוכנית המערכונים לאחר שנים רבות של היעדרות, עדות לכך שגם הקופאים והקופאיות זוכים למקום של כבוד בימים אלה, בחסות הבולימיה הצרכנית-אגרנית שאוחזת בכולנו. חביב (השם המלא שמור במערכת), קופאי באחת מרשתות הפארם, לא מבין על מה כל המהומה. "כולם השתגעו לגמרי", הוא אומר לי מבעד למסכה, ואני לא יכולה שלא לחשוב שיש משהו קצת מרתיע בלשמוע קול מבלי לראות שפתיים מתנועעות. "תשמעי, אני מדבר כאן עם 200 איש ביום בממוצע, אז שיהיה", הוא עונה לי כשאני שואלת אם המסכה מספיקה כדי להגן עליו.
אתה יכול לקחת קצת חופש אם אתה רוצה?
"ברור, אף אחד לא מכריח אותי לעבוד", הוא משפיל מבט, וצובט לי את הלב.
ד"ר אלי קוק, היסטוריון של הקפיטליזם מאוניברסיטת חיפה, מבקש שנפסיק לטפח את גיבורי התרבות האלה. "סיאטל, היא דוגמה מאוד טובה למה שיכול לקרות", הוא אומר. "זו עיר שהיא מוקד התפרצות קורונה בארה"ב ועכשיו כל המתכנתים נמצאים בבידוד בבית, וכל נהגי האובר מובטלים (השבוע, לאחר שיחתנו, אובר הפסיקה לחלוטין את פעילותה בערי ארה"ב). אז חלק מהנהגים עוברים לחברות כמו Postmates - חברה שעושה שליחויות מרשתות מזון, מסעדות וחנויות מקומיות. והרי גם נהגי אובר וגם שליחי פוסטמייטס הם עובדים שאין להם ימי מחלה ואין להם ביטוח בריאות. האנשים האלה ימשיכו לעבוד כי הם לא יכולים לא לעבוד והם ידביקו אנשים".
לדברי ד"ר אלי קוק, "סן פרנסיסקו מתנהלת ככה כבר מזמן. יש תת-מעמד נמוך של שליחים שמפרפר בכל העיר ובסופרים יש רק מלקטים שהולכים ממקום למקום כדי לספק את הצרכים של המעמד הגבוה. זו בהחלט דיסטופיה מטרידה והיא קיימת כבר בחלק מהמקומות"
לדברי קוק, "כשיש יחסי מעסיק-מועסק וזכויות, אנשים חולים יכולים להבריא. אבל כל המודל העסקי של החברות האלה מבוסס על זה שהעובדים הם עובדי קבלן. וגם אם יש עכשיו רצון ליצור איזשהו מנגנון של תשלום ימי מחלה למי שבוודאות נדבק, זה לא מספיק. קורונה זה ווייק אפ קול לניאוליברליזם קיצוני שטען במשך שנים שאפשר להתנער מכל אחריות של המדינה לאזרח ושל המעסיק למועסק. כאילו זה גמיש, שיום אחד אתה נהג אובר ויום אחר אתה שליח אוכל. כל הנושא הזה של גמישות עבודה וחוסר ביטחון תעסוקתי וחוסר בתנאים סוציאליים במקומות עבודה אמריקאיים, יכול להיות פה אירוע מכונן".
גם אם השליחים יכולים להיות גורם מציל חיים במשבר הנוכחי - ומסכנים את עצמם יותר ככל שהזמן עובר - לעובדה שהם בחוץ והמבודדים, מבחירה ולא מבחירה, בפנים, ולעובדה שהטכנולוגיה מאפשרת לשני המעמדות האלה לא להיפגש, יהיו השלכות חברתיות. "וההשלכות האלה הן די מזעזעות", אומר קוק. "אמריקאים גם ככה מבלים המון זמן מול מסכים וזה רק יילך ויחריף. אולי לא נצטרך נהגי אובר בתקופת בידוד, אבל נצטרך צבא של שליחי אוכל. סן פרנסיסקו מתנהלת ככה כבר מזמן. יש תת-מעמד נמוך של שליחים שמפרפר בכל העיר כדי למצוא לאנשים את הגלידה המדויקת שהם רוצים לקבל הביתה בשלוש בלילה. בסופרים יש רק מלקטים שהולכים ממקום למקום כדי לספק את הצרכים של המעמד הגבוה, שבכלל לא מסתובב ברחוב. נוצר פה ניתוק משולב בהתנשאות, ואיזה חוסר חיבור עם האמריקאי הממוצע. מחוסר היכולת לדבר, נוצרים שני עולמות נפרדים. זו בהחלט דיסטופיה מטרידה והיא קיימת כבר בחלק מהמקומות".
אנחנו ומלחמת העולם השנייה
האם השליחים אמורים להדאיג אותנו? לפי הזיהומולוגית ד"ר מרינה תמיר, התשובה היא עדיין לא. "אני לא אומרת שהם לא סכנה, כי כל אדם שידפוק לך בדלת מהווה סיכון", היא אומרת, "נשאלת השאלה לאיזו רזולוציה אפשר להגיע, אם נתחיל להיות היסטריים וננקה גם את האריזה החיצונית של האוכל. כרגע את הולכת לסופר לקנות מצרכים, ואני אומרת שאם המצב יחמיר אז יסגרו גם את הנושא של שליחויות, הרי בסין, בשיא הווירוס, חילקו אוכל לבתים. אז יש כמה דרגות החמרה, אבל אנחנו עוד לא שם".
בספרו "אנחנו האקלים" מרבה ג'ונתן ספרן פויר לעסוק בהתגייסות הכוללת הנחוצה להתמודדות עם משבר האקלים. שוב ושוב הוא מזכיר את ההאפלה שננקטה בארה"ב בזמן מלחמת העולם השנייה, כשאזרחיה כיבו את האורות בביתם עם רדת החשיכה, במטרה למנוע מצוללות גרמניות את השימוש בתאורת רקע כדי לאתר ספינות היוצאות מהנמל ולהשמידן. לאזרחים לא נשקפה אז כל סכנה מיידית, והמלחמה התרחשה הרחק מעיניהם, ובכל זאת, כולם שיתפו פעולה עם ההאפלה. "בחזית המולדת", כותב שם ספרן פויר, "אזרחים נזקקו לתזכורת שהחיים שהכירו עד כה עלולים להיהרס, והחשכה הייתה אחת הדרכים להאיר את האיום".
ספרן פויר טוען שהסולידריות הזו ניצחה במידה רבה את המלחמה, ומעריך שהיא תנצח גם את משבר האקלים. תונברג טוענת שהיא גם תפתור את משבר הקורונה. "סולידריות, מדע והיגיון בריא יעזרו לנו להתגבר על כל משבר", צייצה בטוויטר בליל שלישי, "בואו לא נשכח את זה". ההאפלה הנדרשת מאיתנו כעת היא קיצונית ומאתגרת יותר, במיוחד עבור הוולטרים, הקופאים ברשתות השונות ועוזרות הבית. האם הגחליליות הללו הן בגדר תומכות לחימה, או שמא, כפי שסבור ד"ר קוק, הן רק עומדות בדרכו של אפקט העדר?
מאחד הסיפורים של אריאל עולה שהתשובה היא גם וגם. "הגעתי ללקוח שסימן את האופציה של משלוח ללא מגע כי הוא בבידוד", הוא מספר. "הכתובת לא הייתה ברורה, אז התקשרתי אליו, ודיברתי איתו כמה דקות בטלפון ללא הצלחה להגיע אליו. בסוף השיחה הוא אמר לי 'חכה אני בא', וכעבור שלוש דקות - נצח במובנים של שליח - הוא הגיע אליי. מסרתי לו את המשלוח ביד ורק שנייה לאחר מכן נזכרתי שהוא אמור להיות בבידוד. הייתה איזה תחושה של לחץ, אבל היא חלפה מהר מאוד".