עף לנו הסכך: כך נראית השנה הגרועה ביותר של שוק הדיור

רגע אחרי עונת הסליחות, כשהישראלים מקימים לעצמם סוכה זמנית לזכר נדודי העבר, עולה שאלה שממשיכה לרחף מעל כולנו: איך ייתכן שבארץ של חדשנות, יצירתיות ובנייה חסרת תקדים – דווקא הבית הפך לדבר הכי קשה להשגה? הצעירים מחכים מהגרלה להגרלה ושמים את יהבם בפרוייקטים שאין להם שום רצון אמיתי להשקיע בהם כדי לגור שם. על פי רוב, לא קרוב למשפחה או לעבודה. ענייני מזל והגרלות.

דווקא הסוכה, שמזכירה לנו מדי שנה את שבריריות הקיום ואת הערך שבצניעות, נראית לפתע יציבה יותר מהשוק שמחוץ לה. בזמן שהישראלים מהדקים קרשים ומקשטים את הסוכה באהבה, רבים מהם יודעים שבחיים עצמם – החוזה יסתיים בעוד שנה, השכירות תעלה, והדירה שתהיה באמת שלהם עוד לא נראית באופק.

דווקא עכשיו, בתקופה של התבוננות פנימית ותקווה לסיום המלחמה, זה הזמן לבחון ברצינות את הדרך שבה מדינת ישראל מתייחסת לדור הצעיר – זה שדואג לה לילות כימים, נלחם בשבילה, ועכשיו מבקש רק הזדמנות לבנות כאן חיים יציבים. משוק שמתקשה לספק פתרונות אמיתיים, דרך רגולציה משתנה ועד לתכנון עירוני קצר רואי – חג הסוכות הוא תזכורת כואבת לכך שתחושת הבית בישראל הפכה למוצר יקר, זמני ושברירי מדי.

נדודים מודרניים

הצעירים הם אלה שנושאים על גבם את החלום הישראלי. עובדים, לומדים, מתגייסים – אבל כשהם מגיעים לשוק הדיור, הם מגלים שהחלום על בית משלהם הולך ומתרחק.

ההבטחות הגדולות על מענקים, הלוואות בתנאים מועדפים ותוכניות ממשלתיות נותרות ברובן על הנייר. בפועל, יוקר הקרקע, זמני הבנייה הממושכים והיעדר תכנון ארוך טווח הופכים את הדירה הראשונה לחלום רחוק. במקום לעבור מדירת שכירות לדירה בבעלות, רבים מוצאים את עצמם עוברים מדי שנה בין חוזה לחוזה – מעין "נדודים מודרניים". קשה לבנות משפחה או תכנון כלכלי כשהבסיס מתנדנד. והעתיד? גם שם אין בשורה. התחזיות הדמוגרפיות צופות גידול חד באוכלוסייה, אך המדינה לא נערכה לכך. נציב הדורות הבאים, שהיה אמור להיות המצפן לעתיד, פוטר כבר מזמן. מאז אף אחד לא באמת מתכנן קדימה.

אז מה עושים? מחפשים דירה בחו"ל: לפי נתוני רשות האוכלוסין, בשנה האחרונה נגרעו מישראל כ-28 אלף תושבים: 79 אלף יצאו, ורק 21 אלף חזרו. גם העלייה החדשה בירידה – והסיבות מוכרות: יוקר המחיה, מחירי הדיור, חוסר יציבות כלכלית וביטחונית.

בין שכירות לסוכה

כ-30% ממשקי הבית בישראל גרים בשכירות, אך בניגוד לעולם כאן כמעט ולא בנמצא פתרונות לשכירות ארוכת טווח יציבה. 851 אלף דירות נמצאות בשוק השכירות, כמעט שליש מההיצע, ובכל זאת – המחירים גבוהים, החוזים קצרים וההגנה לשוכר כמעט לא קיימת. גם כאן, כמו בסוכה, התחושה היא זמנית. רק שהסוכה היא חגיגה של פשטות וארעיות מרצון – ואילו השכירות הישראלית היא ארעיות כפויה.

דירה ממוצעת בישראל עולה כיום כ-2.34 מיליון שקל, ושכר הדירה הממוצע מתקרב ל-4,720 שקל בחודש. גם אם השוק מציג ירידות קלות, מדובר באחוזים בודדים בלבד – רחוק מאוד ממה שיכול להקל על משפחות צעירות. יותר דירות להשכרה לא בהכרח אומר שמחירי הדיור הפכו נגישים. מצפה רמון, למשל, מובילה בשיעור הדירות להשכרה, אך רוב השוכרים שם עדיין מתקשים לעמוד בתשלומים.

בלי חזון, בלי בולדוזר

הבעיה המרכזית של שוק הדיור בישראל איננה רק המחירים, אלא היעדר הנהגה מתכננת. שרי השיכון מתחלפים שוב ושוב, כל אחד עם אג'נדה חדשה, אך אף אחד לא בונה רצף מדיניות אמיתי. התוצאה ברורה: זמן הבנייה הממוצע התארך ל-34 חודשים, כמעט כפול מהתקופה שבה אריאל שרון כיהן כשר השיכון. אז עוד היה כאן "בולדוזר" שדחף קדימה. היום, גם הטרקטורים ממתינים לאישורים.

קל לשכוח, אבל מאחורי כל מגדל חדש יש יזמים וקבלנים שנאבקים במציאות לא יציבה. הם נדרשים להחזיק את הענף על כתפיהם – בלי תשתית מדינית מסודרת, בלי רציפות תכנונית ועם רגולציה מתחלפת בכל קדנציה. כיום יש כ-184 אלף יחידות דיור בבנייה פעילה, אך כמעט כל אחת מהן מלווה בחוסר ודאות. הליכי התכנון נמרחים, כוח האדם מצומצם, והעיכובים הופכים לחלק מהשגרה. כל דחייה כזו מגולגלת בסוף על רוכשי הדירות, שמגלים שהעלות הסופית רק ממשיכה לטפס.

ובכל זאת, חג שמח

למרות הכול, לא הכול שחור. סקר הלמ"ס האחרון מגלה שישראלים רבים דווקא מרוצים מהמקום שבו הם גרים:
• 85.6% מרוצים מאזור מגוריהם
• 61.9% מהשטחים הירוקים
• 73.8% משירותי פינוי האשפה
• 91.1% מהחיים עצמם

לסיכום, אם יש משהו שהסוכה מלמדת אותנו, זה שגם מקום זמני יכול להיות מלא משמעות – אבל רק אם יש אחריו דרך אל הבית. שוק הדיור הישראלי צריך בדיוק את זה: מעבר מארעיות לקביעות, ממדיניות מתחלפת לחזון יציב. ישראל כבר הוכיחה שהיא מסוגלת למהפכות – בתחבורה, בהיי-טק, באנרגיה מתחדשת. כעת נדרשת אותה רוח גם בדיור. כשזה יקרה, נוכל אולי לצאת מהסוכה, ולדעת שיש לנו באמת לאן לחזור.