כך חוק המכרזים מדיר חדשנות אדריכלית מהזירה הציבורית

"המצב של האדריכלות הציבורית בישראל הפך לבלתי אפשרי", אומר האדריכל אורי לניר, שותף במשרד עדה כרמי מלמד אדריכלים, ממשרדי האדריכלים הבולטים בישראל. "משרדים שמובילים תכנון ציבורי כבר עשרות שנים לא מצליחים בכלל להיכנס למכרזים. לא בגלל חוסר יכולת, לא בגלל חוסר ניסיון – אלא בגלל מערכת שמודדת רק מספרים, לא איכות".

לדבריו, חוק המכרזים משנת 1992 הפך את התכנון הציבורי למנגנון כמותי לחלוטין: "אף אחד לא בודק רמה אדריכלית, חדשנות או מורכבות. הקריטריון היחיד שמניע הוא כמה פרויקטים ‘דומים’ עשית וכמה אלפי מטרים תכננת. משרד שתכנן עשרים פרויקטים בינוניים יקבל ציון גבוה יותר ממשרד שתכנן שני פרויקטים חשובים ומשפיעים בהרבה".

לניר מספר שמשרדו מצא את עצמו מודר ממכרזים ציבוריים באופן אוטומטי – גם כשברור שכלים המקצועיים שלהם רלוונטיים ואף עולים על הנדרש. "בדקנו לאחרונה מכרז לתכנון מבנה משרדים גדול", הוא מספר. "למרות שתכננו לאורך השנים מבני ציבור מורכבים בהרבה ממבנה משרדים, לא הורשינו בכלל להגיש הצעה. למה? כי תנאי הסף דרשו ניסיון בהיקף שטחים עצום של 'מבני משרדים' בלבד. זה היה תנאי טכני לחלוטין שחתך אותנו החוצה, בלי קשר ליכולות האמיתיות שלנו".

במקרה אחר נאלצו לוותר על מכרז לתכנון בית ספר בבת חפר – לא בגלל היעדר ניסיון בתכנון מוסדות חינוך, אלא בגלל ניסוח נקודתי של תנאי הסף: "הדרישה הייתה ניסיון בעבודה מול שתי רשויות מקומיות. תכננו מוסדות ציבור בקנה מידה לאומי ועבודה מול גופים גדולים ומורכבים, אבל לא עבדנו מול ‘שתי רשויות’. זה הכול. סעיף טכני אחד שמונע ממך אפילו לנסות".

התוצאה, הוא אומר, היא מעגל סגור: "מי שאין לו את סוג הניסיון המדויק לא יקבל הזדמנות להשיג אותו, ומי שיש לו ימשיך לזכות שוב ושוב. זו לא תחרות מקצועית; זה מנגנון שמנציח את עצמו".

רואים רק אקסל, לא אדריכלות

אחת הבעיות המרכזיות, לטענת לניר, היא ההרכב של ועדות המכרזים בישראל. ברוב המקרים, אין בוועדה אדריכל מקצועי שיכול להעריך איכות תכנון. "ההחלטות מתקבלות על ידי גורמי מנהל. אנשים טובים, אבל לא אנשי תכנון", הוא אומר. "אם אין עין אדריכלית בוועדה, אי אפשר להבחין בין תכנון מצוין לתכנון סביר. המערכת רואה רק טבלאות של נפחים ומטרים, ולכן גם בוחרת לפיהן".

כך, במקום בחירה על בסיס חזון תכנוני, איכות מרחב הציבור, אינטגרציה עם סביבת הקהילה או חדשנות – השיח מתכנס לנתונים טכניים בלבד: כמה פרויקטים, כמה מטרים, כמה שנות ניסיון.

אבל תנאי הסף הם רק חלק מהבעיה. לניר טוען שגם מודל התמחור במכרזים הציבוריים פוגע ישירות באיכות האדריכלות. "שיטת ההנחות יוצרת מצב אבסורדי", הוא מסביר. "ככל שאתה מוריד יותר מהמחירון, כך אתה מקבל יותר נקודות. כלומר, אתה מתחרה על מי ירוויח פחות. רווח נמוך זה פחות זמן תכנון, פחות חשיבה, פחות איכות. זה לא פרשנות, זה חשבון פשוט".

התוצאה ידועה: משרדים שמבקשים לשמור על רמה מקצועית גבוהה פשוט מוותרים על המכרזים הציבוריים. "אי אפשר לייצר אדריכלות טובה כשאתה מתבקש להפסיד כסף מראש", אומר לניר. "אי אפשר לעבוד ברמה גבוהה תחת תנאים כאלה".

לדבריו, זה מסביר מדוע חלק גדול מהמשרדים המובילים במגזר הפרטי כמעט ואינם ניגשים למכרזים ציבוריים, ומדוע המדינה, הרשויות המקומיות והציבור מקבלים במקרים רבים תכנון סביר במקרה הטוב, במקום לנצל את היכולות של השורה הראשונה של האדריכלים בארץ.

מה צריך להשתנות?

לניר מדגיש כי אפשר לשנות את המצב מבלי לפגוע בעקרונות השוויון וההוגנות שמאחורי חוק המכרזים:
• החזרת המקצועיות לוועדות – "צריך להכניס אדריכלים מקצועיים לוועדות המכרזים, אנשים שמבינים תכנון ויכולים להבחין בין הצעות ברמה גבוהה להצעות שגרתיות".
• צמצום תנאי הסף הכמותיים – "פחות ‘כמה אלפי מטרים תכננת’ ויותר הסתכלות על משמעות ואיכות הפרויקטים שבוצעו".
• שיתופי פעולה מחייבים – "אפשר ליצור מודל שבו משרדים ותיקים מחויבים לשתף משרד צעיר, וכך להרחיב את השוק ולפתוח דלת לדור הבא".
• הפסקת מירוץ ההנחות – "צריך לעצור את מנגנון ההנחות שמדרדר את כולם. מחיר תכנון ריאלי הוא תנאי בסיסי לאדריכלות טובה".

לדבריו, אלו שינויים שניתן ליישם בטווח זמן קצר, וההשפעה שלהם תורגש במהירות במרחב הציבורי: "לישראל מגיעה אדריכלות ציבורית טובה. יש פה דור שלם של אדריכלים מוכשרים שלא מקבלים אפילו הזדמנות. אם נשנה את מנגנון הבחירה, נראה בתוך שנים ספורות מבני ציבור טובים ואיכותיים יותר. כאלה שמספרים את הסיפור של המדינה, ולא רק את הסיפור של טבלת האקסל".